פרשת: צו | הדלקת נרות: 18:16 | הבדלה: 19:34 (ירושלים) 

דף הבית > > מצה זו – על שום מה? | שיעור לפסח וליל הסדר | הרב אהד קרקובר

דף הבית > ליל הסדר > מצה זו – על שום מה? | שיעור לפסח וליל הסדר | הרב אהד קרקובר

מצה זו – על שום מה? | שיעור לפסח וליל הסדר | הרב אהד קרקובר

סיכום השיעור השבועי של הרב אהד קרקובר בפרשת השבוע והמועדים

טעם אכילת מצה

“רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָה, וּמָרוֹר”.

אכילת מרור היא מצוה דרבנן ובעונותינו אכילת הפסח אינו נוהג בזמננו. אם כן, המצוה העיקרית בליל הסדר היא אכילת מצה, ויש מצוה לפרש טעם אכילת מצה. ההגדה מבארת טעם מצוות אכילת מצה:

“מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם. שֶׁנֶּאֱמַר: ‘וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂו לָהֶם’ (שמות יב לט)”.

דהיינו, בגלל מהירות הישועה לא היה שיעור לבצק להחמיץ ולכן אנו אוכלים מצה. בכך אנו מסמנים את זריזות ומהירות גאולת ד’ את ישראל. המהירות מבטאת את האהבה הא־להית וכן את הפלא הא־להי, שתהליך כה קשה התרחש ברגע ממש. אולם, טעם זה קשה ממספר פנים.

“עֻגֹת מַצּוֹת… כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם” – שיטת הרמב”ן

שאלה ראשונה היא על הפסוק עצמו. עם ישראל נצטווה לאכול מצות ולא לאכול חמץ, אם כן כיצד הייתה הווא אמינא שישראל יכינו עוגות? הייתכן כי למרות שהקב”ה ציווה לאכול מצות אזי עם ישראל, עם קשה עורף, יחליט לאכול חמץ כבר בליל היציאה?! לא יעלה על הדעת וכן לא הוזכר בשום מקום גנותם של ישראל.

מסביר הרמב”ן כי בני ישראל אפו עוגות מצות “מפני המצוה שנצטוו ‘שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ’ (שמות יב יט). ואמר ‘כי גורשו ממצרים’ לומר שאפו אותו בדרך בעבור כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה לאפות אותו בעיר ולשאת אותו אפוי מצות”. כלומר, הפסוק אינו מסביר את טעם אפיית המצות, אלא הוא מציין את החיפזון ביציאת ישראל. על כל פנים, ודאי לישראל לא הייתה הווא אמינא לעבור עבירה.

אולם, פירוש הרמב”ן הוא דחוק, שהרי פשט לשון הפסוק הוא שהסיבה לכך שהעוגות לא החמיצו היא מהירות היציאה. כן בעל ההגדה מסביר כי מהירות היציאה היא טעם המצוה עצמה, ולא רק הסבר מדוע אפו את המצות בדרך.

מצות לליל קורבן פסח ומצות בדרך – שיטת הר”ן

הסבר פשוט יותר נמצא בדברי הר”ן במסכת פסחים (קטז ב ד”ה מצה). הר”ן מבאר כי ביציאת מצרים לא נאסר חמץ כל שבעה, אלא רק לילה ויום – היום הראשון. על כן, את מצות ליל הסדר אפו לילה קודם. למחרת, ישראל היו מותרים במלאכה והם הכינו עיסותיהם לדרך, אך מחמת המהירות הא־להית ביציאה לא יכלו להתמהמה ולכן העיסה לא החמיצה. ניתן להקשות על דברי הר”ן ולומר כי יש דין ‘בל יראה ובל ימצא’? אלא, בני ישראל לא הוזהרו בבל יראה, אלא מתוך שלא היה להם פנאי אזי העיסה שהם הכינו לדרך הם אפוהו מצה וזכר לאותה גאולה נצטוו באכילת מצה.

דברים אלו עולים בקנה אחד עם פשט הפסוקים וכן עם דברי בעל ההגדה, שהמצה באה לסמן את החיפזון הא־להי ביציאת מצרים. בני ישראל תיכננו לקחת לחם לדרך, אך בסופו של דבר לא אפו לחם אלא מצות.

