פרשת: בהר | הדלקת נרות: 18:55 | הבדלה: 20:17 (ירושלים) 

דף הבית > > ספירת העומר – ההשתוקקות אל התורה – פרשת אמור | הרב אהד קרקובר

ספירת העומר – ההשתוקקות אל התורה – פרשת אמור | הרב אהד קרקובר

סיכום השיעור השבועי של הרב אהד קרקובר בפרשת השבוע והמועדים

ספירת העומר – ההשתוקקות אל התורה

פרשתנו, פרשת אמור, עסוקה בדיני הכהנים ובסופה פרשת המועדות. כיוון שאנו נמצאים בימי ספירת העומר, ופרשתנו היא המקור בתורה לספירת העומר אזי נרצה לעסוק מעט במצוה זו ובטעמה, כפי שעולה מתוך הפרשה.

הראשונים כתבו כי הטעם לספירת חמישים ימים ממחרת השבת עד חג השבועות הוא השקיקה לתורה. בעל ספר החינוך כותב דברים מלהיבי לבבות:

“משורשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב ‘אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה’ וגו’ (ירמיהו לג כה). והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכמו שאמר ד’ למשה ‘וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ־לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה’ (שמות ג יב) (=פשט הפסוק קשה, כי לכאורה על פי הפסוק האות ליציאת מצרים הוא שיעבדו ישראל את הא־להים על ההר הזה, אולם דבר זה יהיה רק לאחר היציאה), ופירוש הפסוק כלומר, הוציאך אותם ממצרים (=יציאת מצרים) יהיה לך אות שתעבדון את הא־להים על ההר הזה, כלומר שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם. וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות… כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא”.

לפי זה, ימי ספירת העומר הם ימי השתוקקות אל התורה ולכן אנו סופרים – על מנת להראות את גודל תשוקתנו אל התורה הקדושה.

מעין זה כותב בעל “בכור שור” על התורה (ויקרא כג טז) משל בשם אביו:

“לכבוד תורה צוה הקב”ה לספור, משל לאדם אחד שהיה חבוש בבית האסורים, בא לו מבשר אחד מעבדי המלך ואמר לו: יום פלוני יוציאך המלך מבית האסורים, ולאחר חמשים יום ליציאתך, יתן לך בתו. אמר: ולואי שיוציאני. לאחר שהוציאו המלך אמר: משנתקיימו דבריו שהוציאני המלך, ודאי יתקיים שיתן לי המלך בתו. התחיל למנות עד חמשים יום ונתן לו המלך בתו. כך כשדבר הקב”ה עם משה: לכה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים, ואמר: ‘בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא־להים על ההר הזה’, ואתן להם את התורה, והלך משה וסיפר הדברים לישראל, ולא שמעו אל משה, מעבודה קשה, אמרו: שיוציאנו ממצרים משיעבוד, אין אנו יכולים להאמין, אף כי יתן לנו את התורה. עד שיצאו, התחילו ישראל למנות: מתי יתן להם התורה, ונתנה להם לסוף חמשים יום ליציאתם, וצוה הקב”ה שיספרו בכל שנה לחבב עליהם התורה, שנתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם”.

אולם, לפי דברי בעל החינוך והבכור שור קשה על אופן הספירה, שהרי על פי דבריהם היה ראוי לספור הפוך: ‘עוד כך וכך ימים למתן תורה’. דהיינו, לספור את הימים אל מתן תורה ולא ספירה בטור עולה. בעל החינוך עונה על שאלה זו:

“וזהו שאנו מונין לעומר, כלומר כך וכך ימים עברו מן המנין, ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן, כי כל זה מראה בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת”.

אנו כל כך כמהים אל התורה ולכן קשה לנו להזכיר בתחילה את ריבוי הימים אל מתן תורה. אם כך שואל בעל החינוך:

“ואל יקשה עליך לומר, אם כן, אחר שעברו רוב הימים של שבעה שבועות אלו, למה לא נזכיר מיעוט הימים הנשארים, לפי שאין לשנות מטבע החשבון באמצעו”.

