חג מתן תורה, לא חלף. הוא איתנו תמיד. כי מהרגע שנישאנו לבורא עולם, אנחנו איתו ביחד, בטוב ובמה שפחות טוב. הוא לא מוותר עלינו, למרות שיש פעמים שאנחנו כביכול מוותרים עליו. ברית הנישואין עם ה’ היא נצחית. היא עניין אלוקי.
לכן ברית הנישואין בין איש ואישה כבני אדם חסרים, עשויה להיות נצחית כאשר מתחברים לאלוקות שבתוכנו. כשלא מצליחים, הברית מופרת ולכן המזבח בוכה.
ישנם בני זוג שמרגישים, אחרי החתונה כאשר ההתרגשות יורדת, שהם כפויים בקשר הזוגי. עתה החולשות והחסרונות בולטים ולזה לא נתנו את דעתם, גם אם ראו סימנים שהעידו שיש קשיים. “לא נורא נסתדר. הרי יש הרבה דברים טובים”. אך מה קורה אח”כ: “לא ידענו שזה עד כדי כך.” “הוא אמר שיהיה רגיש יותר וזה לא קורה”. “היא אמרה שהיא תהיה יותר מעורבת במשפחה שלי ועכשיו היא אומרת שהיא לא מסוגלת”. “אז מה, עכשיו נחיה בכפייה? זה עצוב ומתסכל. ניפרד? מי מבטיח מה יקרה בזוגיות אחרת?”
אני אומרת להם שמיד לאחר נישואינו לה’ חטאנו בחטא העגל, שנראה כבגידה. היה קשה, כואב, וריבונו של עולם נשאר איתנו בגלל עובדת נצחיותנו, שנשמת ישראל, היא חלק אלוה ממעל. לכן מתוך ידיעת והכרת הקשר שלנו עם הקב”ה, אנחנו מוכרחים לעבוד על עצמנו, כדי להתקרב אליו ובידיעה שעוד ניפול פעמים רבות מאד.
נכון, ישנם זמנים ומצבים שישנה תחושה של כפייה. (לא כפייה שאחד מבני הזוג כופה את השני, אלא מעצם המציאות הזוגית.) אין לנו ברירה אלא להתמודד ולהסתדר ביחד מתוך אמון והכרת ההשלמה הנשמתית שלנו, כמו שניים שנמצאים בספינה בלב ים והמציאות כופה עליהם כדי להיות חברים טובים, ע”י ההתמודדות היום יומית, שמתוך כך, מתגלה האחדות הנשמתית. “כי היא חברתך ואשת בריתך…” (מלאכי ב, יד).
נכון, נמצאים במצב שאנחנו נאלצים להתמודד ולהשתנות, כדי לחיות ביחד. אילוץ זה הוא זה שבונה את אישיותנו שבלעדיו היה קשה להתפתח. “כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.” ההכרח לא יגונה כאשר בזכותו אנחנו מגלים דרכו את רצוננו הנשמתי האלוקי.
לכל אדם יש “סיפור” שהוא מספר על עצמו. סיפור זה מורכב מכל מה שאמרו עלינו מאז שנולדנו. אספנו אמונות ודעות במהלך החיים וסיפור זה מנהל אותנו.
ההתפתחות האישית מגיעה, כאשר משילים מעצמנו את “הסיפור” ומגלים את עצמנו האמיתי. גילוי זה מתאפשר בעיקר דרך המראה הזוגית ההדדית.
גם גילוי של סגולת עם ישראל מתבטאת, כאשר משילים מעלינו את התרבויות הזרות שסיפרנו לעצמנו שהן גם שלנו.
כאשר נכיר בהכרח של “הכפייה” הזוגית ו”הכפייה” הלאומית, ונודה על כך לה’ שכפה עלינו את גילוי נשמותינו, אז נזכה להתמודד עם הקשיים ממקום של מוטיבציה ועבודה עצמית מתוך הבנה, ובעז”ה גם בשמחה.
