“זאת תהיה תורת המצורע” – לפרשת תזריע-מצורע | הרב אהד קרקובר

“זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע”

צרעת – עניין טבעי או עניין א־להי

פרשתנו (פרשת תזריע ותחילת פרשת מצורע) עוסקת בעיקרה בדיני צרעת. צרעת היא מחלה מדבקת, ידועה ועתיקה, אשר לאורך ההיסטוריה נחשבה כמחלה חשוכת מרפא ורק במאה ה-20 נמצאה לה תרופה (כידוע, רבי אריה לוין זצ”ל היה מבקר את המצורעים בבית החולים למצורעים בירושלים).
יש מקום לשאול האם הצרעת הרפואית המוכרת לנו היא הצרעת המוזכרת בתורה. זוהי שאלה מעשית, אשר הראשונים התלבטו בה. לדוגמא, רבי יהודה הלוי אומר בספר הכוזרי (מאמר שני סב) כי הצרעת היא דבר אחר לגמרי, צרעת א־להית השייכת למצב בו יש שכינה בישראל. במצב זה, ניכר באופן פיסי סילוק השכינה בבתים, בגדים ובגוף. לכן התורה אומרת לפנות אל הכהן דייקא ולא אל רופא, על מנת לזהות האם הצרעת היא עניין בריאותי או עניין רוחני של סילוק שכינה.
מול דעת הכוזרי עומדת דעת הרלב”ג (וכן האברבנאל) שאומר כי הצרעת היא דבר ידוע – מחלה טבעית, מדבקת וידועה. דעה זו אינה סותרת את התורה, אלא היא באה ואומרת כי התורה מבארת את הלכות המצורע; מתי מדובר במחלה, שמלבד התערבות רפואית, נוסף לה ממד של טומאה וטהרה.
דעת הרמב”ן היא דעה “ממצעת”. לשיטתו יש הבדל בין צרעת האדם, שהיא מחלה היוצרת טומאה, ובין צרעת הבגד והבית, שאין לה אח ורע בעולם הרפואי הטבעי, אלא היא כולה פלאית וניסית. בנוסף, אומר הרמב”ן כי צרעת הבגד היא רק בארץ ישראל, כיוון שמדובר בעניין א־להי השייך לגילוי השכינה. צרעת הגוף היא צרעת רפואית. חיזוק לשיטת הרמב”ן היא צרעת נעמן, שהיה גוי ובכל זאת היה לו צרעת. לפי הכוזרי צריך עיון כיצד לנעמן היתה צרעת, אותות לסילוק שכינה.

צרעת – פרשה של טומאה וטהרה

כן יש לומר כי הצרעת הרפואית, המוכרת לנו, אינה דומה בסימפטומים שלה לצרעת הכתובה בתורה. לדוגמא, כפי שאמרנו, הצרעת הרפואית הייתה חשוכת מרפא, בעוד על פי התורה יש מושג של ריפוי. הבדל זה דוחף אותנו אל הכיוון לומר כי הצרעת היא עניין ייחודי ולא הצרעת הרפואית-הטבעית. אולם, לכל השיטות הללו (צרעת כמציאות טבעית היוצרת טומאה; מציאות א־להית שהיא סימן ופלא לסילוק שכינה; מציאות ממצעת של צרעת הגוף וצרעת הבגד והבית) ברור כי סדר הטהרה של המצורע הוא סדר של תורה והוא אינו סדר רפואי, מכיוון שהמושג טומאה אינו מושג רפואי. ייתכן והמושג טומאה נסמך על מציאות טבעית, שהתורה מספרת לנו שהיא יוצרת טומאה, ומכל מקום הטומאה היא כולה א־להית ואינה שייכת לעולמות הטבעיים.
ראייה לכך שסדר הטהרה אינו קשור לעולם הרפואי היא: “וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא” (ויקרא יג יג), אם הגוף כולו נהיה לבן טהור הוא. לכאורה אם הצרעת שייכת לעולם הרפואי אזי התפשטות המחלה בכל הגוף אינה סיבה לטהרה, אלא היא תוספת חולי ומגדילה את החשש מהידבקות וכיוצא בזה. אך התורה אומרת ‘טהור הוא’, דהיינו יש כאן חשבון א־להי, אין זה חשבון טבעי. כן ההסגר של המצורע היא פרשה של תורה המובאת כחלק מפרשיות הטהרה שבפרשת ויקרא (פרשיות אלו החלו בסוף הפרשה הקודמת – הלכות טומאת שרצים ונבלות – והן ממשיכות בפרשתנו – טומאת המצורע, זיבה ונידה).

