המשפטים – ההקדמה לתורה והשמירה עליה | שיעור לפרשת משפטים | הרב אהד קרקובר

ממרומי הגובה של מעמד הר סיני אנו יורדים בפרשת משפטים אל החיים, עיסוק בענייני שומרים, מזיקים, הלוואות, שוחד וכיוצא בזה. מהקולות והברקים אנו יורדים אל פרטי הפרטים של החיים המעשיים ונפגשים עם ההדרכה הא־להית המדריכה אותנו בחיי השוק והעולם הזה.

אמנם, דבר זה לא התרחש רק אחרי מעמד הר סיני. הפרשה לפני מעמד הר סיני היא פרשת מינוי דיינים. יתרו אומר למשה שהוא לא יוכל לשפוט לבדו את העם ולכן יש להקים מערכת משפטית; שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. אם כן, מעמד הר סיני עטוף במשפטים, לפני מעמד הר סיני אנו נפגשים עם סידור המערכת המשפטית וכן אחריו נמצאת פרשת משפטים.

כן המדרש שם ליבו לכך (שמות ל ג):

“משל למטרונה (נסיכה) שהיתה מהלכת, הַזַּיִן מכאן והַזַּיִן מכאן והיא באמצע, כך התורה דינין מלפניה ודינין מאחריה והיא באמצע. וכן הוא אומר ‘בְּאֹרַח צְדָקָה אֲהַלֵּך’ (משלי ח כ), התורה אומרת באיזה נתיב אני מהלכת, אהלך בדרכן של עושי צדקה, ‘בְּתוֹךְ נְתִיבוֹת מִשְׁפָּט’ (שם), התורה באמצע ודינין מלפניה ודינין מאחריה. מלפניה שנאמר ‘שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט’ (שמות טו כה), ודינין מאחריה שנאמר ‘וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים’ (שם כא א)”.

על פי המשל אנו לומדים על החשיבות הגדולה של הדינים והמשפטים, הנקראים על פי המדרש ‘הזין’, כלומר שומר ראש, מאבטח (“אנשי חיל עם כלי זיין”, פירוש עץ יוסף). דהיינו, התורה שניתנה במעמד הר סיני צריכה שומרי נשק שישמרו עליה והם המשפטים השומרים על התורה הקדושה שיכולה להתחלל ולהסתלף אם לא נדע לשמור עליה. מהי השמירה? שמירה על הצדק: לשאת ולתת באמונה, לא לרמות, להיות ישר בדרכי החיים. אם אדם מתנהג בצדקות אך הוא אינו ישר אזי צדקותו מתעוותת. יש להקדים לצדקות את היושר בדרכי החיים ודרך ארץ. ללא יושר אין מעלה לתורה והיא מתחללת. כפי שנאמר במסכת יומא (עב ב) “זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה”. ניתן לדרוש אם האדם זַכַּה, בבחינת זַכּוּת ליבו, נעשית לו סם חיים. אך אם ליבו לא זך התורה עצמה יכולה להפוך להיות סם מוות. על כן, יש צורך בזיין לפניה ולאחריה, ואלה המשפטים.

וזו לשון הגר”א (אבן שלמה א יא):

“ענין התורה לנפש דוגמת המטר לארץ, שמצמיח מה שנזרע בה, סם חיים או סם מוות. כן בתורה מצמיח מה שבליבו, אם ליבו טוב – תגדיל יראתו, ואם בליבו שורש פורה ראש ולענה – יגדל הטינא בליבו, כמו שכתוב ‘צַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם’ (הושע יד י). כמו שאמרו ‘למימינים בה סמא דחיי, ולמשמאילים בה סמא דמותא’ (שבת פח ב). על כן צריך לפנות ליבו בכל יום קודם הלימוד ואחריו מעיפוש הדעות והמידות, ביראת חטא ומעשים טובים”.

התורה היא כמו גשם. גשם היורד על קרקע שלא ניכשו, חרשו ועדרו, יצמיח קוצים. כך אם יש טינה בלב אז התורה הקדושה מגדילה את הרוע בלב (לא למד תורה הוא יהיה רשע קטן, אך אם ילמד תורה הוא יהיה רשע גדול), כמו שכתוב ‘צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם’, התורה עצמה היא המכשילה אותם.

