מדהים איך שזכורה לי הסיטואציה, השבוע הזה לפני משלושים שנה: תחילת אלול, תחילת שיעור א’. חמישי בלילה, כבדרך אגב מיידע אותנו חבר משיעור ב’: ‘אם אתם רוצים, יש אברך אחד, החבר’ה אוהבים ללכת אליו הביתה ללמוד יחד בסוף ה’סדר’. אוכל להראות לכם…’ מצאנו את עצמנו, בשעה אחת עשרה בלילה, כשמונים תלמידים חדשים וסקרנים, בסלון קטנטן, סביב אברך בשיעור י”ח, כך התברר, העונה לשם ‘אלישע’, ולא לשום שם או כינוי אחר…
הרב אלישע זצ”ל, הציע לנו ללמוד יחד, כהיכרות, את דברי הרב קוק זצ”ל בסידור “עולת ראיה”: “לדוד, ה’ אורי וישעי”. את דברי הלימוד אינני זוכר כיום, אך העובדה היא ש”הסכמנו” להתפנות מן הבית רק לאחר כמה שעות טובות, ושמאז הפכו המפגשים הללו לרגעים המכוננים מדי שבוע, עבורי, ועבור רבים מחבריי. טעמנו וראינו כי טוב ה’. הרב אלישע היה גאון ב”אמונה חיה”, והקרין את “באמונתו יחיה” שלו, בלימודו, בסיפוריו, ובהליכותיו. בזכותו ראינו בחוש, שמציאות כזו של אמונה שמתחדשת ומחדשת כוחות חיים, יחד עם המציאות האישית והכללית – איננה מילים ורעיונות, אלא אפשרית ליישום. “חדשים לבקרים, רבה אמונתך”.
בלימוד אחד, באלול אחר, סיפר לנו הרב אלישע כך: ‘מעשה שהיה באדם אחד’ ( – קרי: ‘ושמו אלישע וישליצקי’, ליודעי ח”ן), שהוזמן להשתתף בכנס גדול של מורים ומנהלים בחמ”ד, שהתקיים לקראת ראש השנה באחת השנים. הסדר היה כך שאחד המפקחים פתח בסקירת תוכניות המשרד לשנה”ל הבאה, הציפיות, היעדים וכו’. אחריו התבקש האורח לשאת את דבריו. ‘אותו אדם, לא יכול היה לשאת את דברי קודמו. לא משום שהיו מוטעים, אלא משום שנשכח מהם דבר אחד: רבש”ע. ולא בגלל שלא נאמרו שם המילים ‘בעזרת השם’, ו’אם ירצה השם’ וכד’. אולי נאמרו ואולי לא, אבל לא זה מה שכאב לו. אותו אדם, פתח ואמר לכל האנשים המכובדים כך: ‘נאמרו כאן לפניי, דברים שנוגעים לתוכניות שלכם לשנה הקרובה, בעבודה החינוכית. אבל אני שואל את עצמי שאלה אחת קטנה: איך יכול אדם לשבת ולתכנן תוכניות לשנה הבאה, כאשר אין לו מושג מה יהיה איתו בראש השנה? הרי ראש השנה הוא לא רק תאריך של חופשה בלוח המשימות הארגוני השנתי. הוא היום שקובע אלו משימות חיים נקבל, ואלו כוחות חיים יופקדו בידינו למען אותן המשימות! מי בכלל נהיה בשנה הבאה? אולי בכלל לא נמשיך בתור מי שאנחנו מכירים את עצמנו כיום? האם ביררנו משהו עם עצמנו בקשר לשאלה הזו, לפני שרצנו לתכנן תוכניות?!’
הרב אלישע חתם את הסיפור בציון העובדה שאת המשך דבריו שם היה קצת קשה לשמוע, שכן אחת המשתתפות פרצה בבכי נורא…
חז”ל דרשו כי “אורי בראש השנה, וישעי ביום הכיפורים”. אולי ניתן להוסיף נופך ולומר כי המילה הפותחת “לדוד”, מרמזת לימי חודש אלול, “אני לדודי ודודי לי”, בו עלינו לדובב את עצמנו, ולהביא אותנו למפגש חי עם מלכות ה’, הקרוב לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת.
