משה ומשיח – לפרשת בהעלותך | הרב אהד קרקובר

“ויהי בנסוע הארון” – להבדיל בין פורענות לפורענות

פרשת בהעלותך הינה פרשת מעבר בין סידור המחנה ובין המסע. במהלך המסע מתרחשים משברים ונפילות המבררים סוגיות לא פשוטות בעם ישראל. פרשתנו פותחת בהמשך סידור המחנה לאחר מכן נסיעת המחנות ובסופה מתחילים משברי הדרך – המתאוננים והמשבר של משה רבינו.

באמצע הפרשה ישנם שני פסוקים המסומנים על ידי נו”נים הפוכים:

“וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ד’ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ד’ רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל” (במדבר י לה-לו).

כמובן הדבר אומר דרשני: מדוע פסוקים אלו דייקא מסומנים על ידי שני נו”נים הפוכים ומה הסימון בא לציין.

נחלקו התנאים בדבר זה (שבת קטו ב). הדעה הראשונה היא “לומר שאין זה מקומה” –  פסוקים אלו אינם במקומם, הם היו צריכים להיות בפרשת נשיאת הדגלים ותקיעת החצוצרות. אך הם הועתקו ממקומם ונכתבו כאן, “ולמה כתבה כאן? כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה”. פורענות ראשונה כתובה בפסוק לג: “וַיִּסְעוּ מֵהַר ד’ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים” והפורענות השנייה היא חטא המתאוננים: “וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ד'” (במדבר יא א).

רש”י והתוספות נחלקו מהי הפורענות הראשונה. לדעת רש”י הפורענות היא שבני ישראל סרו מַהֵר מאחרי ד’, כי לאחר שלושה ימים התאוו לבשר. לעומת זאת, התוספות מביא את דברי המדרש שבני ישראל נסעו מהר סיני “כתינוק היוצא מבית הספר שבורח לו והולך לו, כך היו בורחים מהר סיני דרך שלשת ימים לפי שלמדו הרבה תורה בסיני”.

אם כן, כדי להפסיק בין פורענות לפורענות הועברו שני פסוקים אלו ממקום אחר, ו”עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה”; בתורה העתידית פסוקים אלו יחזרו למקומם המקורי, אולם בינתיים הם נכתבו במקום אחר ולכן יש סימון לפניהם ולאחריהם. אולם, אף על פי שניתן להבין את הצורך להבדיל בין פורענות לפורענות, מדוע ההבדלה נעשתה דווקא על ידי הפסוקים הללו? לכאורה, היה אפשר להביא כאן פסוקים אחרים. כלומר, מה מיוחד בפסוקים הללו, שדווקא הם אלו שהועברו כדי להבדיל בין פורענות לפורענות. יש להתבונן במיוחדות של שני הפסוקים האלה.

“ויהי בנסוע הארון” – ספר בפני עצמו

הדעה השנייה בגמרא, המסבירה את הצורך בסימון הפסוקים, היא דעתו של רבי: “שספר חשוב הוא בפני עצמו”. דעה זו מזעזעת את אמות הסיפים, אין חמישה חומשי תורה אלא יש שבעה חומשי תורה. “‘חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה’ (משלי ט א) אלו שבעה ספרי תורה”. פרשתנו פותחת במנורה שיש לה שבעה קנים וכך גם לתורתנו יש שבעה ספרים ולכן יש סימון להודיע שנגמר ספר אחד ומתחיל ספר חדש.

לדעה זו יש נפקא מינא להלכה – כמה אותיות צריכות להיות בספר תורה כדי שיהיה מותר להציל אותו מהדליקה בשבת. בדרך כלל אסור להציל חפצים מהדליקה בשבת, שמא יכבה את הדליקה, אך ספר תורה שיש בו שמונים וחמש אותיות מותר להציל. מדוע קבעו דווקא שמונים וחמש אותיות? כי זהו מספר האותיות בפרשה הקטנה של “ויהי בנסוע הארון”, שהיא ספר בפני עצמו. לכן אם יש בספר שמונים וחמש אותיות אז מצילים אותו מפני הדליקה.

סוד הנוכחות הא־להית

וכאן עולה שאלה קשה. מובן מדוע אפשר לחלק את ספר במדבר לשני ספרים. החלק הראשון הוא המשך סידור המשכן והמחנה והחלק השני הוא המסעות עצמם. לכן פרשת בהעלותך היא המבדילה בין סידור המחנה ובין המסעות, זוהי חלוקה מובנת. אך מדוע שני פסוקים הופכים להיות ספר?

