הביצה השישית התמהמהה. חמש אחיותיה כבר בקעו, ומתוכן התגלגלו ברווזונים פלומתיים ומכוערים, והיא, האחרונה, כאילו מסרבת לקחת חלק בהצגה, לא מממשת את זכותה הטבעית להתבקע.
לפתע החלה לחוש את שמתחולל בקרבה. משהו נע בה, וזע בה, והתנועע בתוכה, וכל העמדת הפנים שנקטה בה עד עתה איימה להיסדק. היא ידעה עמוק בתוכה שהיא כעת שבירה מאי פעם, והחליטה לא לעשות אף תנועה מיותרת.
לאחר כמה דקות היתה הביצה מוכרחה להודות בצער נורא שהיא נכשלה: שבריה היו פזורים בין גבעולי הקש ודבלולי הנוצות המלוכלכות של הקן הקריר, ואף טיפת חום לא שפעה אליה מכל אותם זוגות עיניים שהביטו במה שנותר ממנה: עוד ברווזון מכוער.
למעשה, היתה זו סתם סקרנות עונתית, בה הביטו הכול על כל שינוי במרכיבי חצר המשק, עונת ההמלטות והדגירה, עונת הלבלוב והפריחה. אך בשביל הביצה השישית, הברווזון האחרון, לא היתה זו סקרנות תמימה, אלא עוינות.
מכוער, הכל כל כך מכוער…
בפנים היה הכל טוב, הכל חם, הכל שלם, הכל היה יש, ובחוץ – אין. האור מסנוור, הצל מפחיד, המים קררר…ים, אמא טרחנית, האוכל עולה ביוקר, ומה שהכי גרוע – הקליפה נשברה לי, נאנחה הביצה, בעודה מדדה אחרי כולם אל הבריכה.
המים הירקרקים לא היו כל כך קרים, אחרי הכל. אבל הם היו גם היו מכוערים.
כן, מכוערים! ומכוערים גם אתם כולכם, וגם את וגם אתה! – חשה את הקול בתוכה.
וגם אני.
הביצה הייתה שבורה לגמרי.
כל מה שחלמה אי פעם, כל האהבות, כל המתיקות, כל – – הכל נגמר, נשבר, נתכער.
ומה שהכי גרוע – הם כולם אפילו לא יודעים כמה שהם מכוערים. הביצה הצטמררה בגועל. כל נוצותיה התיזו ניצוצות של מים לכל עבריה. הברווזונים האחרים גיעגעו סביבה בגיל והתיזו גם הם מים בששון זה על זה ועל הכול.
הם חושבים שאני משחקת איתם, נדהמה הביצה.
“מכוערים!” צעקה אליהם, אבל רק גיעגועים עלובים יצאו מפיה. הם אפילו לא שמעו אותה. גלים גלים של געגוע צורב חנקו את גרונה, והיא השתטחה על הרפש וגעגעה בבכי.
אמא ברווזה נקרה לה במקורה: “מה יש לךָ? למה אתה נראה כמו חביתה ביום רע? ועוד ביום הולדתך! קח את עצמך בכנפיים, מתוק, וחפש לנו כמה תולעים שמנות ויפות.”
“יפות? תולעים?!” הביצה התחלחלה. “אני הייתי יפָה פעם, וזה הדבר היפה האחרון שהיה בעולם. הלוואי ויכולתי להיכנס שוב פנימה לקליפה הנפלאה. למה דגרת עלי, למה? למה?? כל כך חם היה לי בפנים, ועכשיו הכל זר וקר…”
“אפרוחון שלי, אילולי דגרתי עליך לא היה לך לא חם ולא קר, כי לא היית בכלל נוצר! תנסה לומר תודה ולא להתלונן, ועל הביצה חדל לדמיין!”
