חז”ל מלמדים אותנו על שתי דרכים ל”ווידוא בעלות” על רכוש, כגון במקרה של אדם שמבקש לקבל בחזרה לרשותו אבדה שנמצאה והוכרז עליה. כיצד יידע המוצא שאותו אדם הוא אכן “המאבד הישר”, בעל החפץ? דרך אחת היא באמצעות “סימנים מובהקים”: ‘נקב בצד אות פלונית’, או כל סימן ייחודי שסביר שרק מי שהחפץ שלו יידע לתת. אמרנו ‘סביר’? – ואפילו סביר מאוד – אבל לעולם לא יהיה זה וודאי. אלא ש”עילת הסבירות” הזו מספקת לצורך הלכות השבת אבדה, באין אפשרות אחרת.
אבל יש אפשרות אחרת! לדרך הנוספת קראו חז”ל: “טביעות עין”. פירוש הדבר הוא שלכל אדם יש יכולת לדעת שחפץ מסוים הוא שלו – בוודאות. איך אני יודע שהכדור הזה שלי? אני יודע! האם אני יכול ‘לתת בו סימנים’? אולי לא, אבל זה שלי. אולי אני לא זוכר שום סימנים, אבל אני פשוט יודע. אמנם כעת נותרה שאלה נוספת: האם מוטל עלינו להאמין לאדם שמבקש אבדה ב’טביעות עין’ ללא סימנים? שאלה ממש טובה. לצערנו, התשובה היא שלא. מלבד תלמיד חכם שנאמן ב’טביעות עין’, רוב האנשים נחשדים שישקרו לומר שהחפץ שלהם, גם כשאינם ממש בטוחים.
אבל אין עורר על כך שביסודו של דבר, המושג ‘טביעות עין’ שייך לכל אדם. לכולנו יש תפיסת מציאות שמתחילה מוודאות פנימית ועמוקה, ובכל זאת, פעם אחר פעם, אנו מרגישים בנוח יותר לקבל תחושת וודאות – על ידי איסוף ‘סימנים’ מבחוץ. אנו מוכיחים לעצמנו שבן הזוג אוהב אותנו, כי כך הוא אמר, וכך עשה. אנו מאבחנים את אופי הקשר עם הילדים שלנו על פי תגובות/ חוסר תגובות שאנו מייחסים להן משקל גבוה. ובכלל, אנו שיפוטיים מאוד לגבי כל דבר, כמעט.
ובאופן די טבעי, גם כשאנו חושבים על טיב הקשר שלנו עם הבורא, המחשבות נעות הישר לתוך הדפוסים המורגלים שלנו: ‘היה לי יום ממש מוצלח, סימן שה’ אוהב אותי’. ‘שוב התפנצ’ר לי הדייט, סימן שאני רחוקה ממנו’, וכן הלאה. אנו חיים בעולם של הוכחות, של סימנים, כי “הכל שפיט” בעינינו. התרגלנו לייצר לעצמנו תפיסת וודאות ו’תמונת מציאות’ שנשאבת מבחוץ, שאולי היא יעילה לצרכים מסוימים, אבל יש בה פגם אחד: היא משאירה ‘מחוץ לפרֵיים’ את בעל הבית האמיתי של התמונה, שרצונו הוא הדבר היחיד שנותן לה קיום וכוח חיים.
שאלה: אבל הרי הנושא של ה’שיפוט’ הזה, כביכול, הוא בדיוק הקשר שלי עם הקב”ה, אז למה אתה אומר שאני ‘משאיר אותו מחוץ לתמונה’? בדיוק עליו אנחנו דנים!
תשובה: נהדר! זה מדגים באופן מרשים את הכישלון המעציב של כולנו. איך הגענו למצב שאנחנו ‘דנים על הקשר שלו איתנו’? איך נפלנו בפח של ‘לדבר על – ‘ במקום ‘לחיות את – ‘, ואפילו לא הרגשנו?! ובעצם זה עוד יותר חמור. כי להוציא אותו, חלילה, מהתמונה, אינה ‘בעיה שלו’. הוא לא נפגע, ולא מפסיד מאומה. הבעיה היא שכאשר אנו ‘שופטים’ את היחס בינינו לבינו, כשאנו ‘לוקחים צעד אחורה’ כדי להביע עמדה – אנו מוציאים גם את עצמנו מהתמונה. כך שאולי נקבל תשובות מעניינות שמסכמות הרבה ‘סימנים’, אך הן אינן התשובות שלנו, משום שגם השאלות אף פעם לא היו באמת שלנו. זהו רק אוסף נתונים שהתרגלנו לבקש מהמציאות, כדי לקבל מושג כלשהו עליה.
עלינו לשוב ולחיות, לשאול את שאלות החיים, החיים שלנו, שהם באמת שלו, שקיימים תמיד רק מכוח אמונתו האינסופית והמתוקה בנו. נרחיב על כך בהמשך, בע”ה.
שאלות הארות ותגובות: amirduman@gmail.com