נראה לומר, ששתי דעות התנאים בגמרא קשורים זה לזה, אף על פי שמדובר בפירושים שונים. למה דווקא הפסוקים הללו באו להבדיל בין פורענות לפורענות? אלא, כעת אנו הולכים לפגוש פורענויות רבות ופסוקים אלו מלמדים אותנו שהקב”ה צועד עִם עם ישראל; כאשר עם ישראל נוסע אזי ד’ נוסע איתנו. הארון נוסע, עם ישראל נוסע ו”קומה ד'”. ד’ נוסע עם עמו ישראל בכל מסעיהם, וכאשר עם ישראל נח מהמסע אז גם ד’ עוצר ומתיישב.

פסוקים אלו מלמדים אותנו את סוד הנוכחות והליווי המתמיד של הקב”ה בתוך כנסת ישראל בכל המסעות – הן במסעות הטובים והן בפורענויות. גם בחטאים ובמשברים, בכל מקום ובכל מצב, הקב”ה מלווה את עמו ישראל.  “כִּי לֹא יִטֹּשׁ ד’ אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל כִּי הוֹאִיל ד’ לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם” (שמואל א יב כב).

על כן, מובן מדוע פסוקים אלו מבדילים בין פורענות לפורענות. כעת אנו נפגשים עם משבר ואנו נבהלים מה יעלה בגורל הקשר של עם ישראל עִם הקב”ה? אכן המשבר אינו דבר פשוט והוא מאתגר, אך הקב”ה ממשיך להיות נוכח והוא מלווה את עמו ישראל. מכל נפילה ומכל משבר יוצאים לימודים גדולים, מכל משבר יוצאת תורה. לדוגמא, מהמשבר של משה רבינו מתגלה מי זה משה רבינו – “בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא” (במדבר יב ז). חטא המרגלים בפרשת שלח מלמדת על מעלת ארץ ישראל. חטא קורח מלמד על מעלת הכהונה. כל משבר מגלה תורה; דבר ד’ הולך ומתברר דרך כל הנפילות.

נו”ן הפוכה

אולם, מדוע הפרשייה סומנה דווקא על ידי אות נו”ן הפוכה ולא על ידי האות זי”ן או יו”ד? מבאר המהרש”א על פי דברי הגמרא במסכת ברכות (ד ב), שזוהי האות שאין ב”אשרי”:

“אמר רבי יוחנן מפני מה לא נאמר נו”ן באשרי? מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל, דכתיב ‘נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל’. במערבא מתרצי לה הכי: נפלה ולא תוסיף לנפול עוד, קום בתולת ישראל. אמר רב נחמן בר יצחק אפילו הכי חזר דוד וסמכן ברוח הקודש שנאמר סומך ד’ לכל הנופלים”.

על פי דברים אלו מבאר המהרש”א שהאות נו”ן מורה על פורענות ועל כן היא הפוכה, שתתהפך הנפילה עצמה לטובה, “סומך ד’ לכל הנופלים”. ניתן להעמיק בדבריו ולבאר כי האות נו”ן שייכת אל ישראל והשכינה (נצח ישראל יג). אך זהי האות הקשורה אל ישראל שנופלים, סוכת דוד הנופלת, אך ד’ מקים אותה ומהפך את נפילתה. כאשר ישראל נופלים הדבר נורא ואיום, אך הקב”ה איתם. כל מקום שגלו שכינה עימהם, באדום ובכל הגלויות שכינה עימהם (מגילה כט א). והשכינה היא היא המקימה והופכת את הנו”ן, את הנפילה, ומהנפילה עצמה מתגלה התורה – היא מגלה סודות, היא מגלה קדושה. סוד הנו”ן ההפוכה.

לפי זה אנחנו מתחילים להבין מדוע זהו ספר בפני עצמו. זה סוד מופלא ונורא, הראוי לספר בפני עצמו – ד’ איתנו, עם כלל ישראל ועם כל יהודי ויהודי. בכל מקום ומקום שהוא נמצא, בכל נפילה ובכל חושך, הקב”ה מלווה אותנו ונמצא איתנו ומהפך את הנפילות לעליות. זה ראוי לספר בפני עצמו.

ממשיך המהרש”א ומבאר כי לדעה הסוברת שפרשיה זו היא ספר בפני עצמו אזי הסימון הוא דווקא באות נו”ן כי היא רומזת לשער החמישים:

“באו הנוני”ן בספר זה, שהוא קטן שבספרים, שאין בו רק שני פסוקים, לרמז שגם ספר הזה כולל נ’ שערי בינה, והם הפוכים שהם מתהפכים מדעת בן אדם שלא יוכל לעמוד עליהם וגם משה הנזכר בשני פסוקים האלה לא זכה רק למ”ט פנים כמ”ש ‘ותחסרהו מעט מא־להים’ כדאמרינן במסכת נדרים”.    