מדברי בעל החינוך עולה כי הספירה מבטאת את הכיסופים אל התורה. היה אפשר לבאר ולומר כי הסיבה שאנו מונים היא כי הכיסופים אל התורה אינם מראים רק על אהבתנו לתורה, אלא הכיסופים לתורה עם עצמם יוצרים את היחס אל התורה. דהיינו, הכיסופים והצימאון לקבל תורה הם חלק ממעלת התורה ובזכותם התורה נטמעת במוחנו ונכנסת אל לבבנו.

יתרה מכך, הכיסופים מבררים לנו כי התורה אינה תוספת אל החיים, אלא היא עצם החיים עצמם ומבלעדיה אין חיים. אף אם האדם חושב שהתורה היא דבר חשוב הוא אינו מבין מה זו תורה והוא לא יזכה למעלתה. רק אדם היודע שאי אפשר בלעדי התורה ואין חיים ללא תורה יכול לזכות לקנותה. לכן ימי הספירה, הכיסופים והצימאון לתורה, בונים בנו את היחס אל התורה. ימים אלו אינם דרך משל ימים עוברים, כתלישת דפים מלוח שנה, אלא הספירה עצמה היא תהליך של בניין קניין תורה ההולך ונבנה שלב אחר שלב.

הזוהר הקדוש (ג צז א) מבאר כי ימי הספירה דומים לאשה הסופרת את ימי טהרתה כדי להיטהר לבעלה. באותו אופן עם ישראל נטהר מטומאת מצרים כדי שיהיה ראוי לבוא ל”יום חתונתו – זה מתן תורה” (תענית כו ב). יום החתונה הוא היום הראוי ליחוד וכדי להיות ראוי ליחוד צריך להיטהר. לפי זה מובן מדוע ספירת הימים הם בסדר עולה – כפי ספירת ימי הטהרה של האישה כך כנסת ישראל נטהרת וכל שנה אנו עוברים תהליך של טהרה לקראת קבלת התורה.

יום החמישים על פי התורה

אולם, בחומש לא מוזכר דבר מכל זה:

“וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַד'” (ויקרא כג טו-טז).

אם כן, הספירה היא לקורבן העומר ולתחילת הקציר, שאסור לקצור טרם קורבן העומר. לאחר קורבן העומר מתחילים לספור חמישים יום ואז מגיעים אל היום בו מקריבים מנחה חדשה לד’ – שתי הלחם מן החיטים ומצרפים למנחה קורבנות. כלומר, הספירה קשורה לכאורה לחקלאות – תחילתה בקציר שעורים וסיומה בהבאת קורבן מן החיטים. ביום הקרבת המנחה החדשה עושים חג, אך לא מוזכר כלל עניין יציאת מצרים ומתן תורה. התורה לא מזכירה שיום מתן תורה הוא חג השבועות.

פלא גדול הדבר, שאין אזכור לכך שיום זה הוא יום מתן תורה, אלא יוצא הדבר לפי חשבון התאריכים בתורה ויש מחלוקת האם יום מתן תורה הוא היום החמישים או היום החמישים ואחד. באופן פשוט יותר נראה לומר שיום מתן תורה הוא היום החמישים ואחד וכבר דיברו בכך מפרשים רבים. אך עדיין מפליא הניתוק בתורה בין חג השבועות ובין חג מתן תורה.

העומר ושתי הלחם – בהמה ואדם

דיברו על כך ספרים רבים, בעיקר אצל האחרונים. העומר הוא מהשעורים, מאכל בהמה. אמנם נושענו ויצאנו ממצרים, אך עדיין אנו כבהמות. לאחר הספירה מגיעים אל הקרבת מנחה מן החיטים, מאכל אדם. מתרחשת כאן עליה ממדרגת בהמה למדרגת אדם. שתי הלחם שמקריבים הם חמץ: “מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַד'” (ויקרא כג יז), בעוד מנחת העומר אינה חמץ. רמז יש בדבר אל התורה, “בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין” (קידושין ל ב), כח התורה לזכך את יצר הרע (כלי יקר ויקרא כג טז). לסיכומו של דבר, רבים מצאו רמזים לחיבור בין העומר – קומת בהמה – ובין שתי הלחם – קומת אדם.

