מהלך מספר אחת, צעד שני – שר המלך
“ריבונו של עולם, אני אומר שהיום תוריד לנו גשם, אבל אני מבטיח שלא אשבור את הכלים, או את הכללים.
אלה הם הכללים, ומתורתך לימדתנו:
‘אין לך אדם שאין לו שעה,
ואין לך דבר שאין לו מקום’.
כללים נוקשים קצת, ריבונו של עולם, אבל אתה הקובע. לכאורה פייר אינאף, לא? אין מישהו מיותר, אין פסיק שאין לו משמעות אמיתית בעולם שלך, אין מישהו או משהו שאין טעם אלוהי לקיומו. אבל בשביל זה צריך להביא כל דבר למקומו, אתה צריך לעבור דרך חתחתים עד שתפגוש את שעתך, לרוב בלי אזהרה מוקדמת. זה אתגר מעולה למתקדמים, לגיימרים מנוסים, ריבונו של עולם, אבל אנחנו רק ילדים קטנים, לא? ילדים שלך…
הסתבכנו ממש חזק עם המקום שלנו, אבא. ניסינו לחזור לתלם, תשובה, תפילה, הכל. לא מספיק טוב, כנראה, כי הסתרת פניך ממנו.
אתה עשית צעד ראשון, מנעת ממנו גשם. אמרת: ‘בנים יקרים, אתם ממש, אבל ממש לא במקום. אפילו לא בכיוון’.
אבל אבא, אתה מכיר אותי, אני לא בכיין, אני ילד מוכשר סך הכל, למדתי כמה טריקים. יודע מה? בסדר, מודה, אני פריק רציני, משוגע לדבר. רק לפני כמה דקות קיבלתי אישור ממומחה. אז ריבונו של עולם, תדע לך, אני משחק עכשיו בשביל כולנו, בשביל כל הילדים. הרבה זמן בזבזנו בתור שלנו, אז עכשיו באתי לעשות צעד. אני לא שובר את הכללים, אלא חושב אותם קדימה וחזק.
הנה כאן, אילנות שבשדה – אתם עֵדָי, וגם ערימת האבנים שם – עֵד הגל הזה, שקיימתי את דבריך כל חיי: לא רק נאלצתי ‘לשחק לפי הכללים’, הכללים הפכו אצלי לאמנות מתוקה, נעשיתי אמן. הרי רצית שנהיה דומים לך, לא כן? האמנתי בכל אדם שתבוא לו שעתו, והדרכתי אותו איך לבוא לקראתה. נתתי – בכל מאודי – מקום לכל דבר, לכל עץ, לכל אבן. אז לצעד הראשון שלי אני קורא – ‘אין לך אדם שאין לו מקום’. לגיטימי?”
ובאומרו כן, פסע חוני פסיעה אחת, לתוך העוגיה.
“זה יהיה מעכשיו המקום שלי. לא רק לכל אדם יש שעה ולכל דבר מקום. גם לאדם יש מקום, והמקום שלי הוא העוגיה. החיים שלי כולם מקופלים וטמונים בעוגיות שאני מטפח: בסבלנות, בעין המיומנת והטובה, בסיבולת אינסופית. מכאן אני יונק הכל, אני כמו עץ נטוע, העוגיה מסביבו שומרת, מגוננת, מכנסת עבורו את הכוחות הדרושים לגידולו. כמו שלא אוכל להיגדע ממקומי ומתכלית חיי, כך גם עמך ישראל. אתה נטעת אותנו כאן, בארצך. “תביאמו ותיטעמו” כתבת לנו. זה לא רק מקום להתמקם עליו, זה מקום לחיות ממנו, זה המקום שקונה את מקומו שלו מתוקף היותו מקום לנו. אני נשבע לך בשמך הגדול שלא אזוז ממקומי ומעצמי, וישראל לא יזוזו מעצמיותם, מארצם ומייעודם. האם לא זו האמת? לעומת האמת הזאת כל שאר הבעיות שלנו הן אבק פורח. אנא, רחם על בניך”.
עכשיו תורך.
מהלך מספר שתיים, צעד ראשון – מלך
הרוח החרישית התעצמה והלכה. כעבור שעה לערך כבר החווירה השמש, עד שנעלמה באובך המטשטש.
אפר ואבק חדרו לעיניו של חוני, עד שייבשו את בלוטות הדמע שניסו להתגבר על כמויות החול, והוא נאלץ לסגור אותן בכל כוחו.
משהו לא תקין בכל זה. לפעמים מתחיל ככה גשם מכובד, אבל כאן לא מדובר במים, אלא בתשובה שלו למהלך שלי.
טיפות מים גדולות פגעו במפוזר באבק המצטבר, לא מצליחות להרביץ אותו, כן מצליחות ללכלך את העולם בבוץ שאספו בדרכן לאדמה. כשהבין סופסוף שזהו המענה לצעד שנקט, ושהטפטוף לא עתיד להתגבר כהוא זה, חש עלוב ונכלם, כאמן שאיבד את מקום פרנסתו המכובד, ונאלץ לעמוד בקרן זוית ברחוב, ולקטוף פרוטות של רחמנות עבור כשרונו המבוזבז.
אז זה מה שאתה חושב על מה שאמרתי, אבא? שהפכתי את עצמי לבדיחה עם הסנגוריה בגרוש שלי? שזה טוב אולי לדרשות שבין מנחה למעריב, אבל לא מדגדג למציאות?
חוני הצטמרר לפתע, ולא מן הרוח בלבד. בעיניו הסומות נצרב הפסוק “יתן ה’ את מטר ארצך אבק ועפר, מן השמים ירד עליך עד השמדך”… זה מה שעשיתי? נבהל, מנסה לשחזר. הוא נזכר בדבריו הקודמים, שכל הבעיות הן אבק פורח לעומת האמת העצמית.
אני מבין מה אתה אומר לי: אתה אומר ‘זה חביב, חוניל’ה, אבל הריחוק מהמקום שלכם יצר אטמוספרה חונקת עד מוות. לאן תטאטא את כל האבק הזה? כמה שטחיות אפשר עוד להמציא כדי לטאטא הכל מתחתיה? די!’ אתה אומר לי, ‘צריך לשלם את המחיר, ולחזור למקום האמיתי והטוב בדרך הקשה והכואבת. מצדי תישאר לישון בעוגיה הסטרילית והבועתית שלך אפילו שבעים שנה, ותמשיך לחלום על גאולה. אין קיצורי דרך בכללים’, אתה אומר לי. הבנתי, אבא. אתה בעצם אומר שלא תתאמץ הרבה בשביל להוציא אותי מהעוגיה, ושכדאי לי למצוא את הדרך לרדת לבד מהעץ הגבוה שטיפסתי עליו, או מהעוגיה שתקעתי את עצמי בתוכה.
טוב, עד כאן תורך, שוב תורי.
*** המשך יבוא…
