פרשת: בהעלתך | הדלקת נרות: 19:07 | הבדלה: 20:30 (ירושלים) 

דף הבית > > הקרבנות והענווה | שיעור לפרשת ויקרא | הרב אהד קרקובר

הקרבנות והענווה | שיעור לפרשת ויקרא | הרב אהד קרקובר

סיכום השיעור השבועי של הרב אהד קרקובר בפרשת השבוע

[1]" וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה… וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה"

פרשתנו מתרחשת ממש בימים אלו. השראת שכינה הייתה בעת חנוכת המשכן בא' ניסן ומיד "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה". אך, הרמב"ן מפרש שקריאה זו הייתה בתחילת ימי המילואים. יחד עם זאת, בפשטות הדברים נראה שפסוק זה נאמר מיד לאחר השראת השכינה. נראה בשיחתנו קצת פסוק זה קשור אל חודש ניסן ואל חג הפסח הממשמש ובא.

הפסוק הראשון של ספר ויקרא הוא פסוק קשה.

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ד' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א א).

השאלה הראשונה היא מי קרא? היה צריך להיות כתוב 'ויקרא ד' אל משה', אך לא מוזכר כלל מיהו הקורא. שאלה נוספת, היא שלא מצינו פסוקים הכתובים באופן הזה בשאר התורה. בדרך כלל כתוב 'וידבר ד' אל משה לאמור'. דהיינו, לשון קריאה לפני לשון דיבור אינה דבר מצוי בתורה (ונאמרה בשני מקומות נוספים). אם כן, מדוע דווקא כאן שינה הכתוב? הערה שלישית חביבה היא שמצינו דבר חריג בפסוק, במילה 'ויקרא' שעל פי המסורה האות אל"ף נכתבת כאל"ף זעירא. מדוע דווקא כאן התקטנה האות אל"ף?

רש"י על הפסוק מפרש: "לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה לשון חבה". כלומר, הקריאה המצוינת כאן אינה דבר חריג, אלא בכל הדיבורים של ד' אל משה 'קדמה קריאה לשון חבה'. אולם, על פי הפשט השאלות ברורות. שאלות אלו נובעות מכך שעל פי הפשט פסוקים אלו הם המשך ישיר של סוף ספר שמות:

"וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ד' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ד' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ לד-לה).

גמרו את בניית המשכן, שוכנת השכינה וכולם בורחים. בני ישראל עבדו קשה, הכינו כלים ובגדים והקימו את המשכן כולו ואז אי אפשר להיכנס אל המשכן, מפני נוראות הכבוד. ספר שמות מסתיים ב'ולא יכול משה לבוא'.

אך דווקא אחרי 'הלא יכול' ספר ויקרא פותח בקריאה אל משה. מתוך הרגשת המציאות שמשה אינו יכול מופיע 'ויקרא אל משה'. מצד עצמו משה אינו יכול להיכנס אל המשכן, רק מצד הקריאה הא־להית הקב"ה נותן למשה מקום.

"קריאה לשון חיבה"

לאור זה, מובן מדוע צריכה להיות דווקא כעת קריאה אל משה. בנוסף, ניתן כעת להבין מדוע יש אל"ף זעירא. אם באים אל ד' מתוך עמדה השואלת 'האם שייך לגשת אל ד" אז אפשר לגשת אל ד'. אם מבינים שד' הוא למעלה מכל דעת מתוך כך ד' קורא לנו. ממילא, מובן מדוע האל"ף היא זעירא (כן בספר מלכים בעת חנוכת בית המקדש השכינה מילאה את הבית ולא היה ניתן להיכנס. זהו אותו מהלך המתרחש בפרשתנו). אל"ף זעירא היא מבטאת את העמדה הבאה מתוך הסיטואציה המסוימת הזו של תחושת ענוה וזעירות כלפי השכינה. זוהי הפתיחה לספר ויקרא, רק מכוחה ומכח קריאת ד' אנו ראויים לעבוד את ד'.