הסתרת יום מתן תורה – מתן התורה בכל יום ויום

אך עדיין יש מקום להתבונן מדוע התורה מסתירה את יום מתן תורה ואינה כותבת אותו במפורש. כותב הכלי יקר (שם):

“שעל מתן תורה לא רצה ד’ להגביל יום ידוע, לפי שצריך האדם שיהיה דומה לו בכל יום ויום מכל ימות השנה כאילו באותו יום קיבלה מהר סיני. כי באמת אמרו רבותינו ז”ל (עירובין נד ב), שהתורה נמשלה לדד זה, שכל זמן שהתינוק ממשמש בה הוא מוצא בה טעם חדש; כך התורה, כל ההוגה בה מוצא בכל יום טעם חדש. על כן דין הוא שיהיה דומה אליו בכל יום כאילו היום קיבלה מהר סיני, ואם כן כל יום הוא מתן תורה אצל ההוגים בה, על כן אין ראוי להגביל יום ידוע לנתינתה. ועל כן אמרו רבותינו ז”ל: שיהיו דברי תורה חדשים עליך, ולא כדבר הישן שלבו של אדם קץ בו; שהרי באמת אתה מוצא בה דבר חדוש בכל יום ויום. ועל כן אין יום נתינתה מבואר בתורה יותר ממה שנרמז בהבאת מנחה חדשה, להורות שהתורה מנחה חדשה בכל יום ויום”.

אם התורה היתה כותבת במפורש שיום החמישים הוא יום מתן תורה הייתי חושב שרק ביום ו’ בסיון ניתנה התורה, אך אין הדבר כן. “כל יום הוא מתן תורה אצל ההוגים בה”, התורה ניתנת כל הזמן. כל הלומד תורה שומע את דבר ד’ ומקבל תורה מהקב”ה. לכן לא רצו להזכיר מתי ניתנה התורה, כי לא נכון לחשוב שיום מעמד הר סיני הוא יום מתן התורה, אלא כל הזמן מקבלים תורה.

יש מצוה לספר ביציאת מצרים כי זה היה בעבר אך אין מצוה לספר ביום מתן תורה. הסיבה לכך היא שיום מתן תורה אינו סיפור שהתרחש בעבר, אלא זהו הווה מתמשך, כתינוק היונק משדי אימו. כך הלומד תורה אזי התורה מתחדשת אצלו כל הזמן ומתברכת במעיו. על כן, לא מוזכר יום מתן תורה אלא הוא נרמז בפסוק “והקרבתם מנחה חדשה לד'”. מנחה חדשה היא התורה, “שהתורה מנחה חדשה בכל יום ויום” – מתן תורה הוא תמיד דבר חדש.

העומר ושתי הלחם – חיי העם החקלאיים

דברים אלו הם על דרך הרמז, אך יש מקום להבין את הדבר על פי פשטי התורה. על פי פשט הפסוקים ימים אלו  קשורים לעונה החקלאית. היום, אנחנו פחות חווים את הקשר אל החקלאות, אך ביסודו עם ישראל הוא עם חקלאי, הקשור מאוד אל ימי הספירה ואל קצירת החיטים והשעורים. ובכל זאת, יש מקום גם על דרך הפשט למצוא את הקשר שלנו אל הפסוקים, לא להתבונן עליהם רק כסוגיית עבר אלא כסוגיה המתרחשת בהווה של התחדשות חיי האומה באופן מתמיד.

התחדשות זו נלמדת מכך שהעומר ושתי הלחם אינם רק קורבנות. עד הקרבת העומר יש איסור “חדש”, אסור לקצור תבואה ולהכין קמח חדש עד הקרבת העומר. לאחר הקרבת העומר מותר לקצור במדינה. הן שתי הלחם מחדשים ומתירים את קורבנות המקדש. לא מביאים נסכים, מנחות וביכורים מהתבואה החדשה עד הקרבת שתי הלחם.

לפי זה אנו עוברים תהליך. בפסח העומר בונה בקרבנו את ההכרה שקיומנו הוא מהבורא יתברך ולכן אסור לאכול מן התבואה החדשה לפני העומר. אדם המכיר שהחיים שלו מהבורא מחדש את חייו, זהו חידוש החול – הקיום הפשוט.