אולם, עדיין יש מקום להקשות קושיה גדולה. כפי שראינו, טעם אכילת מצה הוא שלא הספיק בצקם להחמיץ. אם כן, כיצד בני ישראל צוו לאכול מצות לפני יציאת מצרים? אם טעם אכילת מצה הוא מפני החיפזון אזי מדוע בני ישראל צוו על כך לפני היציאה? יסוד הפסח והמצה הוא החיפזון והעובדה כי צוו על האכילה – המסמלת את היציאה בחיפזון – לפני היציאה מקשה על טעם זה.

נרצה לתרץ קושיה זו בשלושה דרכים: הסבר למדני, הסבר מוסרי והסבר שכלי.

מצה כחלק מקורבן פסח ומצה זכר לישועה – שיטת ערוך השולחן והר”ן

ערוך השולחן מסביר בפירושו להגדה (ליל שימורים) שיש טעם אחר לאכילת מצה בזמן יציאת מצרים, ללא קשר לגאולת מצרים. “וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ” (שמות יב ח), המצה מופיעה כמצטרפת לקורבן הפסח, אותו צריכים לאכול על מצות ומרורים. מדוע אוכלים פסח עם מצות? דומיא דקורבן תודה הנאכל עם לחמו. כך גם קורבן פסח נאכל עם מצה והמרורים מצטרפים לאכילת הבשר. לכן, לא היה מצוות אכילת מצה בליל יציאת מצרים, אלא אכלו מצות מדין קודשים, היינו מדין קורבן הפסח וכלל לא מדין הישועה והגאולה (ככלל יש מקום להעיר שכמעט כל בית המקדש היה כשר לפסח. חצי מלחמי התודה היו מצות; לחם הפנים היה כשר לפסח ואסור שיהיה חמץ במזבח. כלומר, המצה קשורה למקדש כולו – “כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַד’). כן אכילת מרור מצטרפת לאכילת קורבן הפסח ולכן מדאורייתא אין דין לאכול מרור, אלא אכילתו היא מדרבנן.

אך מצה נאכלת גם כאשר אין קורבן פסח. לכאורה גם מצה היה צריך להיות מדרבנן, אלא מבארת הגמרא (פסחים קכ א) שחזר הכתוב ואמר “בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת” (שמות יב יח). לכן לומדת הגמרא כי מרור בטל מדאורייתא, מה שאין כן אכילת מצה. יצאנו למדים כי ישנן שתי סיבות לאכילת מצה בליל הסדר. סיבה אחת היא מדין הפסח, ומצד סיבה זו היה ראוי שתתבטל אכילת מצה. באה סיבה נוספת, מדין הישועה, שהיא נצחית ואינה קשורה לקורבן פסח.

על כן, יש שתי אכילות מצה עם עניינים וגדרים שונים. כאשר אנו אומרים “מצה זו… על שום מה” אנו מתכוונים למצה שאנו אוכלים בזמן הזה מדאורייתא, שהיא כולה זכר לישועה. בניגוד למצה שאכלו בעת יציאת מצרים שהיא היתה מדין אכילת קודשים, עליו נאמר “ּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ”.

הסבר זה הוא הסבר נפלא ופשוט. לפי זה, נראה לומר לדינא, כי יש שתי אכילות בליל הסדר, אחת מדין מצוות מצה, הנאכלת אחרי נטילת ידיים, ואחת מדין זכר לקורבן הפסח, צפוּן הנאכל על השובע (נראה לפי זה להסביר מחלוקת ראשונים איזו מצה היא העיקרית. רוב הראשונים סבורים שהמצה הראשונה היא העיקרית, בעוד רש”י והרשב”ם סבורים שהמצה האחרונה היא העיקרית).

ראייה נוספת לחלוקה זו ניתן למצוא במסכת פסחים (קטו א) בדיון האם כאשר מקיימים שתי מצוות יחד הן מבטלות זו את זו? לדוגמא, האם אפשר באכילה אחת לאכול מצה וקורבן שלמים? הגמרא מביאה ראיה שמצוות לא מבטלות זו את זו על פי שיטת הלל שהיה כורך פסח, מצה ומרור יחד (כך מפרש הרשב”ם ולשיטת הרמב”ם היה כורך יחד מצה ומרור). אולם, קשה על שיטה זו מכיוון שאכילת פסח, מצה ומרור יחד היא אופן קיום המצווה – התורה ציוותה “ּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ”. לכן לא ניתן ללמוד ממצווה זו למצוות אחרות.