בכל חומש יש חמישים שערי בינה, מ”ט נמסרו למשה ואחד נעלם. היית חושב כי ייתכן ולפי רבי, הסובר שזהו ספר בפני עצמו, אין בשני הפסוקים הללו חמישים שערי בינה. לכן באה האות נו”ן ללמדך שגם בשני הפסוקים הללו מסתתר סוד שלם, חמישים שערי בינה יש בתוך שני הפסוקים הקטנים הללו. בין פורענות לפורענות מתגלה סוד נורא הוד שהוא ספר שלם בתורה.

על כן, פרשת ויהי בנסוע הארון מלמדת אותנו את סוד הליווי של הקב”ה עם כנסת ישראל ועם כל יהודי ויהודי. זוהי הקדמה המתאימה להבדיל בין פורענות לפורענות ולברר לפני הצעידה בדרכים מי צועד איתנו בדרכים; סוד נוכחות ד’ עִם ישראל בדרך ללא שיור וללא גבול.

לאחר שאנו מצוידים בתורה הזו, ספר בפני עצמו, אז אנו יכולים להיכנס לפרשיות הדרכים.

פרשת המתאווים

בתחילה אנו נפגשים עם פרשת המתאוננים:

“וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ד’ וַיִּשְׁמַע ד’ וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ד’ וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ד’ וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ” (במדבר יא א-ב).

אחר כך מופיעה פרשת המתאווים:

“וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ.  וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח. שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן. וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו” (שם ד-ט).

לכאורה, תלונות האספסוף אינן מפתיעות, יש בציבור בני אדם רשעים וקטנים שעסוקים בצלחת שלהם. אך תגובתו של משה מפתיעה בחומרתה:

“וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף ד’ מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ד’ לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי” (שם י-טו).

אומר משה: ‘מה חטאתי שאתה מפיל עליי את העם הזה, אני לא יכול לשאת אותו בעצמי עד כדי דך שאני מעדיף שתהרוג אותי’. קשה להבין מדוע דווקא כאן משה רבינו מגיב בכזו חריפות וכביכול מתפטר מתפקידו, עדיף למות מאשר לשאת את משא העם הזה. אך אנו יודעים מי זה משה רבינו. משה רבינו עמד בגבורה בחטא העגל ולא התפעל. הוא שרף את העגל עד דק והשקה את העם והתחנן בפני ד’ יתברך – מחני נא. כן בהמשך משה רבינו מתמודד עם מבחנים רבים כגון חטא המרגלים וחטא קורח. מדוע דווקא מול תאוה קטנה, שהעם רוצה בשר, משה רבינו מגיב בחריפות כה רבה?

משה רבינו והחוצפה

התשובה לכך היא גופא העניין. משה רבינו מבין בדברים גדולים, הוא יכול להבין ולהתמודד מול חטא העגל ומול זעקת העם כאשר אין מים. מול חיסרון אמונה משה רבינו יכול לעמוד וכן מול משבר ביחס לכהונה וכן הפחד מיושבי הארץ. אבל הוא אינו מסוגל לסבול את ההתעסקות עם הבעיות הקטנות.

בפרשייה זו מתגלות מספר בעיות אותן התורה מספרת לנו. תחילה אנו רואים שהעם מתלונן שאין בשר ומיד התורה משבחת את המן. כלומר, טענת העם היא טענת סרק. המן היה דבר מופלא, כל הטעמים היו בו. דבר לא היה חסר לעם, אך הם הם רצו את התאוה לשמה, “גישמק התאוה”: ‘המן הוא דבר מופלא מדי עבורנו ואנו רוצים את התאוות הבשריות הפשוטות’. משה רבינו עומד מול התאוה הזו ומתפלא על הקטנוּת הזו.

כאן אנו למדים את הבעיה בבקשת העם. אין באמת דבר שחסר להם וכן התאוה הביאה אותם לכפיות טובה נוראית עד כדי כתיבה מחדש של ההיסטוריה באופן נוראי ביותר: “זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל”. את מכות הרצח לא זוכרים וכן מפרש רש”י: “אם תאמר שמצריים נותנים להם דגים חנם והלא כבר נאמר: ‘ותבן לא ינתן לכם’. אם תבן לא היו נותנין להם חנם, דגים היו נותנין להם חנם?! ומהו אומר חנם? חנם מן המצות”.

