חומש ויקרא – חומש הברית. – פרשת בהר-בחוקותי | הרב אהד קרקובר

חומש ויקרא – חומש הברית[1]

מה עניין שמיטה אצל הר סיני?

שתי הפרשות האחרונות בספר ויקרא, ספר הקדושה של עם ישראל, הן חטיבה אחת. פרשת בהר פותחת בפרשת שמיטה הנאמרת בהר סיני: “וַיְדַבֵּר ד’ אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר” (ויקרא כה א), וידועה השאלה “מה עניין שמיטה אצל הר סיני”. הרי התורה כולה ניתנה בהר סיני ומדוע דווקא כאן מוזכר שפרשת השמיטה נאמרה בהר סיני? מפרש רש”י (ויקרא כה א):

“מה ענין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצות נאמרו מסיני אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני”.

כפי שהכללים והפרטים של פרשת שמיטה נאמרו בהר סיני – שהרי בספר דברים לא מוזכרים כלל דיני שמיטה – כך כל כללותיהן ודקדוקיהן של כל המצוות נאמרו בהר סיני. מכאן אנו למדים דבר חשוב: מדוע התורה מזכירה את הר סיני, אך רש”י לא ביאר מה עניין השמיטה דווקא להר סיני. לפי רש”י כל מצוה שהתורה תזכיר כללותיה ופרטותיה הייתה יכולה לפתוח באמירת “בהר סיני”. יש לבאר מה ייחודי ומהותי לשמיטה דייקא שבה מוזכר שהיא נאמרה בהר סיני.

הקדושה האישית והקדושה הלאומית

ודאי יש חיבור מיוחד בין השמיטה ובין הר סיני, מכיוון שבדרך כלל עבודת הא־ל נתפסת כעבודה פרטית-אישית של האדם. האדם צריך להתבודד ולהתקדש ולעבוד את הבורא, אך לא מצינו קדושה לאומית. אולם, בעם ישראל הקדושה איננה פרטית בלבד, אלא “וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ” (שמות יט ו) – ממלכה קדושה, ממלכה שלמה הולכת בדרך ד’. על כן, מעמד הר סיני לא נגמר בשבת האישית, כפי שמופיע בעשרת הדברות, אלא הר סיני מסתיים בשבת הלאומית, כאשר במרכז חיי החברה של עם שלם החי בארצו עומדים דיני שמיטה ויובל. דינים אלה מחברים את כל חיי הלאום לקב”ה. ד’ לא דיבר בהר סיני רק על “אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם” (ויקרא א ב), אלא בהר סיני צווינו על חיים לאומיים שלמים ההולכים בדרך ד’.

חומש ויקרא מתחיל מהקדושה האישית של “אדם כי יקריב מכם”, מכיוון שבאופן מעשי הקדושה מתחילה מהיחד שהיא מתקדש, אך הוא מסתיים בקדושה הלאומית. פרשת בהר מתחילה בפרשת השמיטה והיובל ובפרשת בחוקותי מופיעה הברית של העם עִם ד’, בהדגשה כיצד חיי העם תלויים בקשר עם הקב”ה.

קדושת סיני וקדושת ארץ ישראל

הכלי יקר שואל מה עניין שמיטה אצל הר סיני והוא עונה תשובה מפתיעה. אומר הכלי יקר שכאשר משה רבינו היה בהר סיני ההר התקדש באמצעות תקיעה בשופר ונאסר בחרישה וזריעה, “גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא” (שמות לד ג). אומר הקב”ה למשה: ‘הקדושה שאתה פוגש כאן על ההר עתידה להיות בארץ ישראל, אשר כולה תתקדש כקדושת ההר’. קדושת ארץ ישראל היא כקדושת סיני. “אין תורה כתורת ארץ ישראל” (בראשית רבה טז ד) ודבר זה מתגלה בפועל ביובל. היובל מתקדש באמצעות השופר – “וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ” (ויקרא כה ט-י) – כפי שההר התקדש, “בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר” (שמות יט יג). וזו לשון הכלי יקר:

