פרשת קורח סוגרת את השנה השנייה של עם ישראל במדבר, בחבטה מהדהדת. לא רק קורח וכל עדתו נבלעו באדמה, גם "ארבעים שנה אקוט בדור" נעלמו להן כאילו בלעה אותן האדמה. התורה מדלגת על פני כל שנות הנדודים המשמימות במדבר בשתיקה רועמת. עד כדי כך רועמת, שחז"ל מדייקים בדברי משה רבנו בפתיחת ספר דברים, שבכל שנות המדבר גם לא דיבר ה' אליו כלל, עד הפרשה הבאה, פרשת חוקת, שכבר עוסקת בשנה הארבעים. (ופרשת פרה אדומה עצמה, כזכור, ניתנה לישראל עוד בצאתם ממצרים, במרה).
האומנם היה זה "הסתר פנים" גמור? ודאי שלא. בספר נחמיה ט', בווידוי הגדול של עם ישראל בכינוס שערכו אחרי חגי תשרי בעליית עזרא ונחמיה, הזכירו את המובן מאליו: "וַיְמָאֲנוּ לִשְׁמֹעַ, וְלֹא זָכְרוּ נִפְלְאֹתֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּהֶם, וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם וַיִּתְּנוּ רֹאשׁ לָשׁוּב לְעַבְדֻתָם בְּמִרְיָם. וְאַתָּה אֱ-לוֹהַּ סְלִיחוֹת חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, וְלֹא עֲזַבְתָּם. אַף כִּי עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ זֶה אֱ-לֹוהֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ מִמִּצְרָיִם וַיַּעֲשׂוּ נֶאָצוֹת גְּדֹלוֹת. וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לֹא עֲזַבְתָּם בַּמִּדְבָּר: אֶת עַמּוּד הֶעָנָן לֹא סָר מֵעֲלֵיהֶם בְּיוֹמָם לְהַנְחֹתָם בְּהַדֶּרֶךְ, וְאֶת עַמּוּד הָאֵשׁ בְּלַיְלָה לְהָאִיר לָהֶם, וְאֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ: וְרוּחֲךָ הַטּוֹבָה נָתַתָּ לְהַשְׂכִּילָם, וּמַנְךָ לֹא מָנַעְתָּ מִפִּיהֶם וּמַיִם נָתַתָּה לָהֶם לִצְמָאָם. וְאַרְבָּעִים שָׁנָה כִּלְכַּלְתָּם בַּמִּדְבָּר לֹא חָסֵרוּ, שַׂלְמֹתֵיהֶם לֹא בָלוּ וְרַגְלֵיהֶם לֹא בָצֵקוּ".
הוי אומר, מאחורי הקלעים רבש"ע דאג לכל צרכינו, בניסים גלויים ממש, ובכך אפשר לנו לשאת את העונש הכבד ולהצמיח מתוכנו את הדור הראוי לרשת את הארץ. זהו חסד עצום ויקר, שבתוך ההסתרה.
והנה, וודאי שמתם לב, בתוך כל גילויי החסד הגשמיים ו"סיפוק צרכינו במדבר ארבעים שנה – דיינו", מסתתר לו בענווה ביטוי מעניין ולא לגמרי מובן: מה פירוש "וְרוּחֲךָ הַטּוֹבָה נָתַתָּ לְהַשְׂכִּילָם"? חז"ל במדרש (במדב"ר כ"א) מיד מקשים, שהדבר אינו מדויק לכאורה: "ויסעו מהר ההר, ותקצר נפש העם בדרך. והלא כתיב: ורוחך הטובה נתת להשכילם?! אלא אותם שיירות שיצאו ממצרים שנגזרה עליהם מיתה לא היו רואים במדבר נחת רוח, ולא רוח טובה…". אם ה' נתן "רוח טובה" לעם ישראל, כפי שנתן להם מים ומן והנחייה תמידיים – כיצד זה באו ישראל לידי קוצר רוח? ותשובתם קשה וכואבת: באמת כל דור יוצאי מצרים, שנגזר עליהם למות במדבר, לא ראו נחת ולא זכו לרוח טובה – בכל ארבעים שנות נדודיהם במדבר! אולי זוהי תוצאה טבעית מהחטא ועונשו, ואולי חלק מהעונש הכבד עצמו מלכתחילה. אלא שכאן נשאלת השאלה, כמובן: אם כן, מהי המשמעות של "וְרוּחֲךָ הַטּוֹבָה נָתַתָּ לְהַשְׂכִּילָם"?
התשובה עולה מאליה, וגם היא לא קלה לעיכול: הרוח הטובה ניתנה לבנים, לא לאבות. היא ניתנה לחולמים ולא למיואשים. היא נתנה כוח לצעירים לבדל את עצמם מהמבוגרים, ולא לרשת מהם את הכישלון הפנימי, במה שלרוב נקרא בתורת הנפש: "העברה בין-דורית". יתירה מזאת: הנשים, כזכור, לא נכללו בגזירת דור המדבר, וזכו להיכנס לארץ, "מפני שהיו מחבבות את ארץ ישראל ביותר". האימהות והנשים זכו ל"רוח טובה" שנתנה להן כוחות לגדל דור אמיץ בתוך משפחות לא קלות, שבהן האבות והבעלים ממורמרים וחסרי נחת באופן כרוני!
זהו כבר חסד אלוקי נפלא ומיוחד, שבתוך הטבע ומעליו גם יחד. אולי גם בימים ובתקופה הזאת אנו שואלים את עצמנו: איך יקום פה דור שלא שבוי במוסכמות הקונספציות, דור שלא חת מפני השיעבוד לזרועות התמנון התרבותי המסורס, שחדרו לכל המערכות השילטוניות ומסרבות להרפות גם לנוכח כישלונן החרוץ והטראגי? מניין יבואו הכוחות להפסיק להיות עדר צאן שתקן, ולשאוג שאגות כפירי אריות?
הכוחות יבואו. הם כבר כאן, מתעוררים. רוח ה' הטובה תשכיל אותנו: "ואת רוחי אתן בקרבכם" (יחזקאל).
לשאלות והתייעצות: [email protected]
