אחד הביטויים המוזרים, שאלמלא ההקשר הכואב היה יכול להיות גם אחד המשעשעים בתורה, הוא דברי יהושע וכלב אל העם בתגובה לרפיסות המרגלים: “אַךְ בַּה’ אַל תִּמְרֹדוּ, וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם, סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה’ אִתָּנוּ – אַל תִּירָאֻום!”. נשים לב: אילו רק באו לתאר את עליבות האויב, היו מתארים אותו כ”קורי עכביש” או “צל הרים”, למשל, ולא כלחם, ולא סתם לחם אלא לחם שלנו, “לחמנו הם”. מדוע דווקא ברגע הגורלי הזה בחרו צדיקי המרגלים בביטוי שנותן ערך חיובי כלשהו לאויב?
רבותינו המפרשים נתנו הסברים לביטוי זה:
א. בידינו מסורים, כלחם ביד אוכליו (תרגום, רש”י).
ב. ננצחם בטבעיות, ללא צורך בנס דווקא (רמב”ן).
פירושים אלו מלמדים אותנו שהוויכוח בין יהושע וכלב למרגלים הוא מסוג: “לא נכון! – כן נכון!”, או “מחלוקת במציאות”, בסלנג בית מדרשי. ב”תורת המשחקים” מצב זה מכונה “משחק סכום אפס”, שכן אם צד אחד צודק, השני בהכרח טועה. ולכן כל צד יהיה “אנוס” להתבצר בעמדתו ורק לחזור ולצעוק אותה יותר ויותר חזק, ללא הקשבה ודיון, גם אם מצד עצמו הוא טיפוס פתוח להקשבה. שהרי כל ניסיון הקשבה כנה מצידו, נתפס בצד השני כחולשה וכניעה, ועלול להיות מנוצל כנגדו. מזכיר במשהו גם את תקופתנו?
ג. לעומת זאת, המלבי”ם כבר רומז לתוכן פנימי: כפי שכל קומה עליונה יותר בבריאה ניזונה ומקבלת חיות מן הקומה שתחתיה, הצומח מן הדומם, החי מן הצומח, האדם מן החי – “…כן לחם העם שהם סגולת ה’, ועלו במעלת הנפשות למעלה מן המדבר – הוא המדבר” – הסבר נועז! עם הסגולה צומח ומתבסס בקיומו על אומות העולם. באיזה מובן? קשה להניח שכוונתו לניצול והתרחבות לאומית על חשבון אומות שונות, שכן אף אם בשעת מלחמה אין מנוס מכך לעיתים – מה הקשר בין זה לבין מעלת עם ישראל והיותו סגולה לה’? האם סגולתנו לבדה מקנה לנו “זכות” לחיות על חורבות עמים אחרים, כאשר אינם תוקפים אותנו?
ד. רבינו “אור החיים הקדוש” חושף טפח נוסף. בגאונותו, הוא פותח ב”שאלת תם”: וכי למה בכלל ברא הבורא את האדם באופן שהוא נזקק לאכילה? הלא יכול היה לבראו באופן נעלה יותר, שקיומו יהיה על נשימה, על רוחניות, ולא על מזון חומרי. אלא שהאכילה ביסודה אינה הכרח, כי אם עבודה מתמדת של ליקוט והעלאת ניצוצות קדושה, ביודעין או שלא ביודעין. וכך הוא גם בכל התמודדות של אדם בנפתולי חייו, ובחיי עם ישראל בדרכו ההיסטורית. כל תפנית בעלילה היא “סעודה” שמטרתה האלוקית היא גילוי ניצוץ החיים הקדוש שמזין את אותה המציאות, והשבתו למקורו האלוקי בגלוי ובכבוד. זהו “משחק סכום אינסוף ברוך הוא”…
לפי זה, הוויכוח בין המרגלים אינו גבורתם או חולשתם של הכנענים, אלא על עצם המשימה. המרגלים הרשעים טענו שעם ישראל אינו ראוי למשימה, ורמזו שהבורא עצמו כביכול אינו מסוגל לעמוד בה, חלילה: “אף בעל הבית אינו יכול ליטול כליו משם”. יהושע וכלב הצדיקים מציעים התבוננות חדשה על המשימה: כל קושי בדרכו של עם ישראל רק יחזק אותנו, יגדיל את כוחנו, יזין את רוחנו העצומה ויגלה בנו יותר כוחות חיים, יותר קידוש השם, יותר “והייתם לי סגולה מכל העמים”. המלחמה על הארץ היא רק עוד “מנה של לחם מזין במיוחד” בסעודה שעורך לנו הבורא. לא זו בלבד שהלחם הזה מוכן לטובתנו, הוא גם יועיל לעולם כולו וליושביו, שיבואו לתיקונם בזכות מלחמת-לחם זו, שהרי “הכול מתוקן לסעודה!”
יהושע וכלב פונים לעם ישראל ואומרים: גם החולשות והשברים שעם ישראל עובר בדרכו למשימותיו – יש בהם ניצוצות חיים שאותם נגלה ונגביר כוחות בזכותם, כי גם אלו – לחמנו הם. “עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל (וגם נאכל…) לה”!
לשאלות והתייעצות: [email protected]