ייחודיות טומאת צרעת

יש מקום להתבונן בהלכות טומאת הצרעת. המצורע צריך להיכנס להסגר ובנוסף הוא עצמו מטמא. טומאת הצרעת היא הטומאה החמורה ביותר, מלבד טומאת המת, שהן הצרעת היא סוג של מות העור. כלומר, מלבד שהאדם טמא הוא מטמא אחרים. ומדובר בטומאה שיש בה מספר דברים ייחודיים.
דבר ראשון מצורע מטמא באוהל כמו טמא מת – אדם הנמצא בבית אחד עם מצורע נטמא. לכאורה, דומה הדבר לטומאת מת אך אין הדבר מדויק, אלא יש שני הבדלים. האחד הוא שהאדם נטמא רק אם המצורע עומד, כל עוד המצורע הולך האנשים אשר בבית אינם נטמאים. בנוסף, אם עושים למצורע מקום, מחיצה בגודל ארבע אמות וגובה עשרה טפחים, אזי הנמצאים בחדר אינם נטמאים. בטומאת מת כל מה שתחת המאהיל על המת נטמא. לכן טומאת האוהל של המצורע היא עם גדרים אחרים.
אולם, ההבדל הגדול בין טומאת צרעת ובין שאר הטומאות היא שהמצורע מטמא רק כאשר הכהן הוא שהוא טמא, עד אז הוא אינו מטמא. דבר זה הוא מוזר, בשאר טומאות כגון נידה, זב ושרץ הם מטמאים מצד עצמם, אך כאן רק כאשר הכהן אומר שהוא טמא. לכן כאשר רואים צרעת בחתן, בשבעת ימי המשתה, לא קוראים לכהן. כן ברגלים לא קוראים לכהן, על מנת לא לטמא ברגל. אם הצרעת הייתה מטמאת מצד עצמה אזי היינו מכשילים את הרבים בטומאה, אך הצרעת אינה מטמאת עד אמירתו של הכהן.
דבר ייחודי נוסף הוא ההרחקה משלוש מחנות, בעוד המת עצמו אינו מורחק שלוש מחנות. המצורע מוצא ממחנה שכינה, ממחנה לוויה וממחנה ישראל. כן יש לו דיני אבלות – “וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא” (ויקרא יג מה). הצרוע קורע בגדיו, איסור תספורת, ‘טמא טמא יקרא’. דהיינו, המצורע הוא כמו אבל ואולי יש מקום לומר כמו מנודה. הלכות המנודה והלכות האבל הן אותן הלכות.

צרעת – הרחקה חברתית

מהלכות אלו עולה כי עניין הצרעת היא הרחקה חברתית. זוהי מציאות טומאה המחייבת להרחיק את המצורע מהחברה, מורחק שלוש מחנות והוא נוהג נידוי בעצמו. כן מי שנמצא איתו תחת קורת גג אחת נטמא, אך לא מדין טומאת מת אלא מצד השהות המשותפת. אם המצורע הולך הוא אינו מטמא וכן אם יש לו מקום בפני עצמו הוא אינו מטמא. כלומר, טומאת הצרעת שונה היא מהטומאות האישיות, השייכות לאדם עצמו, אלא היא שייכת לבידוד החברתי.
עניין זה מתחבר לדברי חז”ל, המבוססים בתורה, שהצרעת באה על פגם חברתי – לשון הרע (ערכין טו ב: “אמר ר’ יוסי בן זימרא כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו… אמר ריש לקיש מאי דכתיב ‘זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע’ – זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע”). כן הדבר מפורש בתורה, כאשר מרים הנביאה דיברה במשה רבינו היא נצטרעה. לכן אנחנו מצווים לזכור את מעשה מרים – “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ד’ אֱ־לֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם” (דברים כד ט) – כדי לשמור על פינו ועל כח הדיבור הישראלי. לכן, האדם אשר פירק את החברה על ידי דיבורו הופיעו נגעים בגופו, ותיקונו הוא ההרחקה מהחברה. המחלה היא פגם בקשר עם החברה, ולכן כאשר הוא יהיה מבודד ויתבודד אזי הוא לא יזיק לחברה, והוא גם יתקן את עצמו כהכנה לחזור אל החברה.
יוצא כי דיני המצורע מתאימים לאופי הפגם, שהוא על דיבור רע.