“וידבר ד’ אל משה בהר סיני לאמר. מה ענין שמיטה אצל הר סיני כו’. קרוב לשמוע כשעלה משה אל הר סיני אחר שבעה שבועות שספרו ישראל מ”ט יום מן פסח עד עצרת, נתקדש אז אותו הר ונאסר בזריעה וחרישה ביום חמשים שבו נתנה התורה, והוא זמן משיכת היובל לקרא דרור וחפשי לכל ישראל חירות על הלוחות ועל ידי קול השופר של מתן תורה, באותו זמן הגיד הקב”ה למשה ענין השמיטה והיובל לומר שבמספר שבעה ובמספר מ”ט אני נותן קדושה זו לכל ארץ ישראל, שיש לה דמיון ויחוס עם הר סיני מצד היותה אוירא המחכים ואין תורה כתורת א”י, והר סיני, על כן ראוי ליתן גם לארץ ההיא קדושת הר סיני אחר מספר מ”ט שנה וכן במספר ז'”.

כפי שיש את יום החמישים בו ניתנה תורה כך יש את שנת החמישים בה ניתנת קדושה לכל ארץ ישראל. כפי שיש מעגל קטן של ספירה – קבלת התורה במדבר – כך יש מעגל רחב יותר של קבלת תורה כאשר מופיעים חיי העם בארצו. אז לא רק ההר קדוש, אלא כל הארץ קדושה כמדרגת סיני. כאשר משה עולה אל ההר הוא מגיע אל שיא הפרישות, עולה אל ההר לבדו וארבעים יום ולילה לא אכל ולא שתה. אומר לו ד’ יתברך: ‘הפסגה אליה הגעת בעלייתך אל ההר – עתידה האומה כולה להגיע אליה בשנת החמישים’. התכלית אינה לעלות אל ההר ולפרוש מהעולם, אלא להשכין שכינה בארץ מתחת לעשרה טפחים בארץ ישראל. זו התכלית של הר סיני.

“וידבר ד’ אל משה בהר סיני”, עת משה רבינו פוגש את הקדושה המופלאה של פרישות והתבודדות אז אומר לו הקב”ה על מצוות שמיטה ויובל. דבר אל בני ישראל והם יתחילו מעגל של חמישים שנה שתכליתו להשכין את הקדושה, הפרושה מהחיים, כחוקי החיים עצמם. בתוך המעגל של החמישים שנה כל שבע שנים יש שמיטה, שהיא תחנה לקראת גילוי הקדושה של הופעת קול ד’ בארץ, המתגלה בחיי עם ישראל בארצו בשנת היובל המקבילה אל מעמד הר סיני.

חומש ויקרא – ספר הברית

לכאורה, מלבד הצורך להבין את הקשר המהותי בין הר סיני ובין מצות השמיטה הרי שהפסוק “וידבר ד’ אל משה בהר סיני לאמור” קשה מצד סדר התורה. כעת אנו עומדים בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים, אם כן מדוע התורה מספרת דווקא כאן על השמיטה שנאמרה בהר סיני?

לפיכך, עונה האבן עזרא שאין מוקדם ומאוחר בתורה, התורה מזכירה כאן את השמיטה שנאמרה מזמן במעמד הר סיני. מדוע התורה דחתה את הדיבור על השמיטה עד כאן? מכיוון שזוהי הקדמה לברית שבפרשת בחוקותי. בקללות שבפרשת בחוקותי מוזכר כי בני ישראל יגלו מהארץ בגלל עוון שמיטה. על כן, לפני שהקב”ה אומר לבני ישראל את הברכות ואת הקללות אזי מקדימים את פרשת השמיטה, מכיוון שבקיום השמיטה מתקיימים חיי עם ישראל בארצו.

הרמב”ן אדוק בכך שהתורה היא כסדרה, אלא אם כן התורה פירשה במפורש שהיא אינה כסדרה. לאור זאת, אומר הרמב”ן שגם פרשה זו היא כסדרה והיא ברית מחודשת בין ישראל ובין הקב”ה. היתה את ברית סיני, במעמד הר סיני, אז משה קרא לבני ישראל את ספר הברית. בפרשה זו הוזכרו דיני השמיטה בכללות, “וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ” (שמות כג יא) והוזכרה מעלת עם ישראל אם ישמור מצוות.