כאן מצטרפים דברי רש"י, שראינו את תחילתם:

"לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו שנאמר 'וְקָרָא זֶה אֶל זֶה' (ישעיהו ו ג), אבל לנביאי האומות אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה שנאמר 'וַיִּקָּר אֱ־לֹהִים אֶל בִּלְעָם'".

יוצא כי אצל אומות העולם ד' נגלה ב'ויקר' לשון מקרה בעוד אצל ישראל ויקרא לשון חיבה. מה יוצר את החילוק בין אומות העולם, לשון מקרה, ובין ישראל, לשון חיבה? האות אל"ף, נקודת הענוה, שהיא חביבותם של ישראל. דהיינו, התייחדות הדיבור עם ישראל הוא מכח נקודת הזעירות של האל"ף, מכח מידת הענוה. נקודת הענוה אינה מקרית, ויש להבין את עניינה.

מידת הענוה

באופן פשוט, מציגים את הענוה כמידה חברתית נעימה – הבחור הזה הוא בחור צנוע והוא אינו משוויץ. אך הענוה היא מידה גבוהה יותר. באופן אמיתי הענוה קובעת ויוצרת את ההתכללות של האדם באמת. בעל גאווה מגדיר את עצמו. יש לו ישות מוגדרת לעצמו והוא מנפח את אישיותו. אך מכיוון שיש לו ישות לעצמו אזי כאשר הוא פוגש גודל ואמת הוא אינו מתבטל מולם והוא אינו מתכלל בהם. הוא אינו מוכן לוותר על ה"אני" האישי שלו. ממילא, "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת" (על פי סוטה ה א) כביכול האור הא־להי לא יכול לשכון עליו. לכן, כל הקשר שלו עם האמת הוא קשר של 'ויקר', קשר מקרי.

אך נקודת הענוה היא הפתיחות. היא גורמת לאדם הפוגש את האמת להתמסר אליה, כי הוא אינו מחשיב את עצמו מצד עצמו. על כן, הוא מתבטל אל האמת ומתכלל בה; הוא הופך להיות חלק מהאמת, הוא והאמת נהיים דבר אחד. מכח מידת הענוה נוצר 'ויקרא'. כל ה'ויקרא', הדיבור המיוחד אל ישראל שהוא אינו אקראי, אלא הוא מתייחד עימם ומבטא את חביבותם מכח ענוותנותן של ישראל. משה הוא ענו, כל אישיותו מתמסרת, בטלה ומתכללת בקב"ה ולכן הקב"ה גם כן מאיר עליו.

בעל הטורים אומר שמשה התווכח עם הקב"ה. משה לא רצה לכתוב 'ויקרא' אלא 'ויקר'. 'שייך שהקב"ה יצור יחס עימי? מקרה קרה', אך הקב"ה מכריח אותו לכתוב 'ויקרא'. לכן עשו מעין פשרה ביניהם וכתבו אל"ף זעירא, המבטאת את הבושה של משה. "בשכר 'וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו' (שמות ג ו) זכה לקלסתר פנים… בשכר (יָרֵא) 'מֵהַבִּיט' זכה ל'וּתְמֻנַת ד' יַבִּיט' (במדבר יב ח)" (ברכות ז א).

קרן אור פניו של משה, ושואלים חז"ל "מנין זכה משה לקרני הוד" (תנחומא כי תשא לז)? אחת הדעות היא שנשתייר דיו בקולמוס בעת כתיבת אותיות התורה, משה ניגב את פניו וקולמוס אותיות התורה גרם לכך שקרנו אור פניו. אולם, כיצד נשתייר דיו בקולמוס, הרי הכל מדויק? אלא זה מכח האל"ף זעירא. האות אל"ף היתה אמורה להיות אל"ף רגילה ובסוף היא נכתבה כאל"ף קטנה. ההוד הא־להי על פני משה הוא תוצר של הענוותנות הישראלית, היודעת ומרגישה את 'הירא מהביט' 'לא יכול משה'. מתוך הרגשה זו יש הוד א־להי מיוחד, "וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן" (משלי ג לד). זהו יחס מיוחד המבדיל אותנו מכל העמים.