השקר בלשון הרע

ויש מקום להתבונן בדבר זה, מדוע העונש של מדבר לשון הרע הוא צרעת? ייתכן ומכיוון שבאופן טבעי מתרחקים ממצורע; המצורע גרם לסכסוך חברתי, ועל כן הוא מקבל נגע, הנראה כלפי חוץ, ופוגם בקשר שלו עם החברה. זהו הסבר פשוט ונראה שיש מקום להסבר עמוק יותר, השייך להבנת חטא לשון הרע.
כידוע, לשון הרע הוא גם על אמת. כלומר, דיבור דברי שקר הוא דבר חמור יותר של הוצאת שם רע. בנוסף, אסור לספר רע גם על דברים אמיתיים שהתרחשו. דבר זה הוא נורא, כיום התרבות בנויה על לשון הרע והתקשורת מתפרנסת מדיבור לשון הרע. אך יש לדעת, אף על פי שלשון הרע הוא גם על אירועי אמת, הרי שלשון הרע הוא תמיד שקר. וכיצד נאמר זאת? הרי האירוע באמת התרחש, האדם עשה מעשה רע.
אלא, ייתכן ולשון הרע תיארה עובדה נקודתית נכונה; תיאור נכון של המאורע. אך לשון הרע אינה באה ואומרת על אדם שעשה מעשה נקודתי מסוים, אלא היא מחתימה את האדם בחותם של המעשה הרע ומאפיינת אותו ככזה. דהיינו, לשון הרע מוציאה את האדם מההקשר של כל מעשיו הטובים. דרך משל, נתמקד בחדק של הפיל ונאמר שהפיל הוא דבר אפור וארוך שמתפתל. מדוע זה שקר, הרי זה חלק מהפיל וזוהי אמירה נכונה? אך בכל זאת מדובר באמירה שקרית כי היא מוציאה את החדק מהקשרו. כך לשון הרע מספרת מעשה אחד בניתוק מכל האדם, אז אתה רואה רע.
לעומת זאת “הוי דן את כל האדם לכף זכות” (אבות א ו), כאשר רואים את ‘כל האדם’ אז רואים טוב, אך כאשר מנתקים את המעשה מכל ההקשר רואים רע. לכן כל לשון הרע הוא שקר כי הוא שופט מעשה באופן בודד וחלקי ולא מתוך כללות מעשיו של האדם. מספרים רק מעשים רעים והמעשים הטובים אינם תופסים תשומת לב. אז מבליטים את הרע וצובעים את האדם כולו בצבע הרע של מעשיו. מסתכלים על הבודד ולא על המכלול; זה שקר. בנוסף, לא רואים את המניע למעשיו של האדם, מדוע הוא התנהג כך. האדם הרביץ כי הוא רע או שמא בגלל שהוא מסכן וקשה לו? כן אדם מתגאה, האם זה מפאת שחצנות או שמא בגלל רגשי נחיתות?
יוצא כי המבט החיצוני לא יכול לראות את כל המכלול – הוא לא יכול לראות את כל המעשים והוא לא יכול לראות את הלב ואת המניעים למעשה. לכן לשון הרע מנתק את המעשה הבודד מכללות המעשים והוא מבליט אותו. כלומר, הוא מנתק את החוץ מהפנים, והוא צובע את האדם בצבע של המעשה הבודד.
זוהי צרעת. כפי שאתה לא הסתכלת על כללות האדם, אלא רק על המעשה הנפרד והבודד. אדם חיפש נגעים ולא התבונן על טוּב ד’, טוּב הנשמה וטוּב האדם. הוא לא התבונן על ההקשר הגדול אלא נתפס על הבודד, החולף והמקרי. כך הוא עצמו, החיצוניות מתנתקת ונפרדת מהפנימיות – נגעי עור. לכן זוהי טומאה כה חמורה.