על כן, לכאורה התקיימה ברית סיני, אך לאחר מכן בני ישראל חטאו בעגל ואז עם ישראל הפר את הברית. אם כן, כעת יש צורך לכרות ברית חדשה. את הברית הזו הקב”ה עיכב עד שעם ישראל יחזרו בתשובה שלמה בבניית המשכן וסידור פרשת הקורבנות, מעשה הקִרבה לד’. לאחר שהושלמו פרשת המשכן ודיני הקורבנות מתחילים ברית נוספת שנכרתה בסיני. כלומר, לא מדובר בזמן מעמד הר סיני, אלא ברית שנכרתה תחת רגלי הר סיני.

הברית הזו נפתחת ב”וידבר ד’ אל משה בהר סיני לאמור” ומסתיימת בסוף פרשת בחוקותי. לקראת סוף הפרשה אומרת התורה: “אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ד’ בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה” (ויקרא כו מו). זוהי “סגירת מעגל” של תורה שניתנה בסיני והברית שנאמרה בגמר הקמת המשכן וסידור סדר הקורבנות.

מכאן אנו למדים שכל חומש ויקרא הוא ספר הברית המחודש, שהוא הכנה לברית השנייה של לאחר החטא. כך עולה מדברי הרמב”ן. כפי שפרשת משפטים היא הכנה אל הברית שהיתה מיד לאחר מעמד הר סיני, כך חומש ויקרא הוא ספר הברית שבסופו נעשה מעמד הברית של קבלת ברית תורה מחדש אחרי החטא.

לכן, על פי הרמב”ן, בפרשת משפטים לא מוזכרות הקללות, בני ישראל עוד לא חטאו ומדוע להזכיר כלל אפשרות של חטא? לקב”ה יש אמון בבני ישראל שהם לא יחטאו ולכן מוזכרת בקיצור הברכה שתהיה עקב שמירת המצוות. אך לאחר שבני ישראל חטאו בעגל יש צורך להתרות בבני ישראל ולומר להם ברכה וקללה.

קדושת הכלל – גילויה בסוף חומש ויקרא

דברי הרמב”ן מבארים באור נפלא את סידור פרשיות התורה במעמד הברית המחודש. אך אם נתבונן על הבריתות אזי יתרה הברית השנייה על ברית מעמד הר סיני. בברית סיני לא הוזכר כלל היובל, אלא רק השביעית. בפרשה זו מצוות השמיטה נדמית כמצוה שבין אדם לחברו: “וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ” (שמות כג יא), אך לא מוזכר הסדר של שמיטה ויובל בסדר ספירת השנים וחיי הכלכלה הנבנים סביב השמיטה והיובל.

נראה היה לומר שלא רק בגלל החטא יש ברית נוספת, אלא אחרי שיש משכן והשראת שכינה אזי ישראל חזרו למעלת אבותם (כפי שאמר הרמב”ן בתחילת חומש שמות) אז נחשף הסיפור הגדול של בשורתו הגדולה של עם ישראל. הקדושה הישראלית אינה נגמרת בקדושה אישית ובצדק חברתי מוגבל, כמו שאפשר לטעות בעת קריאת פרשת משפטים, אלא יש כאן סדר שלם של התעלות ועידון העולם של השכנת שכינה בארץ. זוהי הפסגה של הקדושה, כפי שביארנו בתחילת דברנו.

קדושה זו אינה יכולה להתגלות טרם פריסת סדר חומש ויקרא. רק בסופה ניתן לגלות את שיא הברית ואולי יש מקום לומר שזה בעקבות החטא דייקא. פעמים זדונות נעשים כזכויות, וזוכים למעלות בעקבות החטא. והיה אפשר להסביר זאת גם לולא החטא – כל עוד ישראל היו תחת סיני לא הושלם הסיפור השלם ולכן הברית איננה שלמה והברית הלאומית הגדולה נעשית רק בסוף חומש ויקרא.

