קליפת אגוז
כל מאורע או מצב שעולה בחלקנו לפגוש, הוא פגישה שלנו עם האמונה האלוקית בנו – אישית. הבורא נותן בנו חיים ומחדש את כוחות החיים שלנו, בכל הזדמנות שרק נבחר להיענות לה. מצדו הוא פוגש אותנו בתמידות: “וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים, לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ“ (איוב, ז’). ה’מבחן’ הוא הבחנה והתבוננות של ה’, שבטובו הוא מבקש לעורר בנו כוחות חדשים שיגדלו אותנו ויביאו אותנו לתיקון ולהצלחה. במה הדבר תלוי? בהתעוררות שלנו להכיר בכך ולפתוח את לבנו ודעתנו למציאות הזו.
אך כיצד מעוררים התעוררות עצמית? האם דבר זה עצמו תלוי רק בנו? ומה יהיה במקרה שאין לנו אפילו כוח רצון או אמונה שאפשר “לעורר את האהבה”? הפלא הוא שרבש”ע באהבתו גם מעורר אותנו להתעורר בעצמנו… איך זה קורה בדיוק? באופנים שונים, אך לכולם מכנה משותף אחד ראשוני: על ידי המבנה שקראנו לו “פנים וחוץ”.
בורא עולם העלים עצמו בגילויים רבים ושונים, חומריים ומופשטים. בטובו הוא בחר שלא להתגלות במלוא אורו האינסופי, מבלי לבושים על גבי לבושים. “דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים, הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּונוֹת, מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים” (שיר השירים ב’). חז”ל (מדרש רבה שם) פיענחו את המשל ואמרו: “מה צבי זה נראה וחוזר ונכסה, ושוב חוזר ונראה… כך גואל אחרון נגלה, וחוזר ונכסה, ושוב נגלה”. השגחתו וגאולתו מתגלים אלינו מבעד לחלונות וכניצוצות אור שחודרים מן הסדקים. נעלמים ושוב מופיעים, וחוזר חלילה. דווקא הסדר הזה, של גילוי חלקי, של גילוי שאינו מתמיד – הוא חסד גדול ומתנה מתוקה מאת הבורא!
מדוע? האם לא היה עדיף גילוי שלם ותמידי? למה כדי להגיע לאגוז צריך לפצח את הקליפה? למה “אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם”? רואים שזו שיטה. ההנהגה האלוקית הזו טבועה במציאות עצמה. המבנה של מציאות שבנויה תמיד מפנימיות שעטופה בחיצוניות שמסתירה ומעכבת בעדה מלהופיע, מ”פנים וחוץ” גם יחד, הוא עצמו מפתח בנו את הפלא הבסיסי של החיים שלנו: “ומפליא לעשות – שקושר דבר רוחני בדבר גשמי” (הרמ”א על שו”ע או”ח, ו’). זהו “פטנט” שדוחק בנו שוב ושוב בכל רגע מחדש, לא להתפתות לנוחות שבמוכר ובמובן מאליו. להתאמץ ולתת אמון במה שקיים עמוק יותר, במה שהוא חידוש.
ה”חפירה פנימה” הזו חייבת להפוך אצלנו להרגל ראשון במעלה. כמו שזה נכון בזוגיות וביחסי הורים וילדים, במידות ובהשכלה כללית, בצריכת תקשורת ותפיסת עולם – כך זה נכון כפליים ביחסנו לבורא עולם שהוא מקור חיינו. אין להסתפק במבט ראשון ובהבנה שטחית. וכאן עלינו להחליף הרגל שלילי בהרגל חדש, חיובי ומועיל יותר. ההרגל השלילי הוא השעטה העיוורת בחיים, מתוך דעות קדומות ובוסריות, ללא עצירה וחישוב מסלול מחדש: “אל תהיו כסוס, כפרד אין הבין” (תהלים ל”ב), שרק הרסן המכאיב מונע בעדם מלהסתער ולרסק עצמם אל תהומות המציאות. ההרגל החיובי הוא –לעצור! לא להיות פרד עקשן! ואז לשאול – שוב ושוב, בכל מצב ומקרה וצומת בחיים – ‘מה הוא באמת הסיפור כאן? מה מסתתר מעבר לנראה במבט ראשון?’
ה’ יתברך יודע ומאמין שיש לנו יכולת כזו, להעמיק מבט, להגיע פנימה – אליו. הוא אינו מעוניין “להקל עלינו” את המשימה, משום שבכך יתנוונו “שרירי האמונה” שלנו. צריך להשתחרר מהשעבוד ל”חוץ”, כדי “להיכנס לחופשי”, ולהיות ב”פנים”.
להרחבה: ספר “האמונה החיה” מאת הרב זאב קרוב, פרקי ה”פנים וחוץ”.
מוזמנים לכתוב, לשאול ולהגיב: amirduman@gmail.com