לשון הרע – שורש החטאים כולם

כאשר אנחנו פותחים את ספר חפץ חיים, וקוראים את אוסף דברי חז”ל המובאים בשמירת הלשון, נדמה כי לשון הרע היא העבירה החמורה בתורה. לדוגמא, שורש חטא אדם הראשון הוא דיבור לשון הרע של הנחש על הקב”ה. כן מפורש כי חטא המרגלים הוא לשון הרע על ארץ הקודש וכתוצאה מכך לא נכנסו לארץ. היפרדות הממלכה ליהודה וישראל היא בגלל שדוד המלך קיבל לשון הרע. וכן מפורשים דברי חז”ל שלשון הרע היא חמורה מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
לאור זאת, היינו מצפים שהמדבר לשון הרע יהיה חייב מיתה או לפחות יהיה בדין ייהרג ואל יעבור כפי שאנו מצווים ג’ העבירות החמורות. אלא, לשון הרע הוא השורש של כל העבירות – ניתוק החיצוניות מהפנימיות. לכן היא השורש לחטא אדם הראשון, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. כל העבירות באות משורש זה.
אדם המספר לשון הרע בוחר להיות חבר של השטן – הוא רואה את העולם כעולם רע, כעולם נפרד מהבורא יתברך. המתבונן על העולם דרך לשון הרע רואה את העולם כעולם מלא תככים, מזימות ויצרים. לשיטתו, העולם הזה הוא העולם של השטן והרוע. מבחינתו, זהו תיאור המציאות. הוא סוחר בזה והוא הולך רכיל, הולך מזה לזה ומדבר מזה לזה. כך הוא קורע את הבריאה מהטוב הא־להי, והוא חי במציאות שטנית של רוע. עד כדי שהוא נהנה להפיץ ולדבר על מציאות זו. כך הוא חי בעולם נפרד מהקב”ה, והוא מפריד את הכל מהקב”ה. הוא יוצר מציאות מדומה של שקר, שהיא איננה האמת. זוהי המציאות בה הוא חי והוא מפיץ ומרעיל את הכל.
לכן לשון הרע היא שורש החטאים כולם, כי התורה בנויה על האמונה שד’ הוא טוב ועולמו הוא טוב; בני אדם הם טובים כי הם נבראו בצלם א־להים והטוב הוא העיקר. יש רע, אך הרע הוא חולף, זמני ומשני. האמונה בטוב מגבירה את הטוב ובניגוד אליה דיבור רע, ראיית רע והקשבת רע מעצימים את הרע ואת השקר. הם נותנים לו מקום ואחיזה בלבבות. ‘זאת תורת המצורע’, באופן עמוק התורה כולה שייכת למבט שאינו חי ברע, אין שייכות למבט הרע ולהסתכלות ברע. אלא המפגש עם הרע הוא ניסיון, האם לדבר על הרע ולתת לו חשיבות או לומר כי מדובר בעניין חולף וזמני – אנו מאמינים שהאדם הוא טוב בהרבה מאשר מעשה מקרי-מקומי.
אמון זה פועל להביא ברכה ונתינת כח ועוצמה; בעוד דיבור רע הורג. “במערבא אמרי לשון תליתאי קטיל תליתאי הורג למספרו ולמקבלו ולאומרו” (ערכין טו ב), זהו הכח של לשון הרע.