הביצה המבורווזת טפחה על פניה בייאוש: חרוזים היא עושה לי, זאת…
עיוורים הם כולם. ומה שהכי גרוע – הם מתייחסים אליי כל כך יפה, כאילו גם אני ברווזון מכוער, כאילו אני ממש אחת משלהם! איך הם לא רואים שאני ביצה? שאני במקום אחר, בעולם אחר משלהם, שאני שייכת לחום ולא לקור, ללבן ולא לאפור; ליופי ולא לכיעור, לשלם ולא ל – – טוב, כרגע אני במשבר רציני ביותר. אין ברירה, אני מוכרחה לעשות משהו שיפקח להם את העיניים.
הביצה החליטה להתחפש.
לביצה.
היא מצאה את שברי קליפותיה (וגם קצת של המכוערים האחרים) והדביקה על עצמה. זה לא הועיל. עמדו הכול סביבה ומחאו כפיים: כל הכבוד, איזה שעשוע מקורי (נו טוב, את המקור היה קשה לה לכסות), ואצו-רצו לאסוף שברי ביצים ולעשות כמוה.
היא ניסתה להתכרבל מתחת לאמא ברווזה ולעצום עיניים חזק. אמא באמת פינקה אותה קצת, אבל אחר כך קמה ואמרה: “יאללה ברווזי, לֵך לשחק, יש לי עוד חמישה כמוךָ שמחפשים צומי…”
היא התחילה להבין שקרה לה משהו בלתי הפיך. אסון. שהיא לעולם לא תהיה יותר ביצה יפה. אבל מה שהכי גרוע – שהיא לעולם לא תוכל להפסיק לרצות להיות…
מר היה לה, לביצה השבורה. לא רק קליפתה נשברה, גם לבה נשבר. שוב עלו בה הדמעות. מילא לרצות את השלמות בלי אפשרות לממש, אבל לראות את כל הכיעור מבלי שמשהו ישתנה אי פעם? מבלי להצליח לראות איזה טוב במציאות, איזה זיק של יופי?
הביצה השישית דידתה בשדה, הלאה אל המרחק. מנסה להשאיר מאחוריה – מה? את עצמה?
זחל קטן התפתל נואשות בשמש החזקה. הביצה חשבה: איזה מכוער. לאכול אותו? זה יהיה כעור יותר. חבל, אולי עוד ייצא ממנו משהו. היא הניחה אותו בצל, והוא הפך לפרפר.
הפרפר נחת על עשב כמוש. לא יפה בכלל. לרמוס? היא הרהרה. לא, חבל. זה יתכער יותר. אולי עוד ייצא ממנו משהו. היא השקתה את העשב משלולית שנקוותה שם על הדרך, והעשב פרח בשלל צבעים ונתן ריח נפלא.
השלולית עמדה בדרכה, מבטיחה בוץ ולכלוך למי שידרוך בה. לעבור בה ולרפוש אותה? לא חבל? זה סתם יהיה עכור יותר. אולי משהו עוד ייצא ממנה. והביצה הניחה קרש גדול על פני המים, כדי שאפשר יהיה לעבור מבלי לעכור אותם.
הביצה הילכה בזהירות לאורך הקרש, מביטה למטה ומנסה לשמור על האיזון. מן המים הצלולים נשקפה לה דמות ברווזון מכוער, דמותה שלה. לבכות שוב? חבל, זה יהיה עוד פחות יפה. ואולי, היא חייכה אל עצמה מבעד לשתי דמעות סוררות, אולי עוד ייצא מכל זה משהו?
ברווזון אחד, מיוחד, שהיה פעם ביצה מיוחדת, הלך לו בעולם שאם אפשר שיהיה יותר מכוער, אפשר גם להפוך אותו ליפה. ומה שהכי יפה – הוא חשב – זה שלא הייתי צריך להפסיק להיות ביצה בשביל זה. אולי להיפך, רק ביצה שלא מוכנה לוותר על זה שהיופי הפנימי שלה יהיה הקריטריון לכל היופי שיכול להיות בעולם, גם תצליח להפוך לברווזון.
(ולהפוך את העולם.)