מבאר הר”ן שיש שתי אכילות מצה – אכילת מצה של קורבן פסח ואכילת מצה של מצוות מצה. הלל קיים את שתי האכילות הללו יחד, הן מצה של מצוות מצה והן מצה של קורבן פסח. מובן כיצד הוא קיים אכילת מצה של קורבן פסח, שהתורה ציוותה לאכול באופן הזה, אך כיצד הוא קיים מצוות מצה, שהיא עומדת לעצמה? מכאן ניתן ללמוד שמצוות לא מבטלות זו את זו (ועיין בתוספות שתירצו בדרך אחרת, אולם יש מקום לומר כי תירוצו דחוק מעט). אם כן, רואים מפורש בדברי הר”ן שיש שני דיני אכילות מצה, אחד מצד אכילת קורבן פסח ואחד מצד אכילת מצה ואפשר לומר שבזמן הזה המצווה העיקרית שנשארה לנו היא אכילת המצה כנגד החיפזון.

אולם, רש”י והתוספות לא ביארו באופן הזה והם נאלצו לבאר את הגמרא בדרך דחוקה יותר. על כל פנים, מדבריהם עולה כי אין שני דיני אכילת מצה בלילה הזה, אלא דין אחד. לכן לשיטתם נצטרך למצוא פירוש אחר. בנוסף, גם בעל ההגדה לא הסביר בדרך הזו, מכיוון שהוא בא ואומר “מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה”? משמע כי יש טעם וערך עצמי לאכילת המרור, מלבד שהוא בא לטבל את קורבן הפסח – זכר לכך “שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם”. כן פשט דברי בעל ההגדה הוא נתינת טעם לאכילת המצה שאכלו אבותינו במצרים והוא לא אמר שיש שני דיני אכילת מצות.

לסיכום, הדרך הראשונה שראינו היא שיש אכילת מצה דאורייתא כנגד נס יציאת מצרים בחיפזוןן, אלא שבני ישראל אכלו מצה לפני היציאה מדיני קודשים. לכן לאבותינו, בזמן הבית, היו שני דינים באכילת מצה, אחד כחלק מקורבן פסח ואחד זכר לישועה. בזמן הזה עיקר אכילת מצה היא כנגד הנס ובנוסף אוכלים מצה זכר למצה שאכלו בקורבן הפסח. שיטה זו אינה מוסכמת לכל השיטות ולכן נחפש דרכים אחרים לבאר את הקושיה, כיצד מצד אחד אומרים שטעם אכילת מצה הוא שלא הספיק בצקם להחמיץ, ומצד שני בני ישראל צוו לאכול מצות לפני יציאת מצרים.

זכר לשעבוד וזכר לגאולה – שיטת הרמב”ן והאברבנאל

כדי להבין את התירוץ השני יש להקדים לבאר את הפסוק בתורה, המגדיר מה היא המצה ומה טעם אכילתה:

“שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַד’ אֱ־לֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ד’ אֱ־לֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה. וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַד’ אֱ־לֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ד’ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ” (דברים טז א-ג).

התורה קוראת למצה “לחם עוני” והטעם שאוכלים מצה הוא “כי בחפזון יצאת ממצרים”. היקשו רבותינו הראשונים סתירה בין שני הדברים; החיפזון הוא זכר למהירות הגאולה, פלא הנס הגדול, אך לחם עוני אינו קשור לגאולה, הוא מציין דלות ומסכנות. אם כן, כיצד לחם עוני קשור לכך ש”בחפזון יצאת ממצרים”? לכאורה, שני חלקי הפסוק הפוכים זה לזה.

הרמב”ן עונה פירוש מפתיע. כולם יודעים מהי המצה, מדוע התורה היתה צריכה להזכיר שהוא לחם עוני? מסביר הרמב”ן:

“וביאר בכאן דברים רבים, כי הזכיר במצה שתהיה לחם עוני, להגיד כי צוה לזכור שיצאו בחפזון, והיא עוני לזכר כי היו במצרים בלחם צר ומים לחץ, והנה תרמוז לשני דברים, וכן אמרו ‘הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם'”.

