כששמים לב פתאום לנקודה הזו, היא לא פחות ממדהימה: המוטיב החוזר ונשנה בפרשת בהעלותך הוא ההתאספות, על כל גווניה. שורש אס”ף מופיע בפרשה שלנו בהטיות ובמובנים רבים – עשר פעמים, כשבשאר כל התורה כולה – עוד שלושים (ומתוכם, שאר ספר במדבר לבדו תופס מחצית). כלומר רבע מתוך כלל ביטויי האסיפה שבכל התורה כולה – נאספו והתקבצו לפרשת בהעלותך! והדבר הזה בלי ספק אומר דורשני. (עיינו גם בספרו של הרב אלחנן סמט, “עיונים בפרשות השבוע”).
דוגמאות לדבר: החל מ”וְנָסַע דֶּגֶל מַֽחֲנֵה בְנֵי דָן, מְאַסֵּף לְכָל הַֽמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם”, דרך ה”אספסוף“, שעליהם שואל-קובע משה רבנו: “אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם?”, ובהמשך, שבעים הזקנים שמשה רבנו אוסף ונאסף עמם אל המחנה, ערימות השלו שאוספים המותאוים, ואפילו בפרשייה האחרונה החותמת את הפרשה, פרשת מרים, שעוסקת לכאורה בסוגיה שונה לגמרי מרוב פרשת בהעלותך, התכבדנו בשני אזכורים: “…תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף. וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים, וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם”.
השימושים השונים של השורש אס”ף בפרשתנו רק מגדילים את התמיהה: מדוע בחרה התורה לרכז תמצית של ביטויי אסיפה, איסוף והתאספות – לתוך פרשה אחת? מה מיוחד בפרשת בהעלותך, שדווקא הזרקור הזה של אס”ף מאיר לנו אותו?
ידועים ומפורסמים דברי רבנו הרצי”ה קוק זצ”ל, שעם תחילת התנועה של מחנה ישראל במדבר לכיוון ארץ ישראל, מתחילה גם תסיסה והתארגנות מחדש של כוחות וזרמים פנימיים. כל עוד המציאות שלנו הייתה במצב “חנייה”, היה הכול שקט ונינוח, לפחות למראית העין, כמו בריכה צלולה שאין כל דבר שיעכיר את שקיפות המים שבה. כאשר מתחילה תזוזה – “כל הדרכים בחזקת סכנה”, סכנות חיצוניות ופנימיות, והבריכה הצלולה נעכרת.
ואכן, הפתיחה החגיגית של המסע, בליווי חצוצרות ואישי ציבור מכובדים (נשיאים, יתרו), נהפכת לבלגן כואב של תלונות ותאוות, חרון אף אלוקי, ואופוזיציה מסתמנת להנהגה. הטלטלה לא פוסחת גם על גדולי הגדולים: אלדד ומידד, יהושע בן נון, אהרן ומרים, ואפילו משה רבנו: “לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה…”. הניגוד בפרשה זועק: הפער בין השמימיות של עמוד האש והענן, וארון ברית ה’ ודגלי השבטים, לבין הבושה של קברות התאווה וצרעת מרים, הוא פער כה גדול, עד שאנו עלולים לסיים את הפרשה נבוכים מאוד וחסרי כוחות. מניין נגייס שוב תעצומות נפש ואומץ לב להמשיך במסע? הכוונה כמובן לא רק למסע המחנות שבתורה, אלא גם למסע שאנו נתונים בו בזמננו זה, כל אחד בחייו הפרטיים, ועוד יותר – בחיי הכלל והציבור בארץ ישראל, ובעם ישראל כולו.
הכלל הראשון המופיע במפורש בפרשה, הוא היסוד: “על פי ה’ יחנו, ועל פי ה’ ייסעו”. הביטחון בהנהגת ה’ הוודאית והטובה, מספק לנו עוגן תמידי, גם בתוך כל הסערות והמבוכות הלאומיות והאישיות. איך הופכים את האמונה הזו ל”אמונה חיה”, ששוזרת כוחות חיים חדשים לתוך כל התמודדות שלנו, ומעמידה אותנו על הרגליים לאחר כל נפילה? – הסוד הוא האסיפה.
הבורא ברא בנו באופן אישי וגם לאומי, כוחות של אסיפה. אלו לא כוחות נוצצים ומסתערים, לא נחשוניים אלא דווקא פשוטים (דן, “ירוד שבשבטים”, “מאסף לכל המחנות”). כוחות של ארגון מחדש, כוחות של ענווה ומוכנות לקחת צעד אחורה מקדמת הבמה, ולאפשר לכוחות צעירים וגוונים נוספים בתוכנו להשמיע את קולם וליטול חלק ושותפות באחריות. לא נתבלבל! להבדיל מסתם צעקנות והטחת אשמה (אס”פסוף), ולהבדיל מנהנתנות ללא כל אחריות (אוס”פי הבשר) – יתכנסו הכוחות הטובים, הצנועים, יאספו ויכנסו בשקדנות ובאמון גדול את כל המעשים, המילים והאותות, ויידעו להמתין בסבלנות לתהליך הריפוי העמוק, שמחולל בנו אבינו שבשמים: “עד האסף מרים”.
ספר “במדבר” כולו מחנך ו”מאסף” אותנו לכך. במובן זה הוא תמצית שאר חומשי התורה, ופרשת “בהעלותך” שבו היא תמצית התמצית.
לשאלות והתייעצות: [email protected]
