דוד עזבן, בן 43 מתגורר עם אשתו וילדיו בחריש. בחור ביישן שסירב תחילה להתראיין ולספר על תהליך התשובה שלו במכון מאיר. תהליך שכלל הרבה מאוד טלטלות.
דוד נולד במקסיקו וחי חיים חילוניים. למד בבית ספר יהודי, שם, הוא זוכר שהיו שרים את המנון ‘התקווה’. הסיפור האמיתי שלו מתחיל כאשר בילדותו ביקר עם הוריו בארץ. ושם, הוא מספר, נדלק לו הניצוץ שקוראים לו ארץ ישראל. כבר אז חש אהבה לא מוסברת וחשק לשוב לפה.
בגיל 17 יצא ל’מצעד החיים’ בפולין ואחרי המראות הקשים הבין כי הוא בעצם שייך לעם היהודי. “אבל”, הוא אומר “מה שבער בי חזק זאת ארץ ישראל, לא יודע למה, לא הייתי דתי, אבל ידעתי בתוכי שמקומי הוא כאן בארץ, שהנשמה שלי זקוקה לארץ”. אלא שמקסיקו, המשפחה, החברים, הלחץ המתמיד גרמו לו לתהליך לא קל ולא פשוט שבו נאלץ כמה פעמים “לעשות ‘יציאת מצרים’ בכל פעם מחדש, לצאת מהגלות לארץ ישראל”.
החלטה סופית
“בשנת 2004 החלטתי באופן סופי לעלות ולגור בארץ ישראל. ומאוחר יותר”, הוא מספר “קראתי מה שכתוב בזוהר, שאין שמחה אלא בארץ ישראל או בעבורה, ובאמת מרגע שהחלטתי לעלות לארץ, רק אז עם ההחלטה לבדה הרגשתי שנכנסה בי נשמה חדשה, נשמה של ארץ ישראל”.
בסיום לימודי התיכון שלו עבר שנת הכשרה והגיע לארץ לקיבוץ חצרים. “רציתי לעבוד רק בחקלאות. הרגשתי כמו החלוצים שבאו ליישב את הארץ. גם הייתי מחובר מאוד לאדמה, הרגשתי שהשכינה נמצאת בשדות, ובאמת עבדתי בגידול של ‘חוחובה’.” בד בבד למד עברית באולפן, וגר בקיבוץ בסך הכול שנה וחצי שבמהלכה שירת כמה חודשים בצבא.
אלא שמקסיקו ‘קראה’ לו. “הייתי די בודד כאן ולא עמדתי תחת הלחץ לשוב למקסיקו, למשפחה, לחברים, ולחיים קלים ונוחים. חזרתי שוב לגלות, והתחלתי ללמוד שם. אבל הייתי בצער גדול, הרגשתי שאני לא שייך לשם, ושוב החלטתי לשוב לכאן. להורים היה קשה, אבל אבא שלי אמר לי ‘יהיה מה שיהיה, אבל תתחתן רק עם בחורה יהודיה”.
מן האדמה אל המים
הוא שב לארץ “ומהאדמה עברתי אל המים. עברתי לגור על שפת הכנרת. הייתי יושב שם עם עצמי, כל יום במשך שעות וחושב מה אני עושה פה בעצם, ולאן מוביל אותי כל המצב הזה, והנה שם פגשתי חבר ממקסיקו שהזמין אותי לישיבת הכותל בירושלים. ועוד אני בהתלבטות מה אני עושה עכשיו, פתאום באחד הלילות חלמתי חלום שזעזע אותי, והבנתי שאני חייב לעשות שינוי עם עצמי. לקחתי ספר תנ”ך והתחלתי ללמוד אותו. עם זאת שמרתי על קשר עם החבר ממקסיקו”. אבל שוב ההורים לוחצים שישוב למקסיקו. והוא מספר על שנתיים קשות מאוד שעברו עליו. עבד עם אביו במפעל, עדיין מנהל חיים חילוניים אבל מתחיל שם ללמוד תורה. ושוב הוא ‘בורח’ משם ועולה לארץ, ובהמלצת חבר הוא מנסה ללמוד במכון מאיר.
מכון מאיר
“הגעתי למכון ונכנסתי לכיתת אמונה. נכנסתי ליום ולעוד יום ועוד יום, עד שהבנתי שמכון מאיר הוא המקום האמיתי שלי”. ועוד פעם נסיון קשה של ירידה לגלות, “נאלצתי לשוב למקסיקו, כי ההורים שוב לחצו… אבל לא נרגעתי כי הלב שלי בער להגיע לכאן בהקדם. ואני מטלפן לרב ביגון לשאול מה עלי לעשות כדי ללמוד במכון, והוא אומר לי ‘רק תבוא…’ ואני שוב מגיע למכון. מתרגש מהרב ביגון ראש המכון, שנראה לי כמו מלאך. כל כך עניו. תמיד היה לו זמן לדבר אתי, ועם כל אחד. וזהו. אפשר להגיד שנרגעתי, שמכון מאיר היה לא רק בית, הרבה יותר מבית… המכון הציל אותי מהסבל של הגולה. בסך הכול למדתי שם שנתיים. ההורים שלי באו לבקר. אז גם שכרתי דירה והתחלתי לעבוד… ושוב ההורים לוחצים ומשלמים לי כרגיל עבור הטיסה למקסיקו. והפעם הוא מכיר שם את אשתו, ומחליטים להתחתן רק כשהסכימה לגור בארץ. אחרי החתונה, הגיע דוד סוף סוף למנוחה ולנחלה. הם עלו לארץ. הוא המשיך ללמוד במכון, אז נולד בנו הראשון והוא מספר בהתרגשות שזכה שכמעט כל רבני המכון היו בברית, ואפילו לחלאקה הגיעו…
“הלימודים במכון מאיר הם שנתנו לי את הכוח להתנתק ממקסיקו לעלות ולהישאר סופית בארץ, ועדיין בקשר נפשי חזק עם המכון”.
“ובאמת” הוא חותם “אין שמחה אלא בארץ ישראל”.
