מהלך שני, צעד שני – עבד המלך
“הבנתי, מקובל עלי. אבל לא זה מה שביקשתי, ריבונו של עולם, לא כך שאלתי!
אני מבין, שגם אם לא לזה התכוונתי, זה מה שעלול להיות הרושם של המהלך שלי. אתה לא מסכים לדרך קצרה שהיא סופסוף ארוכה ומתישה יותר. גם אני לא! לא לכך התכוונתי. אני לא מעגל פינות, אלא עוגיות. אתה רוצה שאזיע? אני אזיע. מעולם לא ברחתי ממאמץ. ואני אומר לפניך, לא קיצורי דרך אני מחפש, רק את רצונך.
אני יודע ש”את אשר יאהב ה’, יוכיח”, וש”כאשר ייסר איש את בנו ה’ אלוהיך מייסרך”. רק מרוב רחמיך אתה נמנע מלעשות שאלתי, וממליץ לי לוותר ולצאת מובס מהעוגיה אליה תקעתי את עצמי ביומרנות. אבל – “, הדמעות בעיניו של חוני נאבקו להדוף את העפר שסתם את כל הבארות.
“אבל רק שאלה קטנה אני אשאל מעמך: נניח שאצא מכאן, שפוף ומאובק, אך מלא יראת שמים אמיתית, הכנעה והכרה באפסותי מול גודלך. נניח אני הרווחתי משהו מה’משחק’ – למדתי קצת ענווה, זה אף פעם לא מזיק. שכוייח.
אתה מה הרווחת, ריבונו של עולם?”
חוני השתהה רגע, חיוך קטנטן החזיר קצת צבע לפניו האפורות. הסערה בלבו אזרה כוח להיאבק בענני האבק, וכעת היתה מוכנה לפרוץ כרגע.
“אין מצב, אבא. אני לא קונה את זה, גם לא בלירה. אם כל הסיפור הזה היה רעיון שלי, הייתי מבין: הלכתי רחוק מדי, פישלתי, נקפל את הזנב ונחזור לחור שממנו באתי. מה זו אשמתך שאני, בשר ודם, מבלבל את עצמי, חופר גומות ונופל לתוכן?
אבל לא, אתה הזמנת אותי לשחק. אתה שמת אותי במקום הזה! אלה הכוחות שנתת לי, אלו החיים שהענקת לי, זהו הדור שהעמדת אותי בו. אני תקוע? אני נטוע! אני זה שמחלק מקומות לכל דבר? אתה הוא מקומו של עולם! בדברך עשיתי את כל הדברים האלה, אני רק עבדך! הכל שלך, והכל בשבילך, “ממך הכל, ומידך נתנו לך” – הכל בראת לכבודך.
ואם אתה לא הרווחת כלום – ולא בעוד שבעים שנה, היום! “היום ייודע כי יש אלוהים בישראל” – אז כל זה לא אתה. אתה לא באמת רוצה שאוותר. זה רק תעלול, ניסיון, עצת היצר, חידה שצריך לפתור בדרך לשלב הבא – אני לא זז משבועתי בשמך הגדול, רק הולך ומשתרש בחיים, יונק מהמקום הכי עמוק שלי, עד שאני כבר לא הנושא, אלא אתה ושמך הגדול. ולכן – ”
רועד עד קצות נימי נפשו, היה כמעט מוכרח לדחוס בכוח אוויר לריאותיו, לפני שיכול להמשיך, “אני מכפיל את ההימור, על כל הקופה: אני לא מדבר רק על גשמי שנה זו, אני שואל ממך את כל חסרונות השנים הקודמות, מילוי כל המאגרים, הבורות, השיחין והמערות, חיסול כל החשבונות בינינו לבינך, התחלה חדשה. ועתה, אם אתה עושה למעננו – הרי טוב, ואם אָיִן – עשה למענך – – הוי, ריבונו של עולם, מה זה?!”
מהלך מספר שלוש, צעד ראשון – מלך
ברק פגע היכנשהו, סמוך מאוד אליו, ואפילו בעיניים עצומות וכואבות משאריות האבק והדמעות הוא הסתנוור כל כך, עד שגם כשהצליח לפקוח אותן סופסוף, לא ראה מאומה.
אבל הוא שמע.
הצווחה הנואשת שבאה מכיוון אותו העץ שתחתיו שם את סופוס המעולף, השליכה אותו מעולם אחד לעולם אחר מבלי רחמים. מבול מים של ממש הוטח בבת אחת על הכל, אך נראה היה כאילו איננו מתאמץ בכלל לכבות את הדלקה שאחזה באילן, וכמעט שגם ביווני הגונח.
חוני התאבן לשניה אחת, באחרת התעשת כמעט מוכנית וזינק ממקומו, עד שמוחו לא הספיק בכלל לחשוב על השבועה, ולא על העוגיה, וודאי גם לא השתהה להגות משהו כמו: הלו! מישהו כאן משחק משחק מלוכלך!
הפילוסוף נמשה מאימת האש לגוב המים, אך סירב להתאושש. “תתעורר סופסוף, אתה מעדיף לטבוע מלהשרף? אין בעיה, רק תענה לי כבר, איפה זה?!”
“איפה מה?!” מחה סופוס מתוך הדמדומים, מנסה לנער את חושיו לחיים.
“המפתחות של הצוללת, נו, מהר!” דחק בו חוני, בהקלה פנימית.
“אה, זה… בטח בעוגיה, תבדוק”, פקח סופוס עיניים מבולבלות.
“אוי, העוגיה!” חוני פנה בבהלה, אך לא ראה כלום מבעד למבול. ברגליים כושלות, שוקע בנהרות בוץ, ניסה לאתר את מקום החפירה, אך זו נעלמה, כאילו בלעה אותה האדמה.
או מה שהיתה פעם אדמה.
*** המשך יבוא…
