שורש האמונה החיה, וענפיה
כתב לי קורא יקר, בתגובה למאמר קודם: ‘אני תופס את ה’אמונה’ בדומה לאהבה ויראה – כרגשות. האם שנינו מדברים בכלל על אותו מושג, באמרנו ‘אמונה’?’ תשובתי היא שאמנם כן, אך ממרחק שונה, בפרספקטיבה שונה: האמונה היא, בראש ובראשונה, הופעת הבורא ואמונתו בברואיו: בעצם קיומם, בכוחות חייהם, ובשליחותם. על כן, רגש האמונה שלנו הינו רק אחד הביטויים לאמונה החיה.
ישנו מאמר של הרב קוק על האמונה, פחות מצוטט (מאמרי הראי”ה חלק ב’, שיעורים בספר הכוזרי, ב’) ובו הוא מלמד כך: “תוכן האמונה אינו רעיון, כי אם מציאות גמורה הנמצאת בכל חלקי היצירה, גם בדומם, והיא סוד קיומו של עולם. אלא שהאדם מכיר את המציאות, וברואים אחרים אינם מכירים אותה. העריגה לדעת ולהשיג איזה תוכן של אמונה, נובעת ממקור נשמתו של כל יחיד ויחיד, מפני שנשמתו היא חלק מן הנשמה הכללית”. פירוש הדבר הוא שהאמונה המוכרת לנו כרגש כלשהו, או תחושת וודאות, כיסופים, מחויבות, או כל סוג של הכרה – היא רק שלב ב’. אלו הם ביטויים וגילויים (מופלאים!) המיוחדים למין האנושי, ‘לבושים’ חיצוניים של מקור פנימי, עליון ושורשי, שהרב קוק מכנה: ‘מציאות גמורה’, ‘קיומו של עולם’, ‘מקור הנשמה’ – אלו כמובן גילויי האלוקות.
האמונה היא בראש ובראשונה שלו, באה ממנו אל האדם ואל כל המציאות בחוברת, ומהווה אותם כרצונו. רק כאן מתגלה גם שלב ב’, של “לבוש”, ביטוי והכרה אמונית, כל חלק במציאות לפי מהותו, שליחותו וכוחו. רק כאן, ב”לבושי האמונה”, יתכן פער, בלבול או פגם, כלומר הופעה שאינה מבטאת באופן מוצלח את מקורה ונשמתה, את שורש קיומה, את כוונת בוראה ואת האמון שרוחש לה יוצרה. המציאות ברובה (הכמותי והטבעי, לכל הפחות), אין לה בעיית נאמנות לאומן היוצר אותה, ולכן, למשל, ‘כל פרה מאמינה באופן שלם’, כפי שנהג להדגיש מו”ר הרב יהושע צוקרמן זצ”ל.
גם בני האדם הם חלק מהטבע הכללי, ובנוסף על כך נתן בהם הבורא כח בחירה חופשית. נקדיש כמה מילים לשני הצדדים. הטבע שלנו מיוחד בהיותו מופלא בכפילותו – רוחני וגשמי. “מפליא לעשות – שקושר דבר רוחני בדבר גשמי” (רמ”א או”ח ו’). הטבע הכפול שלנו, נשמה וגוף, כולו אמונה ונאמנות מוחלטת, ללא סייג. אין בו חטאים, אין בו ספקנות. היכן, אם כן, ‘מסתיים’ הצד הטבעי (האלוקי!) שלנו, ומופיע הצד האנושי שהוא המיוחד לנו מכל הברואים? המפגש המיוחד שלנו כבני אדם עם הבורא, ולא כמלאכים או בעלי חיים, מתחיל מעולם ההכרה שהוא נתן לנו במתנה (שלב ב’ הנ”ל), ובמרכזו – הבחירה החופשית. כאן מתגלה גודל האמון האלוקי בנו, שסומך עלינו שנדע להופיע ולהתאים את מימדי הביטוי של כל מרחבי חיינו, אל שורש נשמתנו האלוקי המוחלט. בעניין זה אנחנו שלוחי כל הבריאה, ולשם כך הופענו גם אנו, ישראל, כעם על במת ההיסטוריה.
בכל שאר הברואים האמונה האלוקית בהם מתגלה ב”כפיית הר כגיגית”, בהכרח ובגזירה. רק אצלנו מלבד ההכרח הטבעי (הגשמי וגם הרוחני) נוספת נשמה יתירה, בינה יתירה, ונוצר מקום לדיאלוג: דבר ה’ נוקש על דלתות חיינו ומזמין אותנו להיענות ולהיפתח בפניו. אנו מתבקשים על ידו להיות שותפים לו, ולהשתמש בהכרה, ברגש וברצון, בעשייה ובמידות, כדי לבטא כמיטב יכולתנו את השורש הסגולי האלוקי שמחייה אותנו ומאמין בנו. כשהבחירה החופשית מגלה את הסגולה שבנו, כביכול אנו שותפים לבורא בבריאה:
“”וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: אִם שְׁמַרְתֶּם אֶת הַתּוֹרָה הֲרֵינִי מַעֲלֶה עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אוֹתָם (=אתם בראתם את התורה ומצוותיה!). וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא: אָמַר לָהֶם, אִם שְׁמַרְתֶּם אֶת הַתּוֹרָה הֲרֵינִי מַעֲלֶה עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם עַצְמְכֶם” (ויקרא רבה לה, ז).
אמונה חיה היא חיבור מתמיד של כל ענפי האמונה וכוחות החיים אל שורשם, שהוא האמונה של הבורא בעולמו ובבריותיו. זוהי עבודת שחרור מתמשכת ומשמחת, מכל הסתימות והצללים שנטפלים אל האמונה ומעכבים אותה מלהאיר ביופייה האלוקי. זוהי משימת חיים של בניין שותפות עם הבורא בבריאת נשמת העולם – התורה – ובתחייה עצמית שלנו, לקראת גאולה שלמה.
מוזמנים לכתוב, לשאול ולהגיב: amirduman@gmail.com