ספירת העומר – הכנת הכַּלָּה

אנו עכשיו בתקופת ספירת העומר, והעבודה לדבר טוב ולראות טוב בכל אחד ואחת מישראל זוהי עבודה גדולה. מה עניינה של תקופה זו? פסח הוא זמן הקידושין, ד’ יתברך קידש את עם ישראל בשמי מרומא, כאשר עם ישראל עודו נמצא בבית הכלה במצרים. ד’ בא למצרים, בחר בעמו ישראל וקידש את עם ישראל להיות לו. בשבועות ד’ יתברך הביא את הכלה אליו, בחינת הנישואין, “ביום חתונתו – זה מתן תורה” (משנה תענית ד ח). אם כן ספירת העומר היא זמן האירוסין, זמן בו הכלה מטהרת עצמה כדי להתייחד עם בעלה.
הכלה היא כל נשמות ישראל; עם ישראל מכין את עצמו להתייחדות עם הקב”ה שתתרחש בשבועות ונכנס לביתו של הקב”ה, הכלה נבנית ומתכוננת. מהי עבודת בניין הכלה? זוהי אהבת ישראל. הרי הכלה כלולה מנשמות כל ישראל, וכאשר יש סכסוך ופירוד בישראל אז אין התכללות של הכלה, אלא יש רק נקודות ופרטים. לכן ספירת העומר היא תקופת הכנה של הכלה – דיבור טוב על ישראל. מי שמדבר לשון הרע הוא מדבר נגד אנשים, יוצר פירוד וחורבן של הכלה.
רבי נחמן מברסלב אומר בשיחות הר”ן כי מי שמדבר נגד ישראל הוא מבזה את כלתו של הקב”ה והוא לא יזכה לתורה. המדבר רע על ישראל מבזה את הכלה של הקב”ה. לכן הדיבור הטוב הוא העבודה של ימים אלה. זוהי עבודה הבאה להיפגש עם הגדולה והרוממות של ישראל. היא בונה בקרבנו את ההבנה שהרע הוא מקרי וזניח, הוא אינו עצמי לנו והוא דבר חולף. “וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ” (תהלים לז י), כאשר לא נותנים לו חשיבות ולא מעצימים אותו אז הרע נעלם ומסתלק.
ישנה בחינה נוספת שדיבור לשון הרע קשור לבניית הכלה בספירת העומר, הכנת עם ישראל לקראת מתן תורה. בדורנו זכינו “כִּי פָקַד ד’ אֶת עַמּוֹ” (רות א ו), חגי הגאולה מתרחשים בדיוק בימי הספירה. בגלות ישראל הם פרטים פרטים והקב”ה מחזיר את כלתו כנסת ישראל לארץ ישראל. נכון, מדובר בגאולת קמעא-קמעא, המתרחשת דרך מהלכים לא פשוטים. כמצופה, זוהי תקופה לא פשוטה, “ייתי ולא אחמיניה” (סנהדרין צח ב).
על כן, אנו בתקופת בניין הכלה, בניית כנסת ישראל על ידי קיבוץ עם ישראל לארצו. הדבר החשוב ביותר זה לא לדבר לשון הרע. הקב”ה שלח לנו את החפץ חיים כשליח, לפני שמתרחש קיבוץ ישראל לארצו. בתקופה זו מידת הדין קשה היא, כי עם ישראל הוא עם של עקרונות ופרנציפים, עם דעתן. לכן החפץ חיים הוא הכנה לבניין הכלה של שיבת הציון. צריך להיזהר לא לדבר רע.

“מֵרָחוֹק ד’ נִרְאָה לִי”

יש רמז לדבר בפרשת נגעי הבית. כפי שאמרנו בשם הרמב”ן, נגעי בתים שייכים דייקא לארץ ישראל:
“כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת” (ויקרא יד לד-לה).
כאשר אדם בא אל הכהן הוא אינו אומר: ‘נראה לי נגע בבית’, אלא ‘כנגע נראה לי’. בעל הטורים מצא שיש רק מקום אחד נוסף בתנ”ך בו מופיע הביטוי ‘נראה לי’: “מֵרָחוֹק ד’ נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד” (ירמיהו לא ב). ‘כנגע נראה לי בבית’ – ‘מרחוק ד’ נראה לי’.
אומר בעל הטורים:
“זהו שאחז”ל שאפי’ ת”ח ובקי בנגעים לא יאמר נגע אלא כנגע וזהו מרחוק נראה שיקח הדבר מרחוק ולא יפסוק לומר נגע”.
אתה רואה את הדבר מרחוק ולא פוסק לומר שהדבר הוא נגע. במובן מסוים זוהי סוגיית נגעים. אם מסתכלים במבט קרוב וקצר ובדעת קצרה אז רואים נגעים. מפעל לחיפוש חטאים, וכאשר מחפשים רואים ומוצאים. אין זה מבט מתוך טוב ד’ ומתוך אמונה בטובם של ישראל. המבט הקרוב רואה כל הזמן נגעים, זה מבט קטן וקצר. המבט האמיתי הוא המבט מרחוק, בפרספקטיבה גדולה ורחבה המבינה שיש תהליכי צמיחת עם ויצירת עם, תהליך הכולל בירורים אמוניים ולאומיים. צריך אורך רוח של אמונה ולא לשפוט ברע. להבין שמדובר בעם פליטי חרב של שבי גולה. זהו מבט של ‘משכתיך חסד’ ואז רואים כנגע. זהו מבט היודע לראות נכון את הדברים וזהו ניסיון. מבט חסר אמונה יראה מבט קרוב ושטני בו הרע שולט, בעוד עולם האמונה בנוי על המבט הרחוק, “אֶשָּׂא דֵעִי לְמֵרָחוֹק” (איוב לו ג). מבט זה רואה חסדים.
זוהי הסוגיה העומדת לפני הביאה אל ארץ אחוזתכם – המבט הרחוק והקרוב.