על כן, לפי הגר”א, יש לעסוק לפני הלימוד ולאחריו בעבודת המידות, זהו בחינת הזין לפניה ולאחריה. אולם, על פי המדרש, שהובא לעיל, המשפטים הם בחינת השומר, המגן על ההתנהלות הישרה בדרכי החיים. זוהי בחינת ההקדמה לקבלת התורה וכן היא שומרת על התורה לאחר קבלתה.

המשפט – גילוי התורה

הרב קוק זצ”ל מביא בדבריו מדרש זה (אורות ארץ ישראל ז):

“המשפט – העמוד האמצעי, שכל הטרקלין עליו נשען, ‘משל למטרונה ההולכת ושפוליה מכאן ומכאן, משפטים ואמצעיתה של תורה'”.

לשון המדרש על פי הרב קוק זצ”ל שונה הוא. אין מדובר בזיין לפניה ולאחריה אלא שיפולי הגלימה משתפלים לכאן ולכאן (ולא מצאנו מקורו, הרצי”ה זצ”ל בהערותיו מפנה למדרש רבה שהובא לעיל, ייתכן והרב זצ”ל פירש את המדרש באופן אחר). זהו מבט אחר על המשפט. המשפט אינו כשני שומרים, השומרים על התורה שבאמצע, אלא המשפט הוא התפשטות התורה בארץ. הגלימה היא כבודה של המלכה והיא יורדת אל הארץ. כלומר, בעוד שומר הוא אמצעי לשמירת התורה אזי משל הגלימה מבאר כי המשפט הוא הדבר עצמו. המשפט הוא האופן בו התורה יורדת ומשתפלת אל תחתיות ארץ; בחינת גילוי האור העליון של התורה בענייני משא ומתן, טוען ונטען, שומרים ומזיקים.

המשפט – דרישת א־להים

כאשר אנחנו רוצים להתבונן בגדולת המשפט ומשמעותו יש לקרוא את תחילת פרשת יתרו. עם ישראל יוצא ממצרים ומשה רבינו יושב ודן את כל העם. מגיע יתרו ואומר לו שהוא לא יוכל להחזיק מעמד כך: “נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ” (שמות יח יח). לכן עליך להעמיד מערכת משפט מסודרת עם ערכאות שונות ומשה רבינו מקבל את הצעתו.

רבים שואלים וכי משה רבינו לא יכול היה לחשוב על כך לבד? האצלת סמכויות אינו חידוש כה גדול. על כך היה הרב מרדכי שטרנברג זצ”ל אומר כי צדיק אינו יכול לצמצם עצמו, הוא רוצה להיות טוב לכל. לכן צריך גורם חיצוני שיעמוד מול הקהל.

בנוסף לתשובה זו משה רבינו עונה מדוע הוא שופט את העם: “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱ־לֹהִים” (שם טו). לכאורה, העם אינו בא לדרוש א־להים. אלא, שני אנשים רבים, האחד אומר שהוא חייב והשני אומר שהוא אינו חייב. כעת, הם באים לדיין כדי שהוא יחליט כיצד לפתור את הבעיה הקיימת במציאות. לפי זה הדיין משרת את המציאות.

אין זה מבטו של משה רבינו. לפי משה, כאשר אנשים באים לדון לפניו הנושא אינו למי שייך הכסף, אלא הם באים לדרוש את ד’. רצונם לברר מה דבר ד’ במאורע המתרחש ביניהם. כיצד ד’ מתגלה במציאות. דהיינו, כיצד הכבוד העליון, היושר הא־להי, מתגלה בסיטואציה המעשית הזו. לכן, משה רבינו אינו רוצה להאציל סמכויות, אין מדובר בפתרון בעיות המציאות, אלא דרישת ד’. הם באים אל משה רבינו על מנת שהוא ימסור להם את דבר ד’.

לפי זה המשפט הוא דרישת ד’, גילוי ד’ בארץ. אין מדובר באמצעי לפתרון בעיות, אלא הגילוי המופלא ביותר של האור הא־להי. האור כשלעצמו הוא אור עליון, מופשט וטהור והמשפט הוא גילוי האידיאלים הנישאים עד תחתיות ארץ. זה הפלא והחידוש הגדול ביותר.

