המלצה חמה: שבו לקרוא מדרש תנחומא אות א' על פרשתנו (מקביל לבמדב"ר יח, כב), פרשת חוקת. ועדיף עם הילדים. המדרש מרכז שם תמצית מזוקקת של סיפורי מעשיות תחת הכותרת: "ללמדך, שבכל דבר הקדוש ברוך הוא עושה שליחותו, ולא ברא דבר אחד לבטלה". וכותרת המשנה: "ופעמים שהוא עושה שליחותו על ידי צפרדע, ופעמים על ידי יתוש, ופעמים על ידי צרעה, ופעמים על ידי עקרב".
המדרש מרחיב את המושג "שליחות אלוקית" לכל פלאי הטבע, ומדגים זאת ב"מקרי קצה" חריגים במידת מה, שלשיטתו רק מעידים על הכלל. ניקח שתי דוגמאות שקשורות אלינו בימים אלו, וננסה לפענח קצת מסוד הדברים.
- "מעשה בשיחין (עיירה ליד ציפורי בגליל, מקום מושב משמרת הכהנים ישבאב), אחד סומא שירד לטבול במים במערה, נזדמנה לו בארה של מרים, וטבל ונתרפא". אפשר היה לספר גם על בעל מום אחר. אפשר היה להשמיט את שם המקום, כפי שאינו מופיע בסיפורים אחרים שם. הבחירה אינה מקרית אלא טומנת סוד. שיחין ומערות דומים בתכליתם – אגירת מים. "מערה" היא טבעית, "שיח" הוא חפירה מלאכותית. שיחין נקראה על שם הבורות הרבים שנוצרו מחציבת הטיט לתעשיית הקדרות הענפה שהייתה בה, שניתן להניח כי הפכו לבורות מים כשסיימו את תפקידם המקורי. הבורות הללו, שעליהם פרנסתם, תפסו את כל הווייתם של בני המקום, עד שזיהו את עצמם עימם: "בני שיחין". אך באמת, זהו עיוורון מסוכן. אסור לאדם להזדהות בצורה טוטאלית עם דבר שאינו שליחותו בעולם – "שליחותו של מקום".
לא באנו לעולם להיות חופרי טיט, או יזמי הייטק, אך ניתן לרתום את אלו לייעוד עליון. (השוו נא לדמותו של "נחוניא חופר שיחין" – שכן מצא את שליחותו האלוקית במציאת פתרונות השקייה לעולי הרגלים). כשסומא כזה מגלה בתוכו שביב של רצון להיטהר ולשנות את מצבו הפנימי משעבוד לטיט ולחפירות, הוא יורד לטבול במערה הטבעית דווקא. ודווקא שם יש סיכוי שתתגלה לו באר מרים הגנוזה, שנבראה ב"תוספת שבת בראשית", שורש נשמתו החופשית שאינה כבולה לגבולות מלאכותיים: "ההופכי הצור אגם מים, חלמיש למעינו מים". ואז ייפתחו לפניו גם שערי רפואה וישועה החיצוניים.
- "מעשה באחד שהיה הולך מבבל לארץ ישראל בתקופת תמוז. כשישב לפוש ולאכול, ראה שני צפרים מתנצים זה עם זה, עד שהרג אחד מהן את חברו. הלך הציפור החי והביא עשב אחד והניחו על פי המת – והחייהו! אמר אותו האיש: טוב לי שאטול אותו עשב, ואלך להחיות בו את המתים שבארץ ישראל. בדרכו ראה גוויית שועל מושלכת. אמר: טוב לי שאנסה אותו עשב בשועל זה. נתנו עליו – וחיה! כשהגיע לסולמה של צור, מצא אריה מת מושלך בדרך. אמר: טוב לי שאנסה אותו גם באריה. הניח אותו העשב על פיו – והחייהו! עמד הארי ואכלו…" (משולב בגרסת מדרש רבה).
גם אם מתגלה לנו סוד או "ידיעת זהב", אסור שהדבר יגרום לנו לשכוח את שליחותנו הנוכחית, עד שנדמיין שהוטלה עלינו משימה חדשה ש"גדולה עלינו בכמה מספרים". מי שחי בדמיונות, אפילו רוחניים ונעלים, שאינם לפי כוחו ואחריותו, אין לו ביטחון וודאות בעצמו ובשליחות, והוא מחפש אישורים קטנוניים ("שועלים קטנים"), שיוכיחו לו ש"זה באמת זה". הוא עלול להגיע למצב של "עסקה עם השטן", והכול לשם שמים, חלילה. מה כן היה צריך לעשות? אולי למסור בענווה את הסוד לגדולי מנהיגי ישראל. גם זו שליחות גדולה.
ובאופן פנימי יותר: אם זוכה אדם שיתגלה לו סוד של חיים ומוות, עליו להבין שאין זה "פטנט" פרקטי, אלא חידוש פנימי, תחייה עצמית. כדאי היה אם כן, שינסה את העשב על עצמו לכל הפחות, לפני שירוץ להחיות מתים…
ולסיום – קושיה: מאחר שהגיבור לא שרד כדי לספר – מי גילה לחז"ל את הסיפור? לפעמים נדמה לי שחז"ל היו שם איתו, לאורך כל הדרך – אצלו בתרמיל. כי העשב ההוא, מחייה המתים? ממש מזכיר לנו ש"אם זכה נעשית לו סם חיים"…
לעצה או הדרכה: [email protected]