 התחדשות החול והקודש

התחדשות החול היא בפסח, עצם הקיום מהבורא יתברך עת הוציא אותנו מארץ מצרים. לכן איננו סופרים מחרת שבת בראשית, כביכול הקיום שלנו שייך לקיום הבורא את הטבע. אלא קיומנו הוא הקיום של יציאת מצרים, הזמן בו נוצרנו כעם לד’. הצדוקים ניסו לטשטש את הייחוד היהודי ולהתמקד בקיום הטבעי, אלא קיומנו שייך לפסח. לכן העומר, השייך לוודאות כי קיומנו הוא מד’, מוקרב ממחרת השבת שהוא הפסח. אך הקיום החומרי הוא רק ההתחלה, יש תוכן. התוכן הוא המקדש, וכפי שהחול מתחדש כך גם המקדש צריך להתחדש כל שנה מחדש. דהיינו, שבועות הוא זמן התחדשות הקודש והמקדש.

חידוש המקדש הוא מתן התורה. אין מדובר במתן תורה שהתרחש לפני 3,335 שנים (מתן תורה התרחש בשנת ב’תמ”ח לבריאת העולם), אלא חידוש הקודש של השנה. כל שנה הקודש מתחדש. כל שנה עם ישראל עובר את התהליכים של יציאת מצרים ומתן תורה בהווה ולא רק כזיכרון העבר. כל שנה מתחדשים חיי החול, שהם מד’, וחיי הקודש, שהם גם כן מד’. הקישור בין הקיום ובין התוכן הוא ספירת העומר. בעת הספירה אנו מצהירים שאמנם יש לנו קיום, אך כל עוד הקיום לא קשור ומחובר אל התוכן אזי אין לקיום ערך.

על פי דברים אלו, הטעם שספירת העומר מבטא את השקיקה אל התורה והטעם ההווי החקלאי של חיי עם בארצו מתחברים אל סיפור אחד.

ספירת העומר – מדאורייתא או מדרבנן (שיטת הראשונים ושיטת הרמב”ם)

אולם, מכיוון שמפורש בתורה שהספירה היא להקרבת העומר אזי יש להתבונן האם בזמננו מתקיימת מצוות הספירה, שבעוונותינו אין הקרבת העומר. נחלקו בדבר הראשונים. דעת רוב הראשונים היא שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן. המקור לכך היא דברי הגמרא (מנחות סו א):

“אמר אביי: מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר: זכר למקדש הוא”

מפרש רש”י את דברי אמימר: “אמר האי מניינא דהשתא לאו חובה הוא, דהא ליכא עומר אלא זכר למקדש בעלמא הוא, הלכך ביומי סגי”. כיוון שהספירה היא זכר למקדש מימר אינו מחמיר לספור את השבועות. לפי זה הסיקו הראשונים (לדוגמא, בעל המאור, הרא”ש, הר”ן והחינוך) כי ספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן ולא דאורייתא.

לעומת זאת הרמב”ם פסק שספירת העומר היא מדאורייתא (ספר המצוות לרמב”ם, מצוות עשה קסא). אולם, הגמרא אומרת כי הספירה היא זכר למקדש? אלא יש לומר כי לדעה הסוברת שהספירה היא זכר למקדש לא סופרים שבועות, אך להלכה נפסק שסופרים ימים ושבועות. מכאן מוכח שספירת העומר היא מדאורייתא. שאר הראשונים יבואו ויאמרו שאמנם הספירה היא זכר למקדש, אך אופן הספירה אינו כדוגמת המקדש אלא הוא נעשה בצורה שונה.

במחלוקת זו נראה לצודד בשיטת הרמב”ם. שהרי אם מצוות ספירת העומר היום היא מדרבנן אזי גם חג השבועות הוא מדרבנן. על פי התורה חג השבועות הוא היום החמישים לפסח ואין לו תאריך מוגדר. יכול להיות שבזמן שהיו מעברים את החודש על פי הראייה אזי תאריך חג השבועות היה משתנה (הוא יכול היה לחול בה’ בסיון, ו’ בסיון ואף בז’ בסיון). אם כן, חג השבועות הוא יום החמישים, ולכאורה אם אין מצוה לספור אזי אין חג שבועות, שהרי הוא נאמר רק בהקשר של ספירת העומר. נראה שזהו הטעם לשיטת הרמב”ם, קשה להגיד שספירת העומר היא מדרבנן וחג שבועות הוא מדאורייתא, בזמן שכל עניינו של חג השבועות הוא גמר ספירת השבועות. בעוד שאר הראשונים יסברו כי אף שאין מצוה לספור עדיין ימים אלו הם ימי הספירה. אך מצד המהות נראים יותר דברי הרמב”ם כי כל השמחה בחג השבועות הוא גמר הספירה.