המצה רומזת ‘לשני דברים’. מצד אחד היא רומזת היא רומזת לגאולה, “לזכור שיצאו בחפזון”. מצד שני היא גם כן זכר לעוני, זכר השעבוד והמסכנות – “כי היו במצרים בלחם צר ומים לחץ”, הא ראייה מדברי בעל ההגדה בתחילת המגיד: לחם עוני אכלו בארץ מצרים. במימרא זו בעל ההגדה בא כביכול לנחם אותנו. כיום אין לנו פסח, מכיוון שאנחנו בגלות ואיננו בני חורין, דע לך כי גם במצרים אכלו מצות (ומביא האבודרהם בפירושו להגדה: “ופירש ה”ר יהוסף האזובי בשם בן עזרא שהיה שבוי בהודו והיו מאכילין אותו לחם מצה ולא נתנו לו לעולם חמץ, והטעם מפני שהוא קשה ואינו מתעכל במהרה כחמץ ויספיק ממנו מעט, וכן היו עושים המצריים לישראל”. גם כאשר האבן עזרא היה שבוי מוחו עסק בתורה וכאשר הביאו לו מצות שמח, כי כך הוא הבין מדוע התורה קוראת למצות ‘לחם עוני’).

אם כן, התורה מתרצת את שאלתנו. בליל הסדר אנו מזכירים “מַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ”, מקיש מצה למרור, מה מרור זכר לשעבוד הן המצה היא זכר לשעבוד. דהיינו, אכילת המצות בליל אכילת קורבן הפסח היה זכר לשעבוד, ובגאולה קיבלנו טעם נוסף והפוך לאכילת המצה, חיפזון הגאולה. כך מסביר האברבנאל.

אולם, יש מעט קושי בתירוץ זה. ריבונו של עולם הוא הא־ל הגדול, ודאי יש לו כח יצירה בלי גבול. והלא יש כאן שני דברים שלא קשורים אחד אל השני – מצה של עוני זכר לשפלות ומצה של גאולה. האם קצר בעיני המקום ברוך הוא חס וחלילה להמציא שתי מצוות שונות שיבטאו דברים שונים?

העוני סיבת הגאולה – שיטת הספורנו

אולם, יש לחדד ולהבין כיצד במצה עצמה יש שני עניינים . מפרש הספורנו:

“והטעם להזכיר חפזון הלחץ הוא, כי תמורת אותו חפזון העוני היה לך אחר כך חפזון הגאולה, כענין ‘וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן’ (ירמיהו לא יב)”.

כלומר, אין חלילה לומר שהקב”ה לא יכול היה למצוא שתי מצוות לבטא שני עניינים הפוכים, אלא העוני והייסורים עצמם התבררו כסיבת הגאולה. אין לומר שהיינו משועבדים במצרים ופתאום קרה דבר אחר, אלא העוני, כח כור הברזל, סובב על ידי הקב”ה להיות כח גואל. זהו טעם פנימי הקשור אל ליל הסדר – המתחיל בגנות ומסיים בשבח. ניתן לומר שצריך להתחיל בגנות כדי להכיר יתרון האור מן החושך, אך לפי דברינו ניתן לומר שבאופן הזה אנו מבררים כיצד הגנות עצמה היא חלק מהשבח; העבדות סובבה את הגאולה.

לולא היינו עבדים הקב”ה לא היה מתגלה אלינו והדבר מצריך התבוננות גדולה.

תחילה אנו רואים כי העבדות עשתה אותנו רגישים לאחר, “וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם” (דברים טו טו). העבדות בנתה בנו תכונה של ענוה ושפלות וכך היא נטעה בנו את הכישרון להיות עבדי ד’ ובטלים אל הקב”ה. לא ברחנו מכישרון היותנו בכור הברזל. לא ברחנו מהמציאות העבדותית, אלא היא עצמה מנוף להרים אותנו להיות ראויים להיות עבדי ד’.

