שרונה פתחה את הפגישה שלנו בשאלה/טענה: "אמרת לי שאת מנחה ומלווה זוגות לעצמאות ואני שואלת, זה לא סותר? איך יכולה להיות עצמאות, כשאני צריכה להתחשב בו וגם לוותר ולא להיות עצמאית כפי שאני רוצה. מבחינתי, כשחיים בזוגיות, זה סותר עצמאות".
אני מבינה את שרונה. אדם פרטי, יכול לעשות מה שירצה (וזה לא אומר שהוא עצמאי). כשיש שניים ויותר, צריך להתחשב באחרים וזה נראה כסותר עצמאות.
בשבוע שעבר (לפרשת אחרי מות) קראנו על חירות בנישואין ועתה נקרא על עצמאות בנישואין. חירות ועצמאות, נראות כמילים זהות. ההבדל ביניהן הוא שחירות היא יציאה ממשעבדים חיצוניים. לחשוב שונה מאחרים ולהקשיב לעצמי. עצמאות, זו כבר האחריות והמסוגלות לבטא בפועל, את החירות.
כפי שכתבתי במאמר הקודם, כמו שלא תיתכן חירות זוגית ללא חירות אישית, גם לא תיתכן עצמאות זוגית ללא עצמאות אישית. בעצמאות הזוגית, צריכה להיות תחושת שיוויון בביטויי העצמאות האישית. כשקיימת תחושה זו, בני הזוג ימצאו פתרונות ששניהם יסכימו עליהם, למרות השוני והניגודים ביניהם.
במהלך הפגישה עם שרונה, התברר שהיא חסרה עדיין את חירות המחשבה וממילא, גם את הביטוי העצמאי שלה.
שרונה מרגישה צורך לרצות את בעלה. היא פוחדת לומר לו את רצונה, שמא יתנגד ואולי יכעס. היא פוחדת ממריבות. לכן היא מקבלת בהכנעה את דבריו. היא מרגישה חוסר אונים מול בעלה ותחושה זו, גרמה לה להגיע אלי.
"הוא לא מעריך את המאמצים שלי שיהיה שקט ורוגע בבית. הוא היה צריך להגיע אלייך ולא אני. אבל הוא לא מוכן. הוא אמר שקודם אני צריכה לטפל בעצמי. את רואה, גם עכשיו אני עושה את מה שהוא רוצה ולא מה שאני רוצה. אז איך אפשר לחיות בעצמאות יחד עם זוגיות?"
שרונה מגיבה לבעלה, כי היא לא נמצאת בחירות אישית. לכן היא לא מסוגלת להיות עצמאית. היא מאשימה אותו שאינו מאפשר לה עצמאות. היא מצפה שהוא ייתן לה את מה שהיא לא יודעת לתת לעצמה. מכיוון שזה לא התפקיד של בעלה, הוא מרגיש שהיא תלויה בו, ותלות זו יוצרת עומס רגשי ומחנק.
בנוסף, מכיוון ששרונה לא יוזמת, הוא יוזם במקומה. היא מפרשת זאת כשליטה עליה ולכן היא מאשימה ומאמינה שלא תיתכן עצמאות בזוגיות.
ההקשבה העצמית והדיוק בה, היא תהליך שקורה לאורך כל החיים. לכל אדם יש "לבושים" נפשיים שאנחנו משועבדים אליהם שנוצרו במשך שנות החיים המוקדמות. האינטראקציה הזוגית (ו/או החברתית) שבהן ישנן הערות ותגובות שונות, שיוצרות צער ומריבות, הן לא על המהות האישית, אלא על הלבושים החיצוניים. הערות אלה, התסכול והרצון לחיות באותנטיות, מסייעות לאדם להגיע להתבונן בפנימיותו ולגלות במשך הזמן את מהותו, יותר ויותר.
במהלך הפגישות, שרונה הצליחה לצאת לחירות אישית. היא למדה להקשיב לעצמה, לברר את רצונותיה ואת הייעוד שלה, מה חיצוני ומה מהותי לה. אט אט, נוצר הערך העצמי שהוביל לתחושת שיוויון ערך מול בעלה. התרגולים בפגישות, כיצד לבטא את החירות העצמית שלה, יצרו אמונה שיש לה זכות ואף חובה לבטא את אישיותה שהתבררה לה במשך הפגישות. בעלה שכבר חווה את השינוי שלה נעשה נינוח יותר, והסכים לבקשתה להגיע לפגישה משותפת ולתרגל ביחד את הביטוי העצמאי של שניהם, ע"י קונפליקט שבעבר פחדה לבטא. פגישה זו, הייתה שלב בדרך ללקיחת אחריות מעשית על ביטוי עצמאי, יחד עם ההבדלים והניגודים ביניהם.
בני ישראל יצאו מעבדות מצרים לחירות שהיא עבדות לה'. עבדות זו, היא ביטוי החירות העצמית הסגולית שלהם שמתבטאת בלאומיות עצמאית של ישראל. יש מי שנותר בגלות פיזית ובגלות הנפש ומשועבד לעולם. ויש מי שנאמן לעצמיותו, נמצא בארצו ומשעבד את עצמו למהותו הלאומית, עם כל הקשיים, כי כאן נמצאת המהות היהודית. כך גם באדם הפרטי בנישואין. החירות האמיתית, היא השעבוד לעצמי המהותי האותנטי, מה שמאפשר להיות עצמאי ועוצמתי. ע"י כך, נוצרת זוגיות עצמאית ועוצמתית.