מפורסם הפסק של הרבי מילובאוויטש זצ”ל בעניין קו התאריך וספירת העומר (ליקוטי שיחות ג אמור). אדם העובר את קו התאריך יכול להחסיר או להוסיף יום, תלוי בכיוון נסיעתו, ופוסק הרבי מילובאוויטש שאת חג השבועות האדם צריך לעשות על פי ספירתו, בעת שהוא מגיע בספירתו לחמישים יום. זוהי פסיקה מדהימה, אך גם קשה מאוד כי חג השבועות אינו חג פרטי אלא של כלל ישראל. יחד עם זאת, פסיקתו מבליטה את העובדה שלחג השבועות אין תאריך, אלא זהו חג של גמר הספירה.

על כן, עומק המחלוקת בין הרמב”ם ובין הראשונים היא האם הספירה היא לקורבן העומר עצמו או ליום הקרבת העומר. רוב הראשונים סברו שהספירה היא לקורבן ומכיוון שאין קורבן אזי הספירה היא מדרבנן. הרמב”ם סובר כי הספירה היא ליום ההקרבה ממחרת השבת ולכן גם כאשר אין קורבן עדיין מצווים אנו לספור מדאורייתא.

שיטת רבינו ירוחם והרמ”ה – ספירת ימים וספירת שבועות

בנוסף לשתי שיטות אלו מצינו שיטה שלישית – שיטת רבינו ירוחם (בספרו תולדות אדם וחוה נתיב ד חלק ה) והרמ”ה (אגרות הרמ”ה אגרת עט). לדעתם, יש ספירת ימים וספירת שבועות. בזמן המקדש ספירת הימים וספירת השבועות היא מדאורייתא. בזמן הזה ספירת הימים היא מדאורייתא וספירת השבועות היא מדרבנן. לפי זה מתורצים מספר תירוצים. האחד הוא מדוע איננו מברכים שתי ברכות, אחת על הימים ואחת על השבועות (כפי שמברכים על תפילין של יד ועל תפילין של ראש). דבר נוסף שמובן הוא אופן הספירה: “היום עשרים ושתיים ימים שהם שלושה שבועות ויום אחד”. מדוע צריך לומר “שהם”? ניתן לספור רק את השבועות. אלא, מכיוון שספירת השבועות היא מדרבנן לכן ספירה זו אינה ספירה ממש והיא טפלה לספירת הימים.

אך שיטה זו צריכה ביאור. תחילה יש להבין מה המקור לשיטה זו וכן מה עומד בסברת שיטה זו. הרמ”ה אומר שאם תשאל מדוע ספירת הימים היא מדאורייתא וספירת השבועות מדרבנן הרי שזוהי גזירת מלך ובסוד א־להי מי יבוא. וננסה להבהיר את הסוגיה לשיטת רבינו ירוחם ומתוך כך נבין כיצד הדבר נוגע אלינו בזמן הזה.

הגמרא אמרה שאמימר מנה את הימים ולא את השבועות, זכר למקדש. אומר רבינו ירוחם שאם הספירה היא זכר למקדש אל תספור כלל או שתספור את הכל. אלא הוא מנה ימים, שזוהי ספירה מדאורייתא והוא לא מנה את השבועות כי מצוה זו אינה מדאורייתא ועל כן הוא לא הקפיד להסמיך את ספירת השבועות לספירת הימים. דהיינו, “אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר זכר למקדש הוא” – ספירת השבועות הוא זכר למקדש.

אולם, עדיין יש להבין את ההיגיון בשיטה זו ומה המקור שלה בתורה. בתורה מופיעות שתי ספירות. בפרשתנו כתוב:

“וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם” (ויקרא כג טו-טז).

כתוב שסופרים חמישים יום. מצד שני בפרשת ראה כתוב:

“שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת” (דברים טז ט).

כתוב שהספירה היא ספירת השבוע.

על כן, מצינו ספירת שבועות וספירת ימים. את החלוקה בין ספירת השבועות מדרבנן ובין ספירת הימים מדאורייתא לומד רבינו ירוחם מהפסוק בפרשתנו: “וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה”. ספירת שבעה שבועות תמימות קשורה אל ‘יום הביאכם את עומר התנופה’ ו’עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום’ אינה כתובה על גבי ספירת העומר, אלא היא עומדת כשלעצמה.

