ד”ש משמואל הנביא
ביום שני השבוע, בשעה שבע בבוקר, חשכו לפתע השמים מעל ביתנו שבכוכב השחר. בבת אחת התחוללה סופת ברד וגשם כבד, רוח עזה פרעה את העצים (ואת הכביסה גם כן), והילדים שהיו בשלבי השכמת ה’עוד-בוקר-של-שגרה-מפהקת’ עברו מיידית למצב תדהמה, ונדבקו אל החלונות כדי לצפות במחזה הסוריאליסטי: רבע שעה של שיטפון, שנדירים כמוהו גם בחורף, באזורנו.
ואני בתוך החוויה, מתרגש עם הילדים (ומתבאס על הכביסה…), וקול נוסף בוקע מתוך הנפש: “הלוא קציר חיטים היום?!” ואני רץ לספריה, ומחפש, ומוצא כתוב בספר שמואל (יב, יז): “גַּם עַתָּה הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אֲשֶׁר ה’ עֹשֶׂה לְעֵינֵיכֶם. הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם, אֶקְרָא אֶל ה’ וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר, וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה’ לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ. וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל ה’ וַיִּתֵּן ה’ קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא, וַיִּירָא כָל הָעָם מְאֹד אֶת ה’ וְאֶת שְׁמוּאֵל…” ורואה שם ברלב”ג : “ואמנם אמר זה, כי קציר חטים היה שם, סביב חג השבועות, והנה העת הוא אז לפי הטבע חם…”
וואו! מה עושים עם זה? לאן לוקחים את זה? אולי לא עושים כלום? נהנים (או שלא), מתרגשים או מתעלמים, מעלים סטטוס, ויאללה, היסטוריה, נגמר הסיפור? מה אומרת לנו האמונה החיה?
ברור כשמש שמציאות שאנו פוגשים אותה כ”אירוע”, שנוגעת בנו, היא פגישה מתוזמנת עם רבש”ע. אולי היו לנו המוני “פגישות מפוספסות” כאלו שאפילו לא שמנו אליהן לב, אבל כשהקשב הפנימי שלנו כבר התעורר – אין ספק שה’ מבקש את תשומת לבנו. למדנו כבר (סוף מדרש תנחומא) שצדיק ורשע נבדלים זה מזה בראש ובראשונה ביחס שלהם לאמירה האלוקית הבאה: ‘שמת לב שהשמש שלי זרחה לך הבוקר? הנחתי שם הפתעה אישית בעבורך. וראית איך השקעתי אותה בשבילך בערב? מה יש לך להוסיף היום לדיון הזה בינינו?’ לברוח מזה זו שטות ופשיעה כלפי נפשנו פנימה. ה’ בא לתת לנו מתנה, ואנו נסובב לו את הגב, חלילה?
עוד לפני שנחפש מהו תוכן “המסר הנכון”, ומהו השיעור שרוצה הקב”ה ללמד אותנו, המסר הבסיסי הוא: אהבה, אמון, נתינה וקירבה ממנו אלינו, באופן הכי אישי. נכון שעוד אלפי אנשים עברו את חוויית ה”גשם בקיץ” הזו, אבל ה’ בחר בי לקבל ממנו מתנה מיוחדת שמתאימה רק לי, מתנה שעטופה מבחוץ בחוויה החושית החזקה הזו, אך התוכן הפנימי שלה הוא ייחודי לי. הכלי שמשמש לפצח את הישנוניות הפסיבית שלנו, הוא עצירה כדי לשאול שאלה עצמית פשוטה: ‘מה בעצם קורה כאן? מה יש בתוך הסיפור?’
באופן אישי, הקול ששמעתי הוביל אותי לפגישה חיה עם דמותו של שמואל ועם המסר הלא קל לעיכול: “כִּי יָסַפְנוּ עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ רָעָה, לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ” (וזה שוב אישי, מה זה אומר לי כיום?), אך גם עם המילים המנחמות והעוצמתיות: “כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה’ אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל, כִּי הוֹאִיל ה’ לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם!”
להרחבה: ספר “האמונה החיה” מאת הרב זאב קרוב, פרקי ה”פנים וחוץ”.
מוזמנים לכתוב, לשאול ולהגיב: amirduman@gmail.com
