במעשה המכונן לדמותו של רבי שמעון בר יוחאי בקרב חכמי ישראל, המעשה המופיע במסכת שבת (דף ל"ג) ומספר על בריחתו של רבי שמעון ובנו מפני הרומאים, מופיעה דמותו של יהודה בן גרים כגורם שעורר את זעם המלכות, כשהפיץ את חילוקי הדעות של חכמי ישראל ביחס למלכות רומא: "הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה – יתעלה, יוסי ששתק – יגלה לציפורי, שמעון שגינה – ייהרג".
בסופו של הסיפור, המפגש המחודש בין רשב"י ליהודה בן גרים היה קשוח: "יצא לשוק, ראה את יהודה בן גרים. אמר: עדיין יש לזה בעולם?! נתן בו עיניו, ועשהו גל של עצמות". מעניין הדבר שבמסכת מועד קטן (דף ט') מוזכר רבי יהודה בן גרים כאחד מתלמידי רשב"י, שאותם כינה בכבוד "אנשים של צורה", ואף שלח את בנו, רבי אלעזר, להתברך מפיהם. כאשר ברכוהו בברכות תמוהות הנראות כקללות, פירש לו אביו, רבי שמעון, שאכן ברכות גדולות היו, אך בלשון חידה. משום כך, רבינו תם בתוספות למסכת שבת סירב לגרוס: "ועשהו גל של עצמות" שהוא ביטוי גנאי, אלא "ונח נפשיה", כלומר הקפדתו של רשב"י הביאה למותו החטוף של יהודה בן גרים.
ננסה לפתוח פתח למה שהתחולל כאן דרך הביטוי: "נתן בו עיניו". הגמרא במסכת מועד קטן אומרת: "כל מקום שנתנו חכמים עיניהם, או מיתה או עוני". מהי נתינת העין הזו? הרי כולנו מצווים להיות בעלי עין טובה, וודאי חז"ל קיימו בעצמם את כל המידות הטובות, וכיצד זה מגיע מצב בו הם נותנים עין לרעה, חלילה?
נראה שיש הבדל גדול בין "לתת עין על-", לבין לתת עין ב-". רשב"י נתן בו עיניו, והדבר שונה מאוד ממה שמזכיר יהודה ליוסף לגבי בנימין: "ותאמר אל עבדיך: הורידוהו אליי, ואשימה עיני עליו". ומבאר שם רש"י: "וכי זוהי שימת עין שאמרת?!", כלומר, שאתה בולש אחריו לרעה, במקום להשגיח ולדאוג לטובתו? ההבדל בין המצבים לא נובע כמובן רק מן הדקדוק המילולי בין שני הביטויים. השוני הדקדוקי בא לבטא שני סוגי מבטים שחכמי ישראל מביטים בהם על המציאות בכלל ועל בני אדם בפרט, וכל שכן על מי שאמורים להיות תלמידיהם וממשיכי דרכם.
כתלמיד, כאדם פרטי, יהודה בן גרים עשה דרך ארוכה ומרשימה מאוד: לא קל לבן גרים להעפיל לפסגות תורניות ורוחניות, וודאי לא בדור בו יד הגויים גברה וישראל בשפל המדרגה. רשב"י היטיב להבחין באישיות המיוחדת של תלמידו, (שאם נזהה אותו עם 'יודן גירייא' או 'יודן בן גוריא', נגלה שנותרו בשמו כמה וכמה מאמרים בש"ס). אך אדם נידון לא רק בפרספקטיבה אישית, אלא גם כללית: "אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה?…" (שבת ל"א). יהודה בן גרים שזכה להיות עד לוועידת הפסגה ההיסטורית-רוחנית של גדולי ישראל, בה עסקו ביחס כנסת ישראל למלכות אדום לאחר החורבן, לא התעלה לגודל השעה. זו לא הייתה שיחת סלון על פוליטיקה, וגם לא עוד 'שיעור באמונת עיתנו'. זו הייתה יכולה להיות נקודת מפנה בה כנסת ישראל קובעת את מהלך המשך הגאולה מתוך עמדה של מובילה ויוזמת, רוחנית, פוליטית ומעשית גם יחד. והנה, מתוך חסרונו הכלל ישראלי של יהודה, גרם חוסר זהירותו להיפוך היוצרות, והמלכות נטלה את היוזמה וההובלה: הם קבעו מי יוביל ומי יושתק, מי יכובד ומי יירדף על נפשו, וכל עולם התורה והרוח נגרר על כורחו לגלות אלפיים.
לאחר שיצא מהמערה, ראה רשב"י את יהודה ותמה: עדיין יש לזה בעולם? לא שאל 'עדיין זה קיים?!' מתוך נקמנות אישית, חלילה, אלא כאומר: 'וכי עדיין יש מקום לחולשה הזו בהנהגת העולם?', גם אם התגלגל העניין אז בסוד סתר ההשגחה, אין הכרח להיכנע לחולשה זו לעולם! על כן נתן בו עיניו, ופירק לגורמים את התפיסה הפירודית שבין העולם הכללי והפרטי שאותה ייצג יהודה בן גרים בדורו, ועשאו 'גל של עצמות', מוכן לתחייה מחודשת בגאולה שלמה עם כל ישראל.
לשאלות והתייעצות: [email protected]