נתאר לעצמנו את בני ישראל במצרים. לפי הרמב”ן בני ישראל אכלו מצות במצרים. שפכו קצת קמח וקצת מים, הכינו אותם מהר ונתנו לבני ישראל לאכול. לא היה זמן להתפיח את הבצק וכן זהו מזון של עבדים המתעכל לאט. כעת עם ישראל חולם שכאשר הוא יזכה לצאת בעזרת ד’ מארץ מצרים הוא יאכל עכשיו לחם שתפח. אולם, ד’ מצווה לאכול בליל אכילת קורבן הפסח מצה. קיבלו ישראל את הדין עליהם, אך הם בטח תכננו אחר כך לאכול לחם תפוח, לחם של בני חורין. אך פתאום המצרים לוחצים אותם וצריך לצאת מהר ולכן הלחם יוצא מצה. איזו אכזבה, גם כעת הם לוקחים את מצרים איתם; הם לוקחים איתם את נקודת השפלות של מצרים. כל הזמן יהודי נמצא במצב של שפלות. אך כעת מתברר כי אין זה מצד חיסרון העבדות, אלא מצד מעלת העבדות המקנה לאדם את הרגישות, הענוה וההכנעה.

הבן איש חי מספר על רועה צאן עני, אשר הציל את בן המלך. המלך לקח אותו אליו, ראה שהוא בחור מוכשר ונתן לו תפקידים שונים בממלכה. מרוב הכישרון התמנה להיות שר האוצר של הממלכה. כמובן מי שעולה כך לגדולה גורם לכך שיקנאו בו. היה חדר אחד שרועה הצאן לא הרשה לאף אחד להיכנס אליו, ניצלו זאת השרים ודיברו רעה באזני המלך: ‘בוודאי שר האוצר גונב ומרמה, הנה יש חדר אחד בו הוא מחביא את אוצרות המלך’. המלך לא האמין להם, אך הוא החליט לבדוק את הדבר. הלך אל השר וביקש ממנו להיכנס לחדר על מנת להוציא את הלעז. נכנס המלך לחדר וראה את התרמיל והמקל של רועה הצאן. שאל המלך את השר מדוע הוא שומר בחדר על חפצים אלו? ענה לו השר: ‘הגעתי לגדולה, פחדתי שיגבה ליבי ואתגאה. לכן בחרתי חדר בו אני שומר את החפצים שלי עת הייתי רועה צאן. מפעם לפעם אני נכנס לחדר ונזכר מי אני באמת’.

כלומר, הסיבה ששר האוצר הוא שר מוצלח היא כי הוא זוכר מי הוא באמת, מצד עצמו ‘לית לו מגרמיה כלום’. כך ישראל. המצה, נקודת השפלות, היא נקודת הגאולה. “‘כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים’ (דברים ז ז) – ממעטים עצמכם לפני” (חולין פט א), זוהי נקודת הגדולה שלנו. על כן, מבחינה מוסרית המצה נושאת שני הפכים, כפי שהקיום היהודי נושא שני הפכים – הגאווה והשפלות מאוחדים בדבר אחד. השפלות האישית הבאה משעבוד מצרים והגאווה מצד הבחירה הא־להית כרוכים זה בזה. אם נשכח את לחם העוני לא יופיע אור החיפזון. דבר זה מבאר את נשיאת ההפכים של המצה בליל הסדר.

העניות עצמה מורה על הגאולה – שיטת המהר”ל

המהר”ל מפראג בגבורות ד’ (פרק נא) יוצא חוצץ כנגד הפירוש האומר שבמצה יש שני הפכים – העוני והגאולה (כן הוא מקשה בדבריו על דברי הסובר כי המצה היא כנגד הלחם אותו האכילו המצרים את בני ישראל בשעבוד, כדעת הרמב”ן והאבן עזרא). לשיטתו, המצה כולה באה ללמד על הגאולה; כולה בגלל החיפזון הא־להי ביציאת מצרים. אם כן מדוע המצה נקראת לחם עוני אותו אכלו אבותינו בארץ מצרים? אלא בעל ההגדה לא מדקדק בדבריו, אלא הוא מתכוון לזמן יציאת מצרים אך לא כאשר היינו עבדים במצרים. כך דרך האב שכאשר הוא מספר לבנו הוא אינו מדקדק בכל הפרטים.

אם כן, מדוע התורה קראה למצה לחם עוני? הכוונה היא שזהו לחם שיש לו רק את עצמו, אין לו דברים חיצוניים אליו. אין מדובר במצה עשירה, הצריכה תוספות של שמרים, סוכר ומי פירות, אלא זהו לחם נאמן לעצמו ללא תוספות.