שיטת האור שמח

אולם, עדיין חלוקה זו אינה ברורה לנו והיא עומדת מולנו כסוד ד’ ליראיו. האור שמח (הלכות תמידין ומוספין ז כב) גילה לנו את הסוד מדוע ספירת השבועות היא מדרבנן וספירת הימים היא מדאורייתא.

אומר האור שמח שהגמרא במסכת ראש השנה (ה א) מלמדת על תשלומי עצרת. שישה ימים לאחר חג שבועות ניתן להקריב את קורבן החג. שמחת החג לא היתה רק יום אחד, אלא שבוע שלם. יום אחד הוא קצר מדי על מנת להקריב את כל הקורבנות ולכן היה ניתן להקריבם כל השבוע (וכיום אנו לא אומרים תחנון שישה ימים לאחר שבועות). שואלת הגמרא מנין למדים שתשלום קורבנות שישה ימים? עונה הגמרא “מה חודש למנויו”, שקורבן ראש חודש מובא באחד מן הימים שמונים בהם את החודש, “אף עצרת למנויו”, יש יום מיוחד להקרבת קורבנות החג. ואולי יהיה יום אחד בלבד לעצרת? אלא כיוון שיש מצוה לספור ימים אז היום החמישים הוא יום חג וכן יש מצוה לספור שבעה שבועות אז השבוע השמיני מקודש לתשלום קורבן עצרת. כן הגמרא אומרת דבר נוסף: החג נקרא חג השבועות, נמצא שדרשו שכל השבוע יהא תשלומין לקורבנות החג.

לפי זה מסביר האור שמח: בזמן שבית המקדש היה קיים מנו את השבועות והשבוע השמיני היה מקודש להקרבת קורבנות החג. אולם, בזמננו אין משמעות לספירת השבועות כי לא מקריבים קורבנות חג ולכן ספירת הימים היא מדרבנן. ממשיך האור שמח ומדייק את לשון הפסוק בספר דברים: “שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַד’ אֱ־לֹהֶיךָ” (דברים טז ט-י). חג שבועות מוזכר בהקשר של ספירת השבועות, רק כאשר יש משמעות לשבוע השמיני יש ספירת שבועות. בעוד בספר ויקרא ספירת הימים מוזכרת כעומדת לעצמה וכן היום חג השבועות נוהג רק יום אחד. על כן, ספירת ימים לחג השבועות, שהוא יום אחד – מדאורייתא. ספירת שבועות לעניין המקדש והקרבת הקורבנות במשך שבוע – מדרבנן.

דברים אלו הם דברים נפלאים, ונראה כי ניתן להרחיבם עוד יותר. פרשת אמור עוסקת במועדות, וחג השבועות הוא ודאי מדאורייתא. המועד אינו תלוי בזמן ולכן ודאי ספירתו היא חמישים יום. חג השבועות הוא חג נצחי וספירת הימים, שהוא גדר המועד של חג השבועות, הוא מדאורייתא. בעוד פרשת ראה עוסקת בעליה לרגל והשמחה לפני ד’. אם כן הנושא בפרשת ראה הוא הקורבנות והמקדש ולכן בפרשה זו התורה עוסקת בספירת השבועות, ודבר זה שייך למקדש ולעליה לרגל. כאשר אין מקדש ואין עליה לרגל אז לא סופרים שבועות.

ספירת הימים וספירת השבועות – שני מעגלי ספירה

לאור דברים אלו נראה לומר שיש שני מעגלי ספירה לעם ישראל. יש מעגל פרטי, ההתקדשות הפרטית של כל אחד ואחד. כפי שפתחנו בתחילת דברינו, זהו הצימאון והכמיהה אל התורה, “כעבד ישאף צל”, וללא התורה אין לנו חיים. זוהי ספירת הימים, ספירה פרטית, שלא בטלה בגלות. ספירה זו היא מדאורייתא כי מעגל ההתקדשות האישית נוהגת גם בגלות ואינה קשורה להקרבת העומר.

מעגל גדול יותר אינו מעגל עבודת ד’ האישית והפרטית של האדם, אלא עבודת ד’ של כלל ישראל. עבודה זו אינה קיימת בגלות. עבודת ד’ ככלל וכציבור שייכת לעבודת המקדש והיא לא מעלה רק את הצימאון הפרטי, אלא היא עסוקה בהעלאת מימדי החיים כולם אל הקב”ה. היא מעלה את עומר השעורים אל הקב”ה. זהו החג החקלאי, השייך לחיי עם בארצו.