פעם ראשונה אנו נפגשים עם כזו כפיות טובה, חוצפה נוראית כלפי הקב”ה שהטיב עימנו, הוציאנו ממצרים, מוליכנו במדבר ונתן לנו מאכל מופלא. כיצד ניתן לסבול כזו קטנות, כפיות טובה וחוצפה?! משה רבינו אינו יכול והוא אומר זאת מפורש: “הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה”. במילים אחרות משה רבינו אומר: ‘אלה ילדים קטנים, תינוקות! אני גננת?! בחטא העגל התרחש דבר נורא ואיום, אך הבנתי מהי הסוגיה האמונית המתבררת במשבר. אך כאן הם מתנהגים כילדים קטנים ואני לא גננת, אני לא יכול לסבול את הדבר הזה ואני מתפטר’.

הרב קוק זצ”ל כתב דרוש עמוק ומופלא בעניין פרשת בהעלותך (שמונה קבצים ח קנז). הדרוש בנוי על רמזים רבים, אך יש בו גם דברים מובנים.

מבאר הרב קוק זצ”ל כי משה רבינו אינו מסוגל לסבול חוצפה. דברים רבים הוא יכול לעשות, יש לו מסירות עצומה, אך לא לחוצפה. משה רבינו ענו מכל אדם ומולו עומדת החוצפה – היפך הענוה. אדם ענו מבטל עצמו אל הגודל; אדם חוצפן הוא אדם קטן החושב את עצמו לגדול. החוצפנים חושבים שהקטנות שלהם היא הכל, הם אינם רואים אף דבר מעבר להם ולכן הם חצופים ומתריסים. כותב הרב קוק זצ”ל:

“ומשה אמר האנכי הריתי את העם הזה, כלומר בתוך החוצפא אי אפשר לי להאיר”.

בסוגיית החוצפה משה רבינו אינו יכול לטפל בשל ענותנותו והוא רוצה לפרוש מהטיפול בעם. הרב זצ”ל ממשיך ומרומם את דבריו אל עבר מקומות גבוהים וסודיים, אך אנו מבינים דברים אלו על פי פשט הכתובים אותם ראינו.

אלדד ומידד

לאור דברים אלו אנו מבינים את המשבר בפרשת המתאווים. נראה בהמשך הכתובים כי הקב”ה קיבל את דבריו של משה רבינו והוא אמר לו לאסוף שבעים זקנים כדי להאציל מרוחו של משה רבינו על שבעים הזקנים שיהיו איתו במשא העם.

“וַיֹּאמֶר ד’ אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ” (במדבר יא טז-יז).

אז מתרחש דבר משונה:

“וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי ד’ וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל. וַיֵּרֶד ד’ בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ. וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם. וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ד’ נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ד’ אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם” (שם כד-כט).

הרוח היתה אמורה להיאצל על שבעים זקנים, והנה שני זקנים, אלדד ומידד – שלא היו בתוך האוהל בו אמורה לשרות הרוח על שבעים הזקנים – מתחילים להתנבא. כתגובה לכך אומר יהושע בן נון למשה רבינו להכניס את אלדד ומידד לכלא, ועונה לו משה רבינו: ‘מי יתן כל עם ד’ נביאים כי יתן ד’ את רוחו עליהם’. מספר דברים צריך להבין. תחילה מי אלו השניים המתנבאים במחנה ומדוע הם מתנבאים במחנה? כמו כן מדוע צריך לכלוא אותם? לכאורה זה דבר נפלא שהם מתנבאים, ואם כן מה עניין סתימת הפיות למתנבאים במחנה? פרשה זו הינה פרשה עמומה ועלומה, הצריכה ביאור נרחב.

בחירת שבעים הזקנים

הבסיס להבנה הפשוטה היא דברי הגמרא במסכת סנהדרין (יז א):

“‘וישארו שני אנשים במחנה’ (במדבר יא כו), יש אומרים בקלפי נשתיירו, שבשעה שאמר לו הקב”ה למשה: ‘אספה לי שבעים איש מזקני ישראל’, אמר משה: ‘כיצד אעשה? אברור ששה מכל שבט ושבט, נמצאו שנים יתירים. אברור חמשה חמשה מכל שבט ושבט, נמצאו עשרה חסרים. אברור ששה משבט זה וחמשה משבט זה, הריני מטיל קנאה בין השבטים’. מה עשה? בירר ששה ששה והביא שבעים ושנים פיתקין, על שבעים כתב ‘זקן’ ושנים הניח חלק, בללן ונתנן בקלפי. אמר להם: ‘בואו וטלו פיתקיכם, כל מי שעלה בידו זקן אמר כבר קידשך שמים, מי שעלה בידו חלק אמר המקום לא חפץ בך, אני מה אעשה לך’… רבי שמעון אומר: במחנה נשתיירו בשעה שאמר לו הקב”ה למשה אספה לי שבעים איש. אמרו אלדד ומידד: ‘אין אנו ראויין לאותה גדולה’. אמר הקב”ה: ‘הואיל ומיעטתם עצמכם הריני מוסיף גדולה על גדולתכם’. ומה גדולה הוסיף להם? שהנביאים כולן נתנבאו ופסקו והם נתנבאו ולא פסקו”.      