אנחנו עומדים ערב פסח, שהוא יום לידת האומה הישראלית, יום העצמאות של עם ישראל. כל עם מציין את חירותו, אך אנחנו מציינים באופן מוזר את לידת עם ישראל באמצעות אכילת מצות. באופן פשוט, המצה היא היפך החירות. אסיר הנמצא בבית הסוהר חולם שכאשר הוא ישתחרר הוא יאכל לחם שתפח יפה, דבר שייתן תחושת מליאות ושביעות, לא רקיקים. אך עם ישראל יוצא ממצרים ואוכל מצות, זה מזון יום ההולדת. אלא, זהו החותם הלאומי של ישראל, "כִּי רוֹצֶה ד' בְּעַמּוֹ יְפָאֵר עֲנָוִים בִּישׁוּעָה" (תהלים קמט ד). הסגולה הלאומית, שהוא יסוד היחס הא-להי והקריאה לישראל, שייך אל מידת הענוה, המבדילה בין ישראל לעמים.

וכך כתוב מפורש בתורה: "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ד' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" (דברים ז ז).מה ההווא אמינה לבחור בישראל כי הם רבים? אלא מסבירים חז"ל (חולין פט א) יש חשק א־להי אל ישראל (וחשק אינו בחירה שכלית):

"אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם אמר לפני 'וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר' (בראשית יח כז). למשה ואהרן אמר 'וְנַחְנוּ מָה' (שמות טז ז). לדוד אמר 'וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ' (תהלים כב ז). אבל עובדי כוכבים אינן כן נתתי גדולה לנמרוד אמר 'הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר (בראשית יא ד). לפרעה אמר 'מִי ד" (שמות ה ב)"…

כאשר אומות העולם מקבלים גדולה הם מתגאים ומתנתקים מהקב"ה. אך ישראל, ככל שהם מקבלים גדולה הם ממעטים עצמם, 'כי אתם המעט'. כלומר, נקודת הבחירה בישראל, שבגינה 'ויקרא אל משה', היא נקודת הענוה. מידה זו היא מעבר למידה חברתית, היא עמידת האדם כלפי הגודל והאמת כאשר הוא חווה את עצמו כבטל ומתכלל, כחלק מהאמת.

פסח הוא ההעמקה בסוד הענוה, שהחיבור המופלא בין ישראל לקב"ה הוא כולו בא מכך שאין שניים, אלא אנו בטלים לפניו ומתמסרים אליו ומתוך כך מתכללים בו. אין לנו ישות מעצמנו.

זהו הביאור הראשון לפסוק זה עם האל""ף זעירא שבו, על דרך הפשט.

הקרבנות ותום הילדות

כתוב שהתינוקות מתחילים ללמוד מספר ויקרא, "שהתינוקות טהורין והקרבנות טהורין, יבואו טהורין ויתעסקו בטהורים" (ויקרא רבה ז ג). האחרונים מצאו לכך רמז באל"ף זעירא, התינוקות הזעירים מתחילים מויקרא. סוד האל"ף זעירא הוא סוד התינוקות. דבר זה נראה כ"ווארט" חביב ונחמד, אך נראה שיש בכך דבר עמוק יותר.

אנו עסוקים כעת בתורת כהנים, בקרבנות. לאדם המודרני קשה לתפוס את עניין הקרבנות, זה רחוק מאיתנו ונראה כדבר השייך לדורות פרימיטיביים. כיום התבגרנו, יש לנו תפיסה מופשטת יותר ואנו יותר שייכים לתפילת הלב. תורת העולה, החטאת והאשם היא דבר רחוק מאיתנו.

הרב קוק זצ"ל מבאר (שמונה קבצים ב כ) כי יש שתי קבוצות אנשים, המבינים את עניין הקרבנות. קבוצה אחת היא בעלי הרזים, היודעים את סוד החיבור של כל העולמות אל הקב"ה. הדומם, הצומח, החי והמדבר, הכל קשור בקשר אחד סודי לשורשים העליונים של דבקות הבריאה בבוראה. קבוצה שניה היא קבוצת ההמון הפשוט, הם מבינים היטב את עניין הקרבנות – אתה אוהב מישהו אז אתה נותן לו מתנה. הדמיון ההמוני כל כך פשוט וברור להם, הוא חי אצלם.