אם כן, ישנן שתי בחינות. הבחינה האחת היא הספירה האישית, שהיא נצחית. הבחינה השניה היא הספירה הלאומית, המתקיימת כאשר עם ישראל חי את חייו המלאים בארצו, בעת שבית המקדש היה קיים. זוהי ספירת שבועות, אין מדובר בספירת פרטים, יום אחר יום, אלא זוהי ספירה השייכת לצפיות ושאיפות רחבות, אשר אינה מקדשת רק את הפרט אלא את הבריאה עצמה ואת הטבע עצמו, יחד עם כל הבהמיות וכך להיות בשורה לעולם כולו ולחבר את העולם כולו אל הבורא יתברך. זוהי ספירתנו הלאומית, שבעוונותינו אינה קיימת וכעת היא שובתת. התהליך הטבעי של חיי עם, הפועל להעלאת הבריאה והעולם על ידי הפעולה הטבעית של קציר השעורים וקציר החיטים הוא מדרבנן ויש לנו רק רמז וזכר.

אולם, ודאי יש משמעות לשתי הספירות. כי הרי גם המשמעות של הספירה האישית היא חיבור החיים אל התורה. כאשר אנחנו באים אל הארץ אז הספירה מקבלת מרחבים אחרים ומגמות גדולות ונוראות של עילוי העולם ועילוי החיים. רק כאשר עם ישראל בארצו ובמקדשו הוא יכול לחלום עליהם ולצפות להם. אך כיום אנו רק סופרים שבועות כזכר למקדש ומצפים מתי נזכה לספור את השבועות מדאורייתא. לכן, לפי רבינו ירוחם צריך לברך שתי ברכות שונות. יש ברכה למעגל האישי ויש ברכה למעגל הלאומי.

מצד אחד יש לנו את חג השבועות, אך מצד שני אין לנו את חג השבועות. יש לנו את חג השבועות כחג מתן תורה, אך אין לנו את חג השבועות כחג שהוא “מנחה חדשה לד'”. אולם, באופן נפלא הזמנים בהם הקב”ה בחר לפקוד את עמו הם ימים אלו של ספירת העומר. ספירת העומר הם הימים בהם בחר הקב”ה לקדם אותנו מספירת ימים אל ספירת שבועות, לקדם אותנו מהמהלך הפרטי של הגלות אל המהלך הכללי של חיי עם בארצו וירושלים בידינו. ודאי עוד צריך לברך על המוגמר בבנין בית המקדש במהרה בימינו, ומכל מקום ימים אלו הם התחלת מהלך ספירת השבועות – חיי עם והעלאת הבריאה אל הבורא דרך עבודת המקדש, החיטה והתבואה.

ל”ג בעומר – חשיפת שורש הדין

לסיום נרצה להתייחס מעט לל”ג בעומר והקשר שלו אל ספירת העומר. ספירת העומר מתחילה מהקרבת קורבן העומר, שכאמור הוא משעורים. רק קורבן אחד נוסף הוא מהשעורים – מנחת סוטה. אומר הזוהר הקדוש (ג צו א) שבימי ספירת העומר הקב”ה מקנא לרעיתו כנסת ישראל, שלא יהיה בה קשר זר. הקב”ה רוצה לטהר את כנסת ישראל ולהסיר ממנה כל זיוף וכל חיבור אל כל קשר זר. לכן אומר הזוהר שימים אלו הם ימי דין, ימים של תביעה א־להית לטהר את כנסת ישראל. על פי הזוהר ימים אלו אינם ימי דין בגלל תלמידי רבי עקיבא, אלא הם ימי דין מדאורייתא. זוהי הסיבה שתלמידי רבי עקיבא נענשו בימים אלו בהם יש תביעה של הקב”ה כלפינו להיות רק שלו, ללא קשר זר (לכן נהגו המקובלים לא להסתפר כלל בימי ספירת העומר עד ערב חג השבועות, מכיוון שאלו ימי דין).

