קשב וריכוז אמוני
בשעה טובה אנו מתחילים יחד את שלישיית היסודות הראשונה – יסודות “הקשב האמוני”.
נזכיר שוב: “עיקרי האמונה” הם רבים, וניתן לאגוד אותם בצורות שונות, ובמספרים שונים. דוגמאות מפורסמות: “דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה. שלש מאות וששים וחמשה לאוין כמניין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם” (מכות כג-כד). בתרגום חופשי – התורה באה לבנות את האדם ואת שיעור קומתו העצמי (מצוות עשה), ואת מערכת היחסים שלו עם העולם שבו הוא חי ופועל (מצוות לא תעשה). ממשיכה הגמרא: “בא דוד והעמידן על אחת עשרה: “מזמור לדוד, ה’ מי יגור באהלך? מי ישכון בהר קדשך? הולך תמים, ופועל צדק, ודובר אמת בלבבו…” חזר ישעיהו והעמידן על שתיים: “כה אמר ה’: שמרו משפט ועשו צדקה”. בא חבקוק והעמידן על אחת: “וצדיק באמונתו יחיה”. ובנוסף – כולנו מכירים את י”ג העיקרים שניסח הרמב”ם.
כיצד ניתן “לשחק” ככה עם עיקרי ויסודי התורה והיהדות? האם יש כאן תיעדוף שונה, או חלילה ויתור? לא ולא! למה הדבר דומה? לדברי הלל הזקן לגר שביקש ללמוד כל התורה כולה על רגל אחת: “זוהי כל התורה כולה, ואידך – פירושה הוא. זיל גמור!”. בכל עידן ותקופה שראו גדולי ישראל צורך לכוון מחדש את ה”תדר” של נשמת האומה, לקראת משימותיה וכוחות החיים שעליה להוציא לפועל, הם העלו לקדמת הבמה של התודעה הלאומית והרוחנית חלק מסוים מאוצר נשמת כנסת ישראל ודבקותה בקב”ה, והפנו אליו זרקור. המיקוד הזה הוא דרך אצילית לאחוז שוב את כל התורה והאמונה כולה – באספקלריא חדשה. המעבר המופלא מהנהגה של נבואה להנהגה של תורה שבעל פה, בתחילת ימי בית שני, והמעבר מתורה שבע”פ מסורה, לתושבע”פ כתובה בסוף ימי בית שני – הן שתי דוגמאות נוספות על פי אותו דגם: הקשר המוחלט של קוב”ה, ישראל והתורה, הוא קשר חיים תוסס ופורח, נובע ומתחדש, אך לעולם לא מאבד מאומה משלמותו וטהרתו.
הרב זאב קרוב ז”ל, הבחין בכך שניתן לחלק את עיקרי האמונה החיה לשתי קטגוריות: עולם הקשב, ועולם המפעל. בכל מישור של החיים, הקשב הוא הדרך בה אנו תופסים באיזה הקשר וסביבה אנו נתונים. המפעל הוא הדרך בה אנו בוחרים לפעול, לאחר שיש לנו תפיסה ברורה של התמונה הכללית והאירוע המדובר. זוהי חלוקה פשוטה ואינטואיטיבית, והיא נכונה שבעתיים גם ביחס לאמונה. כמובן, חובה להקדים את בירור עולם הקשב לעולם המפעל, כדי לא לשגות ולנקוט בפעולות שאינן הולמות את המציאות כלל. לדוגמא: אני מגיע הביתה. ‘למה כל כך חשוך ושקט? חשוד מאוד! איפה כולם? אמאל’ה, מה קורה כאן?!’ בשלב זה אני חושש מאוד, ושוקל להתקשר בבהילות למד”א, למשטרה, וגם לנאס”א, ליתר ביטחון. הקשב שלי מכוון לתסריט מסוים, והפעולות באות בהתאם. אך לפתע – האורות נדלקים! מוסיקה פוצחת מהרמקולים! בלונים צבעוניים! ילדים צוחקים קופצים עליי! ההקשר כולו משתנה בבת אחת, ואני מרפה מהדמיון וחוזר למציאות המתוקה/חמוצה: שוב שכחתי את יום ההולדת שלי…
ה”הקשר” של האמונה החיה הוא שאנו חיים בעולם מיוחד במינו – העולם של הקב”ה. ההקשבה לכך צריכה למלא אותנו באופן תדיר, בכל רגע ואירוע מחדש. כיצד ניתן לשרירים האמוניים שלנו להיזכר באמת הבסיסית והטבעים שלהם? יש לכך שלושה שערים מצוינים: התבוננות של פנים וחוץ, התבוננות של עין טובה, והתבוננות של אחדות.
להעמקה: ספר “האמונה החיה” מאת הרב זאב קרוב ז”ל, הוצ’ ידיעות ספרים
מוזמנים לכתוב, לשאול ולהגיב: amirduman@gmail.com
