ההפתעה והפתאומיות שלובות לרוב זו בזו. בפרשתנו מוזכר הביטוי הכפול לגבי הנזיר שנאלץ לסתור את ימי נזירותו בגלל טומאה ש"נחתה" עליו בניגוד לרצונו וכוונתו: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאום". רש"י הסביר: "מקרה של פתאום". בכך הוסיף לנו רש"י גם את אלמנט ה"מקריות", כלומר חוסר כוונה ומוכנות. כיוצא בדבר מצאנו בסוף הפרשה הבאה, כאשר הקב"ה רוצה להוכיח את אחיו של משה על הדיבור המיותר: "וַיֹּאמֶר ה' פִּתְאוֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם, צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד". ופירשו בו רבותינו שהכוונה ללא הכנה ראויה (רש"י), או במהירות והפתעה, תוך כדי דיבורם ממש (רמב"ן).
גורם ההפתעה הוא מכפיל כוח כאשר הוא מגויס לטובתנו במלחמה: "וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ וְכָל עַם הַמִּלְחָמָה עִמּוֹ עֲלֵיהֶם, עַל מֵי מֵרוֹם – פִּתְאֹם; וַיִּפְּלוּ בָּהֶם. וַיִּתְּנֵם ה' בְּיַד יִשְׂרָאֵל, וַיַּכּוּם, וַיִּרְדְּפוּם עַד צִידוֹן רַבָּה וְעַד מִשְׂרְפוֹת מַיִם, וְעַד בִּקְעַת מִצְפֶּה מִזְרָחָה; וַיַּכֻּם עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לָהֶם שָׂרִיד". וחלילה להיפך, כאשר הוא מופנה כנגדנו, כאשר נוכחנו בראשית השנה…
הפתאומיות וההפתעה אינם רק "חולשה אנושית" שניתן לנצלה באופן מניפולטיבי כדי להשיג יתרון על הזולת. זהו נתון טבעי במציאות העולמית, והוא משמש כלי ביד ההשגחה העליונה להנהיג את העולם לגאולתו.
ישעיהו הנביא מתאר בפרק כ"ט את ישועת ירושלים, זו שבתקופתו מידי סנחריב, וגם לעתיד לבוא: "הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל, קִרְיַת חָנָה דָוִד; סְפוּ שָׁנָה עַל-שָׁנָה, חַגִּים יִנְקֹפוּ" (=הזמן עובר, ועם ישראל רדום ומתמהמה מלשוב למוטב).
"וְצַרְתִּי עָלַיִךְ מֻצָּב, וַהֲקִימֹתִי עָלַיִךְ מְצֻרֹת…" (=האויב נשלח ע"י הקב"ה לזעזע אותנו).
"וְשָׁפַלְתְּ, מֵאֶרֶץ תְּדַבֵּרִי, וּמֵעָפָר תִּשַּׁח אִמְרָתֵךְ; וְהָיָה כְּאוֹב מֵאֶרֶץ, קוֹלֵךְ, וּמֵעָפָר אִמְרָתֵךְ תְּצַפְצֵף". (=מתוך הכאב והשפל תבוא תפילה פנימית ותחינה לישועה מעומקא דליבא).
"וְהָיָה כְּאָבָק דַּק, הֲמוֹן זָרָיִךְ; וּכְמֹץ עֹבֵר הֲמוֹן עָרִיצִים, וְהָיָה לְפֶתַע פִּתְאֹם. מֵעִם ה' צְבָאוֹת תִּפָּקֵד, בְּרַעַם וּבְרַעַשׁ וְקוֹל גָּדוֹל; סוּפָה, וּסְעָרָה, וְלַהַב, אֵשׁ אוֹכֵלָה". (=הישועה תפתיע גם אותנו בעוצמתה, וכמובן את האויבים שיקרסו באופן פתאומי ונורא, ועל כך ממשיל הנביא משל מדהים בפסוקים הבאים:)
"וְהָיָה כַּחֲלוֹם חֲזוֹן לַיְלָה, הֲמוֹן כָּל הַגּוֹיִם, הַצֹּבְאִים עַל אֲרִיאֵל וְכָל צֹבֶיהָ, וּמְצֹדָתָהּ, וְהַמְּצִיקִים, לָהּ. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יַחֲלֹם הָרָעֵב וְהִנֵּה אוֹכֵל, וְהֵקִיץ וְרֵיקָה נַפְשׁוֹ, וְכַאֲשֶׁר יַחֲלֹם הַצָּמֵא וְהִנֵּה שֹׁתֶה, וְהֵקִיץ וְהִנֵּה עָיֵף וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה – כֵּן יִהְיֶה הֲמוֹן כָּל הַגּוֹיִם, הַצֹּבְאִים עַל הַר צִיּוֹן". כך יתברר לנו ולאויבינו, שכל שאיפותיהם ומאמציהם לא היו שווים יותר מחלומות שווא והזיות, שהיקיצה מהם תגרום להם רק תסכול ומפח נפש, ושבר שאין לו תקומה, ובעבור עם ישראל יתהפך הכל לישועה ושמחת עולם: "אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם, וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים, כִּי תָבוא" (משלי ג').
ה"פתאום" הוא מקרי, בלשון רש"י, ובלשון חז"ל: היסח הדעת, ואפילו – ייאוש! מעניין שחז"ל הודיעו לנו באופן נחרץ שהגאולה כוללת בתוכה בהכרח מוטיב פתאומי: "אין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה, שנאמר: "ואפס עצור ועזוב", כביכול אין סומך ועוזר לישראל (=שנגיע למצב בו נדמה לנו שאין מוצא ואין סיכוי). כי הא דר' זירא כי הוה משכח רבנן דמעסקי ביה (=בקץ משיח), אמר להו: במטותא בעינא מנייכו – לא תרחקוה! (=אנא מכם, חדלו מלעסוק בכך, אל תרחקוהו מלבוא), דתנינא: שלושה באים בהיסח הדעת, אלו הן: משיח, מציאה ועקרב".
הניסיון "לכווץ" את הגאולה לממדים אנושיים, ולמצוא בה פתרונות למצוקות השעה והמקום כפי תפיסתנו החלקית, רק מרחיקה אותו כביכול. אדרבה, היסח הדעת מהמאמץ האנושי התלוש ממקורו, וההכרה בקוצר דעתנו וכוחנו, נותנים מקום למקור החיים והכוחות להופיע בתוך מעשינו ולחדש אותם בגבורה אלוקית עליונה: "וזכרת כי ה' אלוקיך הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".
"הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי. וּפִתְאוֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים, וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא, אָמַר ה' צְבָאוֹת".
לשאלות והתייעצות: [email protected]