מנהג ישראל הנפוץ הוא להפסיק את דיני האבלות בימי ל”ג בעומר, מכיוון שביום זה פסקו תלמידיו של רבי עקיבא מלמות. אולם, אם ימים אלו הם ימי דין מדוע פסקו ביום זה מלמות? ידוע הדבר שכל דבר מתחלק לשלושה חלקים: הפנייה אל האחר; עצם הדבר; השליש העליון של כל דבר הוא הקשר אל השורש. בלשון המקובלים השליש העליון הוא חכמה-בינה-דעת או כתר-חכמה-בינה. אלה המוחין והפנימיות, אין מדובר בצד הנגלה אלא הסוד. זהו השליש העליון.

אם כן, מתי מתחיל השליש האחרון של ספירת העומר? שני שליש של ארבעים ותשע יוצא שלושים ושתיים ושני שלישים. יוצא של”ג בעומר הוא היום בו מתחיל השליש האחרון. ואם ימים אלו הם ימי דין וימי קנאה אז בל”ג בעומר מתגלה שורש הדין ושורש הקנאה הא־להית, שהוא כולו אהבה עצומה לעם ישראל. ד’ מקנא לעם ישראל מעוצם אהבתו לכנסת ישראל והוא לא מוכן לסבול שיהיה בה זר. לכן שורש הקנאה היא תוקף האהבה.

בל”ג בעומר מתגלה שורש הדין – תוקף האהבה. בזמן זה נחשף שורש הדין וכך הדין מתהפך לרחמים. כעת מתגלה האהבה המופיעה דרך הדין שהיא אהבה גדולה יותר מהאהבה הרגילה. כתוב בזוהר שביום זה מתהפכים הדינים, מתגלה ששורש הדין הוא האהבה ומופיע אש האהבה. אין זו אהבה רפה, אלא אהבה של אש, אהבה עזה. האהבה זו מתגלה כאשר מתגלה שורש הדין והדין הופך לרחמים. דווקא האהבה הבאה מהגבורות ומהדין היא מופיעה את אש האהבה. זה סוד מדורת ל”ג בעומר – גילוי אש האהבה של עם ישראל אל התורה ואל הקב”ה. אהבה שהתחשלה בקשיים ובמסירות נפש של רבי עקיבא ורשב”י. אהבתם אינה אהבה רגילה, אלא אהבה של אש. גם מצידנו, כאשר רואים את מדורת ל”ג בעומר צריך לראות את ‘שלהובא דרחימו’, הפיכת הגבורות לחסדים.

לפי זה ניתן להסביר את ההבדל בין קורבן העומר ובין קורבן סוטה. שניהם מהשעורים, אך הם שונים כי על מנחת סוטה לא שמים שמן ולבונה. בנוסף, מנחת סוטה היא קמח שעורים גס. אך קורבן העומר הוא סולת עם שמן ולבונה. במציאות שבעל מקנא לאשתו המציאות היא קשה, אך קנאתו של הקב”ה לכנסת ישראל היא מלאת אהבה ולבונה, ריח ניחוח – “אֵלֶךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה” (שיר השירים ד ו). קנאה זו אינה באה מכישלון או חולי, אלא היא מלאה אהבה. על כן, אף על פי שהם דומים בתוקף הקנאה אזי השורש הוא שונה – שורש האהבה העצומה של הקב”ה אל כנסת ישראל.

 

[1] עריכה: יונתן אידלסון

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חדשים מהרב

שירת האזינו | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
שלושה ספרים נפתחים בראש השנה | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
כבוד ההורות – לפרשת כי תצא | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
מעמד ברית ערבות מואב – לפרשת כי תבוא | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
המלוכה והמשפט – לפרשת שופטים | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
דרך הר סיני – הר גרזים והר עיבל – לירושלים. – לפרשת ראה | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
ה’ שוכן בקרבך – לפרשת עקב | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
משה רבנו והכניסה לארץ – לפרשת ואתחנן | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
חומש דברים: “הואיל משה באר”. לפרשת דברים | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
מלחמת מדין – פרשת מטות-מסעי | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר

הרשמה חינם
דרך חשבונך בגוגל יתן לך:

  1. דף בית מותאם עם רבנים וסדרות מועדפים
  2. היסטוריית צפיות וחזרה למיקום אחרון שצפית
  3. הורדת וידאו ושיפורים אינטראקטיביים בנגן
  4. ועוד הטבות מתפתחות בהמשך השדרוג של הערוץ!
דילוג לתוכן