באמת, הדמיון ההמוני הוא הטבע הפשוט. לדוגמא, אדם אוהב את בנו אז הוא מחבק ומנשק אותו. אך מה הקשר? אהבה זה קשר של לבבות, זה הערכה ותחושת חיבור, מה צורך בפעולות גופניות של חיבוק ונישוק? הבן שלך יאהב אותך כי אתה מפעיל עליו לחץ ונותן לו נשיקה? האהבה אינה מתחילה מכך בכלל. אך כל השאלות האלה הן שאלות פילוסופיות, הטבע הבריא של האדם מבקש שכל מימדי החיים שלו יהיו שותפים בחוויתו הפנימית. הוא אינו יכול להשאיר את המימדים הפשוטים החושיים, הקרובים אליו, בחוץ. אם הם אינם שותפים הוא מרגיש חסר והוא מרגיש געגוע לחיבוק.

יש געגוע אל קשר, זה שייך לטבע. וודאי שגם אהבת ד' היא כך. אנו מתגעגעים אל קשר שכל מימדי החיים – הרגש, הדמיון, החוויה, החושים – שותפים. כל הבריאה כולה, הדומם, הצומח והחי, שייכים אל החוויה הזו. זוהי חוויה צבעונית, חיה, חמה וטבעית.

אולי אנחנו החולים והסוד נמצא אצל הילד. האל"ף זעירא היא יודעת את הסוד. בעל הגאווה יאמר שזה לא מתאים ולא מכובד. אז הוא מנתק את הקשר אל הקב"ה, במקום קשר עם החושים הוא מנתק את הקשר ומשאיר אותו כקשר שכלי מופשט. אך נקודת הזעירות מבינה את סוד ספר ויקרא. ההמון שייך אל הקשר הטבעי והפשוט והוא רוצה קשר מלא וחי עם הקב"ה.

כנראה אנחנו צריכים את הרפואה הזו, כי בתקופת הילדות של האנושות היה קשר חוויתי מאוד עם הא־ל, אך הוא היה קשר שטחי. לכן הקשר עם הבורא הושפל והפך להיות קשר אלילי, ללא פיתוח המחשבה, הרצון והטהרה. אין זה מקרה שאין מקדש ואין זה מקרה כי הקשר בזמננו הוא קשר מופשט ואבסטרקטי, אלא יש צורך בטהרה. הצדדים החושיים האפילו על הטוהר ועל בהירות אור האמונה ולכן יש צורך בהפשטה ובחיבור הפנימי. דבר זה נעשה על ידי התרחקות, בחינת התרחקות ימי נידות, שלא נזהה את הקשר עם הביטויים הגופניים שלו.

יבוא יום בו "כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲו‍ֹנָהּ" (ישעיהו מ ב), אז נרצה לחזור אל הקשר המלא, שאיננו מתביישים מכך שאנו מבקשים קשר אל הבורא יתברך דרך הצדדים המעשיים, החושיים, הרגשיים, הדמיוניים והחוויתיים. האדם יראה את הקרבן וידמה לו כיצד מקריבים אותו לפני הקב"ה, אדם ייפגש עם עושר החוויה שהיא תשיב אותו אל הקשר הא־להי.

לכן, האל"ף זעירא היא הקדמה, המבוא להבין את סדר הקרבנות אשר מתחילים לדבר עליו כעת.