על כן, סוף פרשת בחוקותי היא חתימת הר סיני ובתחילת פרשת בהר מופיעה פרשת השמיטה. כן בחוקותי מופיעה “אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ…  וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲו‍ֹנָם” (ויקרא כו לד; שם מג). הגלות היא בגלל חוסר שמירת השמיטה, כי השמיטה היא השבת הלאומית. השמיטה מבטאת את הקשר בין עם ישראל כעם ובין הקב”ה וכאשר מצוות שמיטה אינה מתקיימת אז מנותק הקשר. בנוסף לשמיטה יש את שנת היובל, המבטאת כיצד ארץ ישראל כולה נהיית קדושה כקדושת הר סיני.

המתיקות בקללות

אך נראה שניתן לומר יותר מכך. פרשת בחוקותי היא פרשת הקללות, וודאי שדבר זה לא נעים והמנהג הוא לקרוא פרשה זו בשקט ובמהירות. אך יש דבר גדול מאוד בקללות. ישנו סיפור על אדמו”ר הזקן וקריאת הקללות שבפרשת כי תבוא, אך ממנו ניתן ללמוד גם כן על הקללות בפרשתנו.

מסופר כי אדמו”ר הזקן היה בעל הקריאה בבית מדרשו. שנה אחת הוא לא היה בביתו בפרשת כי תבוא, ושמע בנו, האדמו”ר האמצעי, שהיה אז לפני בר מצוה את קריאת התורה מפי אחר. שמיעת הקללות בפרשת התוכחה גרמה לנער עגמת נפש וכאב לב רב, עיניו זלגו דמעות כל הקריאה. כאשר שאלו אותו, הרי בכל שנה קוראים פרשה זו ומה נשתנה השנה? השיב: ‘כאשר אבא קורא, לא נשמעות קללות’.

משמע מכאן שיש שתי אפשרויות לקרוא את הקללות, קריאה אחת שרואה את הקללות כדבר קשה וקריאה אחת הרואה מתיקות בקללות. כיצד פרשת הקללות יכולה להישמע כדבר מתוק? פרשת הקללות, באופן פרטי, היא מפחידה ויש דברים קשים לשמיעה. כיצד ד’ נוגף אותנו אם לא נלך בדרך ד’ זהו הצד הפרטי. אך עצם זה שאם אנו עוזבים את ד’ אזי ד’ מעניש אותנו מגלה שאין אפשרות לעזוב את ד’. זהו עומק הקשר בינינו ובין הקב”ה, זהו דבר נפלא. אין ציור של ניתוק, אם נתנתק מיד נמות. כלומר, התורה היא עצם חיינו וזהו דבר מתוק מאוד.

הקריאה הפשוטה של פרשת הקללות היא קשה מאוד, אך יש קריאה פנימית והתבוננות של אדם גדול, המגלה דבר מופלא ושמח של עומק הקשר בין הקב”ה ובין עם ישראל, שלא ייפרד ולא יתנתק.

מיעוט הברכות וריבוי הקללות

בכל זאת, יש מקום לשאול מדוע הקללות הן מרובות והברכות מועטות? לכאורה, מרובה מדה טובה ממדת פורענות. אמרו חז”ל שבאמת הברכות מרובות. הברכות מתחילות באות א’ והברכות מסתיימות באות ת’. הברכות הן מא’ עד ת’. לעומת זאת, הקללות מתחילות באות ו’ ומסתיימות באות ה’, סדר הפוך. אם כן, מבחינה כמותית הקללות מרובות, כך תמיד נראה. הרע יותר בולט, מזעזע ומחריד, אך באמת הברכות הן גדולות יותר – הן סדר מופלא של מא’ עד ת’ של שלמות.

דרך משל, כאשר כותבים סיפור דרמטי בסוף הסיפור מסיימים “והם חיו באושר ובאושר”. מדוע לא מסופר כיצד הם חיו באושר ובעושר, שנים רבות הם בטח חיו באופן הזה. אלא שזה משעמם ולא מעניין. האושר זה תום, הוא אינו בולט באופן כמותי, אך הרעות הן בולטות, מזעזות ומחרידות. אין מה לספר על האושר, הוא מתוק ונפלא. כך גם כאשר אין חדשות זה דבר נפלא, כאשר מספרים חדשות אז כנראה שקרו דברים לא טובים. על כן, הברכות הן מא’ עד ת’ והקללות הן היפוך הסדר ולכן הן מרובות בכמותן אך הן כקצף על פני המים, קטנות הן באיכותן.

“וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם” – גילוי השכינה

אולם, יש מקום להתבוננות נוספת על הברכות והקללות. בסוף הברכות יש שני פסוקים החותמים את הברכות: “וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם. וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא־לֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם” (ויקרא כו יא-יב). על הפסוק ‘והתהלכתי בתוככם’ מפרש רש”י:

“אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול לא תיראו ממני? תלמוד לומר ‘והייתי לכם לא־להים'”.

מה פתאום מזכיר רש”י את גן עדן, הרי מדובר על עם ישראל שחי בארצו? אלא יש כאן הקשבה רגישה לתורה. איפה מצאנו שהקב”ה מתהלך? בגן עדן, “וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ד’ אֱ־לֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם” (בראשית ג ח). כאשר התורה אומרת והתהלכתי בתוככם אנו מיד נזכרים בגן עדן, ומה קרה בגן עדן כאשר הקב”ה התהלך בגן לרוח היום? אז אדם וחוה ברחו והתחבאו. אך כאן מפרש רש”י שלא יהיה זעזוע ולא יהיה צורך לברוח ולהתבייש.

אם כן, כאשר עם ישראל בארצו בקדושה והוא הולך בדרך ד’ אזי הפסגה אינה פסגה פרטית שלנו, אלא יש כאן העלאת העולם כולו וכל האנושות למצב שהיה לפני החטא. זאת הפסגה שלנו שמופיעה בסוף חומש ויקרא. זהו החזון הלאומי שלנו – ‘והתהלכתי בתוככם’, להשיב אל העולם את ההתהלכות הא־להית בעולם, את הופעת השכינה. כפי שמתרגם אונקלוס: “וְאַשְׁרֵי שְׁכִינְתִי בֵּינֵיכוֹן”. הפגם שהתרחש בעקבות חטא אדם הראשון לא ימחה על ידי יחידים קדושים, שאינם יכולים להרים את עצם החיים, אלא הם יכולים רק לקדש נקודות מסוימות בחיים. אך על ידי חיים עם בארצו נוכל להביא לעולם את קדושת הר סיני, המרימה את העולם אל מצבו לפני החטא. זוהי פסגת הברכות וזהו ייעודנו, המתגלה מתוך ההקשבה העדינה אל פשט הפסוק “וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם”.

אולם, יש להבין כיצד אפשר לדבר על כך שהקב”ה מתהלך בתוכנו ולא להזדעזע מכך? כיצד ניתן לצייר ציור כזה ללא הגשמה? דהיינו, מה המשמעות שהקב”ה מתהלך בתוכנו וכיצד מגיעים למדרגה כזו?

“בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ” – הדרך אל התהלכות ד’ בתוכנו

פרשת הברכות מתווה לנו את הדרך כיצד להגיע למצב של “ונתתי משכני בתוככם” “והתהלכתי בתוככם”. הפרשה פותחת ב”אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם” (שם ג) וכו’ אז בסוף ‘והתהלכתי בתוככם’. יש כאן פתיחה וסיום. מפרש רש”י מה היא ההליכה בחוקות ד’:

“‘אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ’ – יכול זה קיום המצות? כשהוא אומר ‘וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ’ הרי קיום המצות. אמור הא מה אני מקיים ‘אם בחקתי תלכו’? שתהיו עמלים בתורה, ‘ואת מצותי תשמרו’ – הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים כמו שנאמר ‘וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם’ (דברים ה א)”.

אם כוונת הפסוק לומר שבחוקותי תלכו הוא קיום מצוות הרי כתוב ‘ואת מצוותי תשמרו’ ולכאורה בחוקותי תלכו זה מיותר. על כרחנו ‘אם בחוקותי תלכו’ בא להוסיף וללמד על לימוד התורה. אך נראה כי יש כאן דבר עמוק ומהותי בין ‘בחוקותי תלכו’ ובין העמל בתורה, לא רק מצד הייתור בפסוק.