אם יבחרו שישה זקנים מכל שבט אזי יהיו שבעים ושניים זקנים, ולכן שני זקנים צריכים לוותר. הדעה הראשונה סוברת כי נעשתה הגרלה ואלדד ומידד נשתיירו בקלפי, כלומר עלה בידם פתח חלק וממילא התברר כי הם לא היו אמורים להיות מהמתנבאים. רבי שמעון סובר כי אלדד ומידד עלו בהגרלה, אך הם חשבו שהם אינם ראויים ולכן הם ויתרו. כן רש”י מפרש על הפסוק: “‘וישארו שני אנשים’ – מאותן שנבחרו, אמרו ‘אין אנו כדאין לגדולה זו'”; משמע כי קודם נבחרו ולאחר מכן אמרו שהם אינם ראויים.

נבואת אלדד ומידד

אם כן, סברה אחת אומרת כי אלדד ומידד לא נכנסו בגלל ענותנותם, עשו עצמם כשיריים. סברה שניה סוברת להיפך, אלדד ומידד לא זכו בהגרלה, ולמרות זאת הקב”ה השרה עליהם את הרוח והם התנבאו במחנה. אך מדוע אומר יהושע בן נון לכלוא אותם? מבארת הגמרא:

“ומה נבואה נתנבאו? אמרו: ‘משה מת, יהושע מכניס את ישראל לארץ’… רב נחמן אמר על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאין שנאמר ‘כֹּה אָמַר ד’ א־להים הַאַתָּה הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי בְּיָמִים קַדְמוֹנִים בְּיַד עֲבָדַי נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבְּאִים בַּיָּמִים הָהֵם שָׁנִים לְהָבִיא אֹתְךָ עֲלֵיהֶם’ וגו’ אל תיקרי שָׁנִים אלא שְׁנַיִם ואיזו הן שנים נביאים שנתנבאו בפרק אחד נבואה אחת הוי אומר אלדד ומידד… בשלמא למאן דאמר משה מת היינו דכתיב ‘אדוני משה כלאם’. אלא למאן דאמר הנך תרתי, ‘מאי אדני משה כלאם’? דלאו אורח ארעא דהוה ליה כתלמיד המורה הלכה לפני רבו”.

משה ומשיח

דעה אחת בגמרא סוברת כי אלדד ומידד התנבאו שמשה רבינו מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ ואם כן מובן מדוע אומר יהושע בן נון לכלוא אותם. הרי, הם אומרים דברי פורענות נוראיים. בנוסף, מובן מדוע יהושע מזדעק, הם מנבאים נבואה הממנה אותו והוא רוצה להבהיר שלא כך הדבר, אלא משה רבינו מכניס את ישראל לארץ. ודאי אלו דברי שקר המחלישים את רוח העם. כמו כן מובנת תשובתו של משה רבינו: ‘המקנא אתה לי’?!

לפי דברי חז”ל אלו אזי כעת עם ישראל נחשף לראשונה לכך שמשה רבינו לא יכניס אותם לארץ. מדוע כעת הקב”ה מביא את הנבואה שמשה רבינו לא יכניס את ישראל לארץ וכן מדוע הקב”ה דיבר דווקא דרך אלו שנשארו במחנה? נראה כי הסיבה לכך היא דווקא פרשת המתאווים.

בפרשה זו משה רבינו, רבם של ישראל, מברר שהוא ענותן והוא אינו מסוגל לסבול חוצפה. אך בארץ ישראל תהיה חוצפה רבה, קטנות רבה והרבה “בקשות בשר”. מי שיכניס את ישראל לארץ יהיה חייב להיות אדם המוכן לשאת את בני ישראל “כאשר ישא האומן את היונק”. כך שמעתי מהרב מרדכי שטרנברג זצ”ל הכ”מ.

לכן אחרי משבר המתאווים מתבאר הגבול של האדם הגדול ביותר בעולם, הוא אינו יכול להאיר בתוך החוצפה והוא אינו מסוגל לסבול מהלכים של קטנות טהורה – תאוה טהורה.

הרב קוק זצ”ל מבאר מי מסוגל לשאת חוצפה ולהאיר בתוכה – משיח. הא ראיה? בעקבתא דמשיחא חוצפה יסגי ובכל זאת משיח מגיע. המשיח הוא בעל אורך רוח, ואנו קרואים להיות מבאי בית מדרשו, שהוא יודע לעבור תהליכים קשים של קטנות. לכן הוא מסוגל לשאת את עם ישראל “כאשר ישא האומן את היונק”. זוהי הכלה של תהליכים קשים המתחילים מקטנות.

