בחג הפסח למדנו וגם חווינו מהי חירות אמת, וכל זאת כדי להמשיך את אור החירות לחיינו האישיים, הזוגיים והלאומיים.
חירות אישית – היא ההקשבה לעצמי ולעצמיותי ומתוך הקשבה זו, לבחור מחשבה, דיבור ומעשה, כלפי עצמי וכלפי הזולת, ללא תלות באחר. ובלשונו של הרב קוק זצ”ל: “יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו – בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים – הוא עבד.”
יוצא מכך שחירות היא אחריות של אדם לביטוי עולמו הפנימי, נוכחותו וייעודו בעולמו של הקב”ה.
חירות זוגית מתבטאת, כאשר לשניהם יש רצון משותף והבנה שהבחירות האישיות השונות, הן דרכים שונות לאותו רצון. אט אט, ע”י החיים המשותפים, הם מגלים את חיבור נשמתם. נוצר כביכול פרדוקס שיש בו גם עצמיות וגם זוגיות, וזה האתגר של חיי הנישואין.
מה יאפשר חיבור זוגי מתוך חירות?
- להיות בשיח זוגי מתמיד מתוך כך שיש אופק אחדותי משותף שיוצר חיבור עכשווי ממש, שמתוכו מוכנים לנתינה ולהשקעה, כל אחד בדרכו.
- בן הזוג אינו מובן מאליו ולכן לא ניתן לדרוש ממנו. הדרישות מוחקות את נוכחותו וכבודו של בן הזוג, ואילו הבירור בשיח הזוגי נותן מקום לשניהם.
- בזמן קונפליקט מעצימים את המפריד ושוכחים שהמחבר הוא רב יותר מהמפריד. לכן דווקא אז, להזכיר לעצמנו את נקודת החיבור, מה שמאפשר התמודדות יעילה עם קונפליקט ומציאת פתרונות שמתאימים לשניהם.
בזוגיות נמצאים בשתי רמות תודעה: נצחית וזמנית. יש כאן נשמה נצחית שירדה לעולם המעשה דרכו היא מגלה את עצמה, והולכת ומתאחדת דרך שני בני הזוג. הזמניות בעולם המעשה היא כלי, היא אמצעי שדרכו מתבררת ומתאחדת הנשמה של שניהם.
לדוגמא:
זוג שהגיע אלי לייעוץ. הוא נראה מאד עצמאי ועוצמתי ולאשתו יש מה לומר, אלא שלא מצליחה לתת לעצמה מקום מול הנחישות והקביעה של בעלה בנושאים השנויים במחלוקת ביניהם. בפגישה יצרנו מקום של חירות אישית לביטוי עצמי שנוצר ע”י הקשבה לעצמיות האישית. לאחר ביטוי הרצונות ההדדיים, כששאלתי כיצד כל אחד רואה את החירות האישית שלו, האיש ענה: “בהקשבה לאשתי. כי אני מגלה עכשיו שרצונה של אשתי מבטא גם את רצוני. דרכה אני מבין יותר את עצמי ולכן אבחר מעכשיו להקשיב לתוכן דבריה, בתשומת לב רבה”.
אשתו אמרה: “מכיוון שלנגד עיני אני רואה את האחדות של שנינו, החירות האישית שלי היא לחשוף את האחדות הזאת, תוך כדי התנהלותנו השונה במהלך החיים שלנו. מבחינתי זו חירות, כי יש בי רצון וכמיהה לתת ביטוי לאחדות הנשמתית שלנו.”
זו אומנות זוגית: לחיות במה שנראה כפרדוקס. לחיות כל הזמן ב”רצוא ושוב”, בין עצמיות אישית לבין עצמיות זוגית. לא לוותר על שניהם. השילוב של עצמיות אישית וזוגית, היא האומנות בעבודת חיי הזוג. לתת מקום לעצמיות האישית, תוך כדי חיבור ואחדות זוגית.