הרב קוק זצ"ל כותב באורות התחיה (סוף פסקה ה, עמוד נט):

"המקדש, זהו המוכן של הקולטוס הדתי, העתיק, אשר יהיה חדש לעד… האנושיות הבריאה, כשהיא מכרת את הוד הא־להות, תשאר נכחו כגמול עלי אמו (=כתינוק), תשכח מפני גבהו, אורו ועזו, את כל התחכמיותיה, ותדע שיקר לה רגשה הטבעי המחכימה יותר מכל חכמה… במקום אחד במלא התבל כדאי לה לאנושיות לראות את עצמה בתומת ילדותה, בחוסן גבורת הנער ובזיו עדן של עלית הנשמה הכללית… רק סכל ואין לב, אשר לא יוכל קולו להיות נשמע בעת תחית האורה, יוכל לחפוץ לתן כחל ושרק של התרבות החדשה הלקויה בחסר ויתיר, באיבה ותחרות ובכל חלי וקצף, על גלי ים החיים הבריאים ועתיקים הללו, המתנשאים בגאונם למרומי שמים. הכל ישמח דוקא במחזה הנאור הטבעי כמו שהוא עם כל תמימות עתיקותו, שהוא מנהיר דוקא אז את כל שלל צבעי אורותיו ומפזרם בישראל ועל אדם רב".

החזרה אל המקדש היא חזרה אל נקודת הילדות, ילדות מלאה חכמה. לא במקרה בקודש הקודשים היו שני כרובים, פני תינוק. הרציונאליות, כבודה במקומה מונח, אך יש דברים גבוהים ועמוקים ממנה, הקשורים אל עבודת הקרבנות.

הן המצה עצמה היא בחינת תינוק, למעלה מחכמה ודעת. דהיינו, החכמה קשורה אל החמץ, תהליך השהייה בשכל. בשבועות נזכה למדרגת השכל הקדוש בהקרבת שתי הלחם, אך לפני זה "בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ" (תהלים עג כב), נקודת התמימות והפשיטות, שהיא הראשית והיא שייכת לקטנות דייקא. תינוק הקורא אבא אינו מבין כלל מה זה אבא, אך הוא קשור אל הנקודה העמוקה ביותר של האבא שאינה תלויה כלל בהתחכמויות (ליקוטי תורה לאדמו"ר הזקן פרשת צו, דף יג ע"ד). זוהי נקודת הקשר, שהיא למעלה מכל התחכמות, נקודת הפשיטות.

המצה היא לחם פשוט, לחם עוני, נקודת הזעירא. כמה עשירה היא נקודת העוני, הנקודה הטבעית והפשוטה המונחת בתוכנו, שהיא מעבר לכל ההתחכמויות. נקודה זו פותחת את חודש ניסן ואת פרשת הקרבנות.

חומש ויקרא – קדושת היחיד וקדושת הכלל

לאחר הבנת הפסוק הראשון נרצה לעשות סקירה קצרה על החומש כולו. חומש ויקרא קרוי 'תורת כהנים' ומקובל שהוא עוסק בקרבנות. אולם, ניתן לומר שיש בכך מעט החמצה בעניינו של הספר, מכיוון שיש בו עניינים רבים נוספים שאינם תורת כהנים. לדוגמא, מאכלות אסורות, פרשת עריות, צרעת, שמיטה ויובל ופרשת הברית של פרשת בחוקותי. החומש פותח במקדש ועוסק בו רבות, אך לא רק בכך. יש הלכות קדושה רבים, השייכים לכל ישראל, המובאים בחומש זה.

לכן, נראה לומר שעיקר התורה זה חומש ויקרא. בראשית-שמות עניינם יצירת עם ישראל, במדבר-דברים עניינם ההליכה לארץ ישראל ועל כן עיקר התורה היא בויקרא, ספר הקדושה – קדושת ישראל. הנושא של החומש הוא קדושת ישראל. דרך משל למנורה עם חמישה קנים, שני קנים מזה ושני קנים מזה ובאמצע חומש ויקרא, שליבו "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי" (ויקרא יט ב), זהו המסר המרכזי בחומש.

יש להבין מהי עניינה של קדושה. החומש מתחיל בענין "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַד' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" (ויקרא א ב). בתחילת החומש פונים אל האדם. האדם זה הפרט היחידי מישראל, כל אדם ואדם. ובסוף החומש עוסקים בהלכות שמיטה ויובל ופרשת הברית בפרשת בחוקותי, דהיינו עוסקים בעם. החומש פותח באדם ומסיים בחוקי העם – שמיטה ויובל, גלות וגאולה – קדושת הלאום.