באופן פשוט בחוקים לא הולכים, אלא שומרים על החוקים. ההליכה היא תנועה של התעלות, התקדמות, השתרשות והעמקה. ההילוך אינו מתייחס לחוקים המוגבלים בעולם העשייה המוגבל. הציווי מוגבל במקום ובזמן מסוים ואין בו התקדמות. לכאורה קיימנו את הציווי ובכך סיימנו, איפה יש תנועה של הליכה? זוהי התורה.

התורה היא הדרך של האדם ללכת בחוק. הקב”ה נתן לנו דרך להיות שותפים עימו. אין אנו רק עבדים המקיימים ציווי ותו לא, שזוהי דרגת מקיימי מצוות. אלא אנו כבנים, שהקב”ה פתח לנו את שערי חכמתו יתברך. על ידי ההתבוננות והעיון אנו יכולים להבין סודותיו וטעמיו ולהתחבר אל הפנימיות. זוהי לא רק שמירה גרידא על חוקים, אלא בתורה יש תנועה מתמדת שאין לה סוף. אין סוף לרוחב התורה ולעומקה. בנוסף לכך לתורה אין סוף מצד הזמן והמקום. המצוות מתקיימות בזמן ומקום, אך העיון בתורה וטעמי תורה מתרחבים על פני כל החיים כולם והם מאירים את החיים כולם.

אם כן, המושג של ללכת בחוק זוהי המשמעות של התורה. צריך ללכת עם התורות, לא רק ללמוד בספר וכאשר יוצאים חושבים על משהו אחר. אלא יש לקחת את התורה ולעיין בה, להתבונן בה ולהעמיק בה. כי התורה מקיפה את החיים כולם.

בגמרא (סוטה כא א) חז”ל מדברים על האדם ההולך בדרך והוא צריך להינצל מקוצים, ברקנים, חיות רעות ולסטים. יש שמירה מקומית על האדם כנר, אלו המצוות. אך יש “תורה אור” המגינה ומצילה את האדם. כאשר העולם הולך כסדרו האדם מוגן, אך כאשר יש זעזוע יהודים האוחזים רק במצוות מתמוטטים. היכולת להשתרש בתורה ולהיות אמיץ ותיקף כנגד כל הרעות הם רק יהודים של תורה. אין מדובר ביהודים המקיימים תורה, אלא הם הולכים בתורה.

הופעת התנועה הא־להית האין סופית

אם כן, אנו מבינים שבכח ה’תלכו’, בכח התורה המחברת את האדם אל היוצר, שחכמת האדם וחכמת הבורא מתאחדים – אחדות השכל, המשכיל והמושכל (ראה תניא ליקוטי אמרים ד-ה) – אז בזכות זה מופיע ‘והתהלכתי בתוככם’.

הקב”ה לעולם אינו יכול להופיע בגבול, כי הרי הוא אין סוף. לכן כל מציאות מוגבלת לא שייכת להשראת שכינה. רק במצב בו אנחנו הולכים, “בחוקותי תלכו”, אזי אין אנו רק מקיימים מצוות באופן מוגבל אלא אנו שייכים אל תנועה מתמדת של התעלות, הבאה מכח ההתבוננות המתמדת בתורה והחיבור הפנימי אל התורה – אז יכולה להופיע בעולם המדרגה של ‘והתהלכתי בתוככם’.

כעת איננו פוגשים את העולם כעולם מנותק מהבורא יתברך, אלא העולם הוא של הבורא יתברך ואורו ושכינתו שורים בה. זוהי מהפכה ההופכת את עם ישראל מיהודים שומרי מצוות אל יהודים העמלים בתורה. מקיום מצוות לבד לא תבוא הגאולה. לימוד תורה זה קיום מצוה, אך העמל בתורה היא תשוקת הנפש לתורה המכפרת  כל עוון והיא מחפה על כל המעשים. היא בוראת אותנו מחדש. רק מכח המדרגה של התורה, המשתפת את הבורא ואת הנברא בחיבור פנימי של עמל ההתאמצות והחיבור, אז יש מציאות בעולם של התהלכתי בתוככם והתעלות העולם למדרגה של לפני החטא.

זהו החלום והחזון של עם ישראל הבא לידי ביטוי בסוף החומש הקדוש, חומש ויקרא – זהו עיקר הספר.

[1] עריכה: יונתן אידלסון