יש להתבונן מדוע משה רבינו אינו מסוגל לשאת את החוצפה, אך המשיח מצטיין בנשיאת החצופים. הוא מחכה שהחצופים יגיעו ואז הוא מתגלה, בלעדיהם הוא אינו מתגלה. מה העניין שמשיח מתגלה על ידי חוצפה ומשה רבינו אינו מסוגל לסבול אותה.

לפני שנתבונן בשאלה זו לאור דברי הרב קוק זצ”ל יש לומר כי שאלה זו מתבארת יפה לפי דעה נוספת המבארת כי אלדד ומידד נתנבאו על מלחמת גוג ומגוג (אולי ניתן לומר שכפל הדל”ת מתנבא על כפל הגימ”ל, נראה לומר שהאות דל”ת היא מבטאת את השכינה בדלות, בענוה. אלדד ומידד היו דלים, למרות שזכו הם היו שיריים לעם ישראל מתוך ביטול וענוה – כפל דל”ת, דוד המלך שכולו ביטול וענוה. כפלי הדלות מתנבאים על כפלי הגאוה). כאשר מתגלה הגבול של משה מתגלה שמשה רבינו צריך השלמה על ידי המשיח.

משה מביא תורה; מתוך ענותנותו והאמת הטהורה אותה הוא מבטא אזי משה רבינו אינו מתאים להאיר בתוך החוצפה. לכן צריך מנהיג משלים. משה רבינו אינו יכול להכניס לארץ וצריך דמות נוספת – המשיח. לכן אלדד ומידד מתנבאים על מלחמת גוג ומגוג, פרשת המשיח. לפי דעה זו הסיבה לכלוא את אלדד ומידד היא שהם הורו הלכה בפני רבם. יש להסביר את החריפות בבעיה זו.

משה רבינו הוא מקור התורה, אין תורה שהיא אינה ממשה רבינו. משה הוא מאציל התורה. הרוח שבאה ממשה היא הרוח של התורה הקדושה, כל תלמידי החכמים באים מכח משה רבינו. והנה, שני אנשים מתנבאים שלא דרך משה, הכיצד?! נביאי שקר הם, אין הדבר מאת ד’. היכול להיות מקור שהוא אינו משה רבינו?! רוח שהיא אינה ממשה היא רוח של שקר ולכן צריך לכלוא אותם. ובוודאי שאם הם מתנבאים על משיח אזי הם משיחי שקר ח”ו. צודקת היא זעקתו של יהושע בן נון, יש לכלוא אותם!

תורתו של משיח – תורת הלב

כאן מתבאר סוד נורא, אותו מבאר משה רבינו. “הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ד’ נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ד’ אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם”. מתי כל עם ד’ יהיו נביאים כי יתן ד’ את רוחו עליהם? זוהי בחינת לעתיד לבוא: “וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ד’ כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם” (ירמיהו לא לג), “אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ” (יואל ג א).

ישנה בחינה של תורה שהיא אינה דרך משה, אלא דרך ליבותיהם של ישראל. התורה מופיעה באופן ישיר בליבותיהם של ישראל וזוהי התורה העתידית. משה הוא רק רבם והוא מלמד את כל ישראל מה טמון בליבם. תפקידו של הרב הוא חשיפת המעמקים. כל התורה ניתנה לישראל בגלל קדושתם של ישראל, שהיא גבוהה וגדולה מקדושת התורה. כך אמר אליהו הנביא (תנא דבי אליהו רבה יד):

“ואמר לי: רבי שני דברים יש בעולם ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה, ואלו הן תורה וישראל, אבל איני יודע איזה מהם קודם? אמרתי לו: ‘בני, דרכן של בני אדם אומרים ‘התורה קדמה’ שנאמר ‘ד’ קנני ראשית דרכו’ וגו’. אבל אני אומר ‘ישראל קדמו’ שנאמר ‘קודש ישראל לד’ ראשית תבואתֹה'”.

התורה ניתנה כי ישראל גדולים, יש בנו קדושה נוראה, נסתרת וגנוזה, שמחמתה קיבלנו תורה. זהו הסוד הגדול, סוד משיח ותפקידו. כך כותב הרב קוק זצ”ל:

“משה רבינו כולל הוא כל נשמות ישראל מצד התורה (=הארת התורה של כל ישראל), ומשיח הוא כולל אותם מצד עצמן, מצד מחשבתן של ישראל הקודמת לכל”.