אם כן, הקדושה הישראלית מתחילה מהיחיד ונגמרת באומה. יש כאן נקודה חשובה, אי אפשר לבנות אומה ללא שנעבור דרך האדם. כל בנין לאומי עובר דרך 'אדם כי יקריב מכם', התקרבות של היחיד אל הבורא יתברך. אי אפשר לדלג ולדבר רק על קדושה לאומית, ללא פיתוח המימד האישי של קרבת ד' הפרטית של כל אדם. מושג הקדושה מתחילה מהיחיד, כי אחרת אין לו שום משמעות בציבור אם היחידים לא מקדשים את עצמם. תחיית הכלל לא תתרחש ללא תחיית היחידים. הגאולה חייבת לעבור דרך הפיתוח האישי של היחידים; כל עוד היחידים לא יבנו, האומה לא תיבנה. על כן, ספר הקדושה של עם ישראל מתחיל בקדושת היחיד ונגמר בקדושת הלאום.

עניין זה הוא יסוד גדול בחג הפסח. כפי שאמרנו, חג הפסח הוא חג לידת האומה, ד' בוחר בעמו ישראל. קרבן הפסח הוא קרבן יסוד האומה ומעבר לכך הוא יצירת ברית – מי שאינו מקריב קרבן פסח חייב כרת כפי שמתחייב אדם שאינו נימול. ברית המילה היא ברית היחיד וקרבן הפסח היא ברית האומה, המתחדשת כל שנה.

בדרך כלל, קרבנות החגים הם קרבנות ציבור, המוקרבים על ידי הכהנים בשם כל ישראל. היחיד אינו מקריב את קרבן הציבור. אך מיוחד הוא קרבן הפסח, מחד גיסא קרבן הפסח הינו חיוב אישי על כל אחד ואחד ומאידך גיסא הוא קרבן ציבור. טומאה הותרה בציבור וקרבן הפסח הוקרב בטומאה. כלומר, זהו קרבן ציבור אחד שכל היחידים צריכים להקריב אותו. אף אחד לא ישתמט מלהקריבו. האדם הפרטי אינו מקריב אותו כפרט בודד, אלא הוא חלק משלוש כתות. זהו מעמד לאומי של קרבת ד' לאומית אחת שמי שעושה אותה הם כל היחידים. האומה הישראלית היא אומה שחיותה תלויה בהתעלות האישית של כל היחידים; התחדשות הברית של כל היחידים. כל השנה כל פרט נמצא במקומו ובתפקידו, "אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה" (ברכות יז א), אני ישראל והוא כהן. אך בנקודת הראשית לכל אחד ואחד יש חובה לחדש את החיבור שלו לכנסת ישראל באופן של התייחדות אישית. עליו להימנות על השחיטה ולהיות חלק מחבורה, ומתוך כך תאיר בו קדושת כנסת ישראל.

קשר היחיד והכלל בישראל שונה הוא מאומות העולם. אצל אומות העולם קשר זה הוא קשר חיצוני. הכלל מהווה מסגרת חיצונית-טבעית שהאדם שותף בה, "חברת אחריות גדולה" הדואגת לענייני העולם הזה. אמנם, כנסת ישראל נמצאת בעולם הזה אך נשמתה מעל העולם. היא באה מגבהי מרומים לגאול את העולם. לכן היחיד רוצה את כנסת ישראל לא מצד התועלת החברתית החיצונית, אלא מצד נקודת היחידה שבנפש. אף אחד לא יוכל להוציא אותו ידי חובה על ידי שהוא יהיה טפל ושותף חיצוני למסגרת, אלא הוא חייב את ההתנשאות הפנימית של 'אדם יקריב מכם'. הפרט יבוא אל הקודש, ישקיע, ירומם ויגדל את עצמו. מתוך כך תתברר שייכותו אל הכלל והוא יתחדש בחיים חדשים.