לעומת תפיסה זו אנו רואים שבעולם החומר אנחנו צריכים דברים מורכבים, ככל שיש בדבר יותר מינים וסוגים שונים כך הוא שווה יותר. אך בעולם הרוח ככל שהדבר פשוט יותר אזי הוא יותר אמיתי, חופשי ושורשי. כלומר, דבר מורכב אין לו מהות אחת, אין לו מעין הנובע מתוכו אלא זהותו מורכבת מדברים רבים. דהיינו, זהות העשיר תלוי בממונו, זהותו אינה תלויה באישיותו. כך בעל הגאווה – זהותו תלויה במחיאות הכפיים של הציבור. ייתכן ובעולם המורכב הם יהיו אנשים חשובים, אך בעולם הרוחני הם עבדים, אין להם נקודה פנימית הנותנת להם ערך עצמי.

עולם הרוח הוא עולם פשוט, הוא אינו מורכב מהעולם החיצוני הסובב אותו. העני הוא החופשי, הוא לא צריך תוספים חיצוניים, אלא ערכו מונח בו עצמו. זוהי החירות. החירות הרוחנית היא שחרור מכל תלות בדברים הנמצאים מחוץ לנקודה המהותית של האדם. חיים אלו נובעים מהטוב, מהצדק והמישרים ולא ממקרים חיצוניים.

לכן מסביר המהר”ל שהמצה היא צורת החירות. היא הלחם הפשוט, דבר העומד על עצמו. דבר העומד על עצמו אינו צריך זמן. העולם החיצוני המורכב צריך זמן, אך העולם הפנימי אינו מורכב מאסיפת דברים, אלא הוא מופיע בחיפזון. לכן ניתן לאכול מצה זכר לחיפזון שיהיה בעתיד. החיפזון לא צריך להופיע בפועל כי אין מדובר באכילת מצה זכר לחיפזון שהתרחש. אלא החיפזון הוא הופעת הנשמתיות המתפרצת מבפנים, היא אינה תלויה בזמן ובתהליכים חיצוניים.

כיצד ניתן לומר שהם אכלו את המצה זכר לנס שיהיה? אלא נס אינו דבר מקרי, לא באופן מקרי יצאנו במהירות והבצק לא הספיק להחמיץ, אלא זוהי מהות הישועה והגאולה. בפסח נזרקה בכנסת ישראל נשמה, זהו רגע חידוש הנשמות. לכן התוכן של החג קדם לחיפזון, בגלל המצה יצאנו בחיפזון. התוכן הרוחני, שבא לידי ביטוי באכילת מצה, הוא תואם את המאורעות ההיסטוריים שהתרחשו. הכל בהתאמה אחת, אין מדובר בסימן חיצוני שקרה במקרה וכעת עלינו לחפש מוטיב על מנת לזכור אותו. אלא הוא שייך למהות הפנימית של היציאה עצמה, בה נזרקה נשמה בעם ישראל.

ובאמת נזרקה נשמה לעולם כולו, יש ערך וטעם פנימי לעולם. העולם הזה אינו רק מעגל שחוזר על עצמו, של רדיפה אחרי המקרי, התאווה והכבוד, אלא יש למציאות ערך וטעם, כאשר ישראל דבקים בד’ והם מבררים ומגלים לעולם כולו את הסוד הפנימי של הבריאה ושל החיים – סוד המצה והחירות. החירות היא שיש עומק ופנימיות לחיים.

אחדות המצה

כולם מאמינים שד’ הוא אחד. נבוא ונשאל ילד מה עדיף – אחד או הרבה? כנראה הילד יענה שהרבה זה יותר טוב מאחד. כך בעולם הפיסי, ל’הרבה’ יש חשיבות. אך בעולם הרוחני, האחדותי הוא שורשי יותר, הוא שורש לכל. אין זוהי אחדות של הרבה דברים המצטרפים לאחד, אלא זוהי נקודת עומק עשירה החובקת וכוללת בקרבה את הכל. זוהי נקודת האחד, הנקודה הפשוטה – סוד המצה. זהו סוד הנשמה, הנשמה היא אחת הכוללת את כל העושר המתגלה מתוכה.