משה מביא תורה מהשמים, מהאצילות הא־להית השמיימית; משיח חושף צפונות ליבם של ישראל. המשיח משוחח וסגולתו היא גילוי “רוח אפינו משיח ד'”, הוא אינו מבחוץ אלא הוא בוקע מבפנים, תורה הבוקעת ממעמקי הלב. כדי לעבור תהליכים כאלה, החושפים תורת ליבם של ישראל, “נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה” (ירמיהו לא לב). כדי לגלות תורה זו צריך אריכות אפיים עצומה ויכולת לסבול חוצפה. צריך לחשוף את מה שטמון בתוך החוצפה. החצוף הוא קטן החושב שהוא גדול, אך בסופו של תהליך הקטן מגלה את עצמו וכך הוא צומח. החצוף לא מוכן להתבטל, כי הוא מרגיש גדולה פנימית, ויש צדק בדבריו. אך הבעיה של החצוף היא שהגדולה הפנימית צריכה להתגלות דרך החיבור אל הרב וזו הבעייתיות והשבר.

אך עצם תחושת הגדולה הפנימית היא טובה, כי הוא מרגיש את גדולתו ובאמת גדול הוא. לפעמים מהחצופים יוצאים זרמים גדולים; יש חוצפה שבאה מגדלות. חוצפה – אותיות פה צח, מתוך החוצפה שהיא דבר נורא יכולה לצמוח פה צח, יכולה לצמוח תורה פנימית משיחית, הבוקעת ונובעת ממעמקי הקיום. משה גילה תורה מן השמים ומשיח מגלה את התורה שבוקעת ממעמקי הלב.

יש להדגיש, אין בידינו תורה לימודית אחרת מתורת משה רבינו. משה רבינו גילה את כל התכנים, אך התכנים אינם אמורים להישאר כתכנים, אלא כחיים. המשיח מגלה את התורה שהיא למעלה מהתכנים – התורה העליונה שהיא כולה חיים, תורה שהיא בוקעת ממעמקי הלב (אורות הקודש ג קלח: “לשעבר תורה נתתי בכם, לעתיד חיים אני נותן לכם”).

לכן ישנם כתובים סותרים. מצד אחד כתוב על המשיח “יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד” (ישעיהו נב יג), יותר ממשה רבינו (תנחומא תולדות יד). מצד שני כתוב “וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ד’ פָּנִים אֶל פָּנִים” (דברים לד י), משמע שאין גדול ממשה. מיישב הרב קוק זצ”ל:

“ומצד הפנימיות, הלא נשמתן של ישראל הוא שורש התורה ופנימיותה, והתורה בשביל ישראל נבראה, על כן וגבה מאד נאמר במשיח, גם ממשה, ומכל מקום מצד התגלות התורה, הוא רק קרוב למעלת משה”.

שורשו של המשיח שייך למחשבתן של ישראל, שהיא קדמה לכל, וכל התורה ניתנה בגלל סגולת ישראל כדי לחשוף את צפונות הלב. לכן מצד השורש משיח גבוה ממשה, הוא חושף את התאחדות התורה עם ישראל (זוהר ג עג א: “ג’ דרגין אינון מתקשרן דא בדא: קוב”ה אורייתא וישראל”), אך מצד ההתגלות הוא רק קרוב לבחינת משה.

משה תמיד יהיה רבינו, אך באופן נסתר הרב הוא בשביל התלמיד. יש שורש גבוה הטמון בתלמיד, שהוא גבוה יותר מהרב, והרב בא לחשוף אותו. זוהי גדולתו של משה רבינו, שעם כל גדלותו הוא ידע שהוא רק מכין למשיח, שהוא גבה מאוד יותר ממשה רבינו. לכן משה אומר ליהושע: ‘המקנא אתה לי? נכון שהתורה עוברת דרכי, אך תכלית התורה אינה שאני אהיה הרב, אלא תכלית התורה היא שלא יצטרכו רב וכולם ידעו את ד’ מקטנם ועד גדלם’. “מי יתן כל עם ד’ נביאים”, רומז משה רבינו לעתיד לבוא בה ייתן ד’ רוחו עליהם. זוהי המדרגה המשיחית.

הופעת שם ד’ הגדול

אולי לפי זה אפשר לבאר שלכתחילה היו צריכים באמת להיות שבעים ושנים זקנים, כנגד ע”ב שם ד’ הגדול השייך לגאולת ישראל. אך המציאות לא היתה יכולה להכיל אותו ולכן השם הגדול הופיע דרך שבעים. השניים היתרים הם הופעה השייכת מעבר למדרגת משה, והיא אינה יכולה להתגלות כעת, אלא היא שייכת למשיח. כלומר, הגילוי השלם הוא שבעים ושניים זקנים, אך בגלל מעמד העולם שעוד לא הגיע העת להאיר בתוך החוצפה אזי אלדד ומידד לא נכנסו לתוך האוהל. אך מבחוץ הם בישרו שיש זמן שכן תתגלה המדרגה הגדולה של אחדות ישראל והתורה ומהחוצפה יצא פה צח.