שאור, דבש ומלח

כמו כן, יש חיבור פשוט נוסף בין פסח ובין פרשתנו: אסור להקריב חמץ במקדש כל השנה, "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַד' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַד'" (ויקרא ב יא), פרט לקרבן תודה. היינו חושבים שנרצה לייפה את הקרבן, נוסיף שאור-שמרים ודבש-סוכר. אך אין הדבר כן. בקודש צריך לקלף את הקליפות. עלינו לגשת אל הקודש בכנות, לא לחפות על החיסרון באמצעות תוספות חיצוניות.

אמנם, דבש הותר במדינה, וכנראה יש לומר שישנם הבדלים בין סוגי הייפוי. השאור הוא גאווה הגורמת לאדם לאבד את עצמו, הוא נהיה אחר. הדבש אינה משנה את עצם הדבר, אלא מוסיפה טעם. אך במקדש אתה חייב להיות מקולף, מבט טהור. אך "וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱ־לֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ויקרא ב יג). המלח הוא משמר, מעמיד את הבשר וגורם לו לפלוט את התוספות שיש בו. לכן המלח הוא התבלין היחיד שמותר במקדש.

אך עדיין יש להבין מה כה חשוב במלח, שהוא נקרא ברית. באופן פשוט המלח מופק מהמים ומצד שני הוא שורף וממית, "אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב" (ירמיהו יז ו). אם שמים ממנו קצת הוא משמר אך אם שמיים ממנו הרבה הוא מסוגל להמית. כלומר, המלח שייך למידת הדין, ללמדנו שהקשר בינינו לבין הקב"ה איננו קשר 'אפשרי' אלא הוא קשר מוכרח. אין זה קשר פשרני, אלא קשר תקיף. זוהי הברית שהיא אינה ברת שינוי, כפי שהמלח מעמיד את המאכל לימים רבים. על כן, במלח יש אש ומים. הוא מחייה, אך אלו אינם חיים אופציונאליים אפשריים, אלא קשר תקיף, שהוא חייב להיות קיים.

השאור והדבש הם תוספות המרחיקות אותנו מנקודת העצמיות שלנו, אך המקדש ופסח מקלף אותנו מנקודות הייפוי המזויפות ואנו פוגשים את נקודת הטוהר, הכנות והאמת שבנו. זוהי המצה הטהורה, הענוה והאמת אחת הם, בעוד הגאווה היא יסוד השקר. עלינו לגלות את נקודת האמת, כאשר בפסח עולים למקדש ומקלפים את הקליפות על מנת לפגוש את האמת ולראות שהיא סוד החיים עצמם. ללא האמת 'ארץ מלחה', היא יסוד הקיום.

זהו סוד הקרבנות, קרבת ד', קדושת חומש ויקרא ונזכה במהרה ל"מזבח חדש בציון תכין", "שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים".

 

 

 

[1] עריכה: יונתן אידלסון

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חדשים מהרב

שירת האזינו | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
שלושה ספרים נפתחים בראש השנה | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
כבוד ההורות – לפרשת כי תצא | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
מעמד ברית ערבות מואב – לפרשת כי תבוא | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
המלוכה והמשפט – לפרשת שופטים | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
דרך הר סיני – הר גרזים והר עיבל – לירושלים. – לפרשת ראה | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
ה' שוכן בקרבך – לפרשת עקב | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
משה רבנו והכניסה לארץ – לפרשת ואתחנן | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
חומש דברים: "הואיל משה באר". לפרשת דברים | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
מלחמת מדין – פרשת מטות-מסעי | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר

הרשמה חינם
דרך חשבונך בגוגל יתן לך:

  1. דף בית מותאם עם רבנים וסדרות מועדפים
  2. היסטוריית צפיות וחזרה למיקום אחרון שצפית
  3. הורדת וידאו ושיפורים אינטראקטיביים בנגן
  4. ועוד הטבות מתפתחות בהמשך השדרוג של הערוץ!
דילוג לתוכן