היה פילוסוף יווני בשם דיוגנס (חי מעט טרם אריסטו) אשר היה חי בעניות גדולה. הוא היה גר בתוך חבית ותלמידיו באו ללמוד איתו סביב החבית. אלכסנדר מוקדון, שכידוע כבש את העולם כולו, אהב חכמה ובא לבקר את דיוגנס. שאל אלכסנדר מוקדון את דיוגנס מה רצונו, מה שירצה יקבל. זה חלום של כל אדם. אמר לו דיוגנס: ‘תזוז קצת, אתה מסתיר לי את השמש’. סיפור זה הוא משל לאדם שאינו תלוי בדברים חיצוניים.

האדם צריך שמעלתו ואושרו לא יהיו תלויים בדברים חיצוניים, אלא במעלה הפנימית שהוא קונה מתוך עבודה, חכמה ומידות. הקדושה שהאדם רוכש בלבבו – שם נמצא עושרו. עושר זה אינו תלוי באף אחד. אף אחד לא יכול לקחת את העושר הפנימי, הוא אינו מותנה באף דבר. זוהי נקודת החירות והחופש שלנו; נקודת המצה שבקרבנו, שכדי לגלות אותה ד’ הוציא אותנו ממצרים.

העושר שבעוני

ר’ אברום שפירא זצ”ל היה אומר שעבודת הפסח היא לגלות את העושר שבעוני. אנשים חושבים שלחם עוני הוא מסכנות, אלא יש עושר בעוני. העוני הוא הפתח לעושר. אין לנו שום דבר נגד ממון, הוא דבר נצרך. אך יש לנו דבר כנגד השעבוד אחר הממון ואחר מקרי החיים. זהו סילוף צורת החיים ועניין החיים, המשעבד את האדם ועושה את התפל עיקר.

נראה לומר שדברים אלו מחברים את שלושת הטעמים שראינו. שבעה ימים אוכלים לחם עוני – להודיע את סוד העושר שבעוני; להודיע שהעושר נמצא בקרבנו. לא מבחוץ נמצא את העושר, אלא יש עושר עצום בקרבנו, בנשמתנו ובדבקות בקב”ה. שם אנו מוצאים את נקודת חיינו ואת נקודת הערך שלנו. אין צורך במקרים חיצוניים. לכן למרות שהמהר”ל מתנגד להסבר הרואה כיצד המצה נושאת בקרבה שני הפכים, נראה שבסופו של דבר נקודת העוני היא נקודת העושר.

נקודת העוני, היא השחרור מתוספים חיצוניים, היא יוצרת ומפגישה אותנו עם נקודת העושר – נקודת החירות והגאולה. כדי להתבונן בסוד המיוחד הזה צריך שבעה ימים. שבעה ימים אנו משתחררים מהחמץ. כמובן, אין לנו בעיה עם החמץ, אחרי פסח נחזור לאכול חמץ. אך הבעיה היא עם התלות בחיצוניות, פספוס סוד הנשמה וסוד הגאולה.

ליל הסדר הוא הזמן שנגלה עלינו מלך מלכי המלכים וגאל אותנו מעבדות לחירות – מפגש עם זריקת הנשמה הא־להית בישראל. לכן מי שלא אוכל מצה בליל הסדר נכרת, כי הפסח שייך לנקודת התחדשות הנשמה. זוהי נקודת ליל הסדר – התחדשות נקודת הנשמה בתוכנו ובקרבנו.

 

 

[1] עריכה: יונתן אידלסון

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חדשים מהרב

שירת האזינו | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
שלושה ספרים נפתחים בראש השנה | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
כבוד ההורות – לפרשת כי תצא | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
מעמד ברית ערבות מואב – לפרשת כי תבוא | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
המלוכה והמשפט – לפרשת שופטים | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
דרך הר סיני – הר גרזים והר עיבל – לירושלים. – לפרשת ראה | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
ה’ שוכן בקרבך – לפרשת עקב | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
משה רבנו והכניסה לארץ – לפרשת ואתחנן | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
חומש דברים: “הואיל משה באר”. לפרשת דברים | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
מלחמת מדין – פרשת מטות-מסעי | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר

הרשמה חינם
דרך חשבונך בגוגל יתן לך:

  1. דף בית מותאם עם רבנים וסדרות מועדפים
  2. היסטוריית צפיות וחזרה למיקום אחרון שצפית
  3. הורדת וידאו ושיפורים אינטראקטיביים בנגן
  4. ועוד הטבות מתפתחות בהמשך השדרוג של הערוץ!
דילוג לתוכן