לכן אלדד ומידד לא היו בכתובים, הם גדולים מההשפעה הלימודית של תורה מן השמים. התלמידים גדולים מהרב; הרב מתגלה בשבעים והם השבעים ושניים. סוד הקדושה הנמצאת בתלמיד תתגלה רק לעתיד לבוא. זוהי תורה השייכת לשם ד’ הגדול המתגלה בגאולת ישראל.

כותב הרב קוק זצ”ל:

“בזיהרא עילאה דאדם הראשון (=המדרגה של לפני החטא ונפילת העולמות) היה אורו של משה ואורו של משיח כלול כאחד, כי באמת נשמה אחת היא (=זהו אור אחד ממש, אין שני אורות). על ידי נפילת העולם בחטא הקדום, נתרחק משה מלהאיר בתוך החוצפא, ופירש מן האשה (=הוא אינו יכול להאיר בתוך העולם הקטן ותאוותיו)”.

יש הרבה להאריך בדברי הרב קוק זצ”ל בדרוש ויש ללומדו בפנים ואידך זיל גמור. על כל פנים עולה הנקודה שלעתיד לבוא משה ומשיח יתאחדו ויופיע האור של זיהרא עילאה דאדם הראשון, שהוא כנראה שייך לאור של שם ע”ב, השם השלם.

היכלו של משיח

מתוך כך למדנו מה זה להיות מתלמידיו של משיח צדקנו. בהקדמת הזוהר כתוב מהו מבחן הכניסה לבית המדרש של המשיח: מי שיודע להפוך חשוכא לנהורא ומרירו למתיקו. היודע להפוך חושך לאור ומרירות למתיקות. סוד ההתחברות לחוצפה, עם כל הקושי הטמון בה. החוצפה היא נוראית, משה רבינו אינו יכול להאיר בה. תלמידי משיח יודעים כיצד לשאת את היונק, הם מסוגלים לחבור אל החוצפה ולהכיר בתהליך הטמון בה.

אם החוצפה היא העמדה הסופית אזי באמת אי אפשר לסבול אותה, אך יש כאן תינוק הגדל ומתבגר. משיח נמצא בקן ציפור, הוא שייך להבנה שיש תהליכים. הוא יודע כיצד דרך החוצפה, שהיא בלתי נסבלת, תצמח ותתגלה גדלות המבקשת להופיע. אמנם, הגדלות עצמה אינה יודעת איך להופיע, חסר לה הפה, לכן עלינו לחבור אליה על מנת לעזור לה להתברר. על כן, בעוד משה רבינו בא מן השמים ומוכיח את החוצפה ונותן לה מוסר, באים תלמידי משיח המאמינים בגדלות הנסתרת בתוך החושך, והם עוזרים לחוצפה לברר את הגדלות הנסתרת שבה.

זהו האמון של “ויהי בנסוע הארון”, שהקב”ה מתהלך בתוך המשברים והמחשכים. נותנים אמון בכנסת ישראל וחוברים אליה באהבה וחיבה על מנת לעזור לה למצוא את התשובות.

דורות החוצפה הם בעלי לב בוסר בחלקו של חברו, דורות המתקשים לשמוע אל דברים חיצוניים, הם מחפשים את תורת ד’ בליבם. הם מלאי אמון בעצמם, שלא בצדק מהצד הנגלה כי הם קטנים, אך הם צודקים מצד הטמון והגנוז. לכן נסתמו לחצופים האוזניים, הם אינם מסוגלים ורוצים להקשיב לדברים הבאים אליהם מבחוץ. רק המשיח ותלמידיו יכולים לכך, הם היודעים לחבור אל החצופים ולא להתפעל מחוצפתם. הם יודעים את תורת ‘רוח אפינו משיח ד”, שהיא אינה באה מבחוץ, אלא רק מתוך הקשר והמגע והאהבה הם מובילים את האנשים אל חשיפת הסוד הטמון בליבם. רק מתוך ליבם ייחשף הסוד, ובאמת הם הגדולים מאיתנו. את גדלותם רק הם יכולים לחשוף מתוך חיבור והתחברות כל ישראל – סוד המדרגה המשיחית שנחשפה על ידי אלדד ומידד.

 

 

 

[1] עריכה: יונתן אידלסון