צרעת – גילוי מטמוניות

מכאן אנו למדים שיש בחירה על העין, בחירה איך להסתכל, להביט ולראות. הבחירה על העיניים היא בחירה שורשית וראשונית יותר מהבחירה של הידיים. כי מתוך המבט של האדם בא הדיבור והמעשה. לכן הבחירה הראשונית היא אינה מה לעשות אלא איך להתבונן ולהסתכל. יש מבטים שונים אפשריים ואנו בוחרים באיזה מבט לבחור: האם מבט מפורד וחלקי או מבט מאמין, מבט של אמת. איך שהאדם יתבונן על המציאות כך היא תהיה.
רואים כאן דבר מופלא. אנו רואים את תחילת הפסוק: “כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם אחוזה”, והיינו מצפים שהמשך הפסוק ידבר על מעשרות וביכורים או עניין שמח אחר. ממשיך הפסוק ואומר: “ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם”. מביא רש”י את דברי חז”ל:
“בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר וע”י הנגע נותץ הבית ומוצאן”.
הנגע הוא בחוץ, אך בתוך הנגע – מעבר לקיר – יש אוצר. כלומר, לא צריך להקים מפעל לחיפוש חטאים, אך כאשר מוצאים צריך לדעת שמתקיימים כאן בירורים עמוקים שבפנימיותם הקב”ה מביא אותם כדי לחשוף אוצרות מתוך המעמקים. זהו מבט של אמונה.
לכן מובא שאותיות נגע ועֹנג הן אותיות מתחלפות. בעומק הנגע מתחבא רצון פנימי לעונג, שאינו בא על סיפוקו והוא מחפש דרך. הנגע מגלה את המצוקה והבירור המתרחש הוא בירור נוקב המביא לטיפול א־להי שמטרתו אינה לנתוץ ולהרוס אלא לחשוף את המטמוניות המסתתרות בחזות של הנגעים החיצוניים העומדים ונראים.

“כולו הפך לבן – טהור הוא”

נסיים בדברים אותם הזכרנו בהתחלה: “כולו הפך לבן – טהור הוא”. אם צרעת היא דבר טמא, רע וחמור אזי מדוע כאשר הגוף כולו נהיה לבן הצרעת מטהרת? מכאן אמרנו כי הצרעת אינה דבר טבעי, אלא חשבון א־להי. אולם, גם אם מדובר בחשבון א־להי אזי מה יש בדבר?
נראה לומר שהבעיה ברע אינה הרע עצמו, אלא הטשטוש והערבוב עם הטוב. כאשר הרע עומד כשלעצמו אף אחד לא ילך אחריו והוא לא יביא אף נזק. הרי אין כלום ברע והוא מתפוגג מאליו. לרע אין קיום ולשקר אין רגליים.
אך כאשר הרע נאחז בטוב אז הוא גורם לטעויות ולבלבולים. הרע משתמש בטוב וכוחו של הרע הוא כח הערבוביה והבלבול שהוא יוצר בטוב. כאשר הרע הולך לעזאזל אין לנו בעיה, אך כאשר הוא נמצא במקום היישוב הוא מערבב אותנו. זהו כח הטומאה והרע – כח ערבוב הטוב.
לכן דווקא כאשר כולו הופך לבן – טהור הוא. יש בדברים נחמה מסוימת. לפעמים רואים שהרע מתגבר ואז מתעורר פחד גדול שיש לרע כח ואפשרות לשלטון. אך דווקא התגברות הרע מביאה לסופו כי אז רואים את הנבלות ואת הכיעור שברע, את כח המוות של הרע, וכולם נגעלים ממנו בסוד ‘כולו הפך לבן טהור הוא’.
מדבר זה אנו למדים שעבודתנו היא עבודת הבירורים; בירור הטוב והידיעה שלרע מצד עצמו אין קיום. אם נברר את הטוב ונמצא את הטוב שבכל מקום אז הרע ייעלם מאליו. לכן אם הכל לבן הרע נעלם, כי מצד עצמו אין לו שורש וקיום. איננו רוצים שיופיע רע, אך גם הרע שמופיע הוא בסוד מידת הדין הא־להית, היכולה ליצור נגעים שהם עצמם הפתח אל הריפוי על ידי חשיפת האוצר הפנימי.