מעניין הדבר שחז”ל מחדדים לנו לפעמים נקודות חשובות שדורשות תשומת לב והעמקה, באמצעות השוואה לעולם המלאכים: “אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה, שמלאכי השרת משתמשין בו? דכתיב: ברכו ה’ מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו, לשמוע בקול דברו”. דוגמא נוספת: “לְכָל דִּבְּרוֹת וּלְכָל אֲמִירוֹת וּלְכָל צִוּוּיִים קָדְמָה “קְרִיאָה” – לְשׁוֹן חִיבָּה, לָשׁוֹן שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְקָרָא זֶה אֶל זֶה”. אֲבָל לִנְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם נִגְלָה עֲלֵיהֶן בִּלְשׁוֹן עֲרַאי וְטֻמְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּקָּר אֶל בִּלְעָם”. (רש”י תחילת ספר ויקרא).
נראה שישנה מעין “תחרות בריאה” ו”קנאת סופרים” בין עם ישראל למלאכי השרת. נדמה בטעות כאילו עם ישראל “העתיקו”, “חטפו” מהמלאכים את ה”פטנט” של עבודת ה’ שלהם, ובזכות ה”מחטף” הזה קיבלו תורה. אין הדבר כן, חלילה. ישראל והמלאכים הם שלוחי הקב”ה בעולם, ואחראים לתפקודו השוטף, וכמובן להביאו לתיקונו וגאולתו השלמה. ההשוואה שחז”ל עורכים, חושפת בפנינו את המלאכיות הבסיסית שלנו, עלי אדמות: ישראל אינם רק נפעלים אלא פועלים בעולם, מובילים ופורצי דרך להתגלות האלוקית בכל הדורות. התכונות המלאכיות שלנו אינן בזכות התורה, וגם לא איזה “טריק” שאוב מבחוץ, שאיפשר לנו לקבל תורה. אלא אדרבה: בזכות שאנחנו עם אנושי-מלאכי, זכינו לכתר תורה: “דרש ר’ סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו שישים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע”. הקדמת נעשה לנשמע קדמה למתן תורה עצמו, וסללה לפניו את הדרך.
אם כן, שישראל הם מלאכיים ביסודם, אף בטרם קבלת התורה, מהי הפליאה של בת הקול: ‘מי גילה…?’ אלא שעם כל ההשוואה, יש הבדל עצום. אכן מלאכי השרת “משתמשים” בתכונה הטבעית של הקדמת נעשה לנשמע שלהם, כדבר שבשגרה. אצלם ה”רז” אינו סודי אלא גלוי ופשוט, אין להם בחירה לעשות אחרת. ואילו אצלנו – הדבר נדיר יותר. “רז זה” אינו פשוט וטבעי בחיי היומיום, אלא מתוך עמל של בחירה מתמדת שצריכה להתחדש בכל יום תמיד. הפלא הגדול הוא שישראל התייצבו כאיש אחד בלב אחד, וברגע אחד בחרנו כולנו לחשוף את הטבע הפנימי הכללי והלאומי שלנו, ללא יוצא מן הכלל…
והנה באופן מופלא, יש המשך מעניין ביותר לאותה “תחרות” בינינו לבין המלאכים, כמובא במדרש רבה לפרשתנו, פרשת במדבר: “בשעה שנגלה הקב”ה על הר סיני, ירדו כ”ב רבבות של מלאכים… והיו כולם עשויים דגלים דגלים, שנאמר: ”דגול מרבבה”. כיוון שראו אותם ישראל שהם עשויים דגלים דגלים, התחילו מתאוים לדגלים. אמרו: הלוואי כך אנו נעשה דגלים כמותן! אמר להם הקב”ה: מה נתאוויתם? להעשות דגלים? חייכם שאני ממלא משאלותיכם. מיד הודיע הקב”ה אהבתו לישראל, ואמר למשה: עשה אותם דגלים כמו שנתאוו”. איזה “פטנט” מבקשים ישראל כל כך, “להעתיק” מן המלאכים?
כבר למדנו להבין שהתכונות המלאכיות טבועות בטבע הישראלי באופן סגולי, ואין צורך להמציא או לרכוש אותן מן החוץ או בעקיפין. אלא שישראל, בשונה מהמלאכים, צריכים לקבל על עצמם בבחירה חופשית לגלות את הכוחות המלאכיים שלהם באופן מלא ומובהק, ואם לא יבחרו בכך, יישארו הכוחות נעלמים, וימשיכו לפעול בסתר בלא הכרה גלויה. ניתן אם כן לומר שישראל, במתן תורה, נחשפו לעוד אמת פנימית סודית שקיימת בתוכם, וכיצד? המלאכים שניגלו עלינו בסיני שיקפו לנו את אחד הסודות העצומים שקיימים בתוכנו באופן סגולי – ואת זה רצינו והתאווינו שיופיע בגלוי בסדרי החיים הטבעיים שלנו. ומהו “רז זה”? סוד הדגלים: “איש על מחנהו ואיש על דגלו”.
“נעשה ונשמע” גילה את סוד המלאכיות-השליחות הכללית של ישראל בעולם. וסוד הדגלים גילה שכל אדם מישראל יש לו מקום משלו, מובחן ומסודר, להופיע בו את שליחותו האישית הפרטית, ללא סתירה וללא שתאפיל אחת על רעותה, לא הכללית על הפרטית, ולא תפקידו ושליחותו של איש על רעהו.
לשאלות והתייעצות: amirduman@gmail.com
