מהלך מספר שלוש, פּוּס – בן המלך
אז מה עכשיו? תורי? הרי הפסדתי, לא? יצאתי מהעוגיה לפני שבא המבול. חיללתי את השבועה שנשבעתי בשמך הגדול. אבל הכרחת אותי. הייתי צריך לתת לו למות שם?
חוני לא ידע את נפשו. ראשו לוהט, מכונס בעצמו ישב על גל האבנים שלו, מוקף מים גועשים, המבול כמעט משטח אותו ואת סופוס לתוך האגם שאיים לכבוש את השדה.
או את העולם?
יד נגעה בו, והוא לא חש לה, טלטלה אותו, והוא הדף אותה.
“אתה הצלחת, חוני, אני יודע שזה אתה!” צעק סופוס מבעד לנהר הזורם במאונך על כל המציאות.
גם אני יודע שזה אני, חשב במרירות, בטח הצלחתי. הצלחתי להביא מבול לעולם. שבועה כנגד שבועה.
“אתה לא שמח?” קרא לו סופוס לתוך אזנו, וחוני היה מוכן להטביע אותו במקום.
“אולי תבקש להנמיך קצת את העוצמה?” המשיך זה בצעקותיו. חוני פשוט התפוצץ.
“גאון מטומטם שכמוך!” הטיח לו בחזרה בפרצופו, “נראה לך שזה משחק?! אתה לא רואה ששברו את הכלים? הכל הפוך, תוהו ובוהו גמור, איבדתי את המקום שלי!”
“איזה מקום?”
“העוגיה. אתה לא מבין? הוא זרק אותי משם. עקר אותי בלי למצמץ”.
“העיגול המטופש ההוא?”
“עוגיה!”
“עיגול! עוגיות זה בשביל עצים! תתעורר, בן אדם, אתה חולם! אתה מעולף בהקיץ! תקשיב לי עכשיו: לא יודע מה עשית שם, אבל סופסוף זה עבד. נראה לך שאני מאמין בעיגולים שלך? אני מאמין בך! אם משהו קרה, הוא קרה לך, העוגיה רק עזרה לך איכשהו. אם משהו לא מוצא חן בעיניך, תמשיך לעבוד על זה סופסוף! מה יש, קצת מים וכבר נבהלים?”
שני הזקנים המשיכו לצעוק זה כנגד זה את רחשי לבבם, בהשראת נעימת שאון המבול.
“אני פשוט מרגיש אבוד, תקוע, לא במקום הנכון”, זעק חוני בתורו, מעומק ליבו, וכמעט החליק למעמקי הים, לולי היווני שאחז בו.
“זאת הבעיה?” צעק לתוך אזנו, “אולי אני אוכל לעזור? יש לי, למשל, שאלה ממש טפשית בשבילך, כמו שאתה אוהב: חשבת אולי איך אנחנו חוזרים הביתה מהאי הבודד הזה?”
“איזה בית? נראה לך שנשאר בית בכלל?! המבול בטח סחף את כל ירושלים עד ליריחו”.
“אם ככה, אני נשאר כאן. אם אין לי מקום, אז כל מקום הוא המקום שלי. אני אזרח העולם הגדול. תעשה אתה מה שאתה רוצה”.
אתה מתכוון שכל לא-מקום הוא לא-מקום בשבילך. בזה דווקא אני המומחה. זו סתם אידיאליזציה של מקריות, של תלישות. מתאים לך, המשיך חוני לצעוק לעצמו במחשבתו. אבל אצלנו תמיד יש מקום, ואם אין מקום, זה רק בגלל שהוא כבר לא מתאים לאדם, והוא בדרך למקום חדש, מתאים יותר, גדול יותר – –
“גדול!” צווח חוני, ונפל על צווארו של היווני בחיבוק סוחט.
“מי? מה?” המהפכים המהירים הללו ברוחו של חוני היו שלא לפי כוחו של סופוס.
“שמו הגדול!”
“שמע, שמע, אני לא הכתובת. אם סופסוף החלטת לחזור לעבודה, שיהיה לך בהצלחה”, וצודד עצמו מתוך החיבוק. בעצם – לנו, חשב סופוס במין תחושה משונה של – שמחה? אולי באמת עזרתי, אני עם השאלות המעצבנות שלי? וניסה להיראות אדיש ככל האפשר, כדי שלא לפגום בתופעה בה עמד להתבונן. פרפורי התרגשות עלו בו: סופסוף סופוס, לא כל יום אתה רואה גאון בפעולה…
*** המשך יבוא…