המהר”ל בתפארת ישראל עוסק בביאור מעלת התורה. במהלך הפרקים (בעיקר פרקים י-יד) המהר”ל מתווכח עם הפילוסופים השואלים כיצד יכול להיות שהאדם ידבק בעליונים ויזכה להצלחה הנצחית כאשר הוא עוסק בענייני השור והבור. לדבריהם, ההצלחה הנצחית תהיה על ידי העסק בגלגלים ובשכלים העליונים.

מבאר המהר”ל כי השור והבור אינם הדבר שמעניין אותנו, אלא חכמים עוסקים ביושר הא־להי והם מוצאים כיצד הוא מתגלה בשור ובבור. כלומר, חכמים אינם דבקים בשור ובבור, אלא ביושר הא־להי. זהו האופן בו הא־להים מתגלה בתוך עולם העסקים, פגישת היושר הא־להי בארץ.

המשפט – גילוי ייחוד ד’

הרב קוק זצ”ל כותב (אורות ישראל ותחיתו ג):

“משה רבנו ע”ה, בתפסו אתו את כח המשפט, בתחלת יסודו באומה, העלה את כל ערכי המשפט עד סוף כל הדורות לאותו התכן הא־להי שמשפטי ישראל באים אליו, ודרישת א־להים באה יחדו עם המשפט הישראלי. ‘כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱ־לֹהִים, כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ. וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱ־לֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו’. ודרישת א־להים של המשפט נשארה סגולה ישראלית, שהיא מתגלה באופי הא־להי הכולל עולמי עד וזורח בארץ-ישראל, בארץ חבל נחלתו, מקום האורה של סגולת הקודש”.

המשפט הוא עיסוק בקב”ה ולכן יש דבר מיוחד בעם ישראל. דיין צריך להיות עם השכלה תורנית רחבה וכן בעל מזג שיפוטי היודע לדון דין אמת לאמיתו. הווה אומר, אין עליו רק לדעת את האמת, אלא הוא צריך להרגיש את המציאות ולפי זה לדון דין אמת לאמיתו. ובאמת, כדי להיות דיין יש צורך בסמיכת חכמים, איש מפי איש עד משה רבינו. ‘משה רבנו ע”ה… העלה את כל ערכי המשפט עד סוף כל הדורות’. משה רבינו האציל מהרוח על שבעים זקנים והם האצילו את הרוח הלאה.

לפי זה, על פי דין רק מי שהוא נאצל רוח ממשה, מחובר לשכינה, יכול להיות דיין (כיום, אין סמיכה אלא רק מכח השליחות, “שליחותייהו קא עבדינן”. על כן, יש עניינים בהם איננו יכולים לדון כגון דיני חבלות). אך מדוע צריך חיבור לשכינה? סוף סוף מדובר בדין ודברים בענייני ממון וענייני שכנים. אלא כאן מתרחשת פגישה עם היושר הא־להי. לדיין יש יכולת להוריד את היושר הא־להי לארץ ועל כן יש צורך בסמיכה. זהו עומק המשמעות של המשפט הישראלי.

באו הרומאים וגזרו על הסמיכה (סנהדרין יד א):

“שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזירה על ישראל, שכל הסומך יהרג, וכל הנסמך יהרג, ועיר שסומכין בה תיחרב, ותחומין שסומכין בהן יעקרו. מה עשה יהודה בן בבא? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, ובין שני תחומי שבת בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמשה זקנים… כיון שהכירו אויביהם בהן אמר להן בניי רוצו. אמרו לו רבי מה תהא עליך? אמר להן הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים. אמרו לא זזו משם עד שנעצו בו שלש מאות לונביאות של ברזל ועשאוהו ככברה”.

הרשעה מרגישה שבסמיכה נמצאת סגולת ישראל. לעומתם, רבי יהודה בן בבא מסר נפשו על הסמיכה כי בה ניצחונם של ישראל, המאחדים שמים וארץ. המשפט הוא ביטוי אמונת ייחוד ד’. אין נתק, אלא הגודל נמצא בקוטן, הגודל הא־להי מופיע בכל סיטואציה וסיטואציה, קטנה ככל שתהיה. הרשעה של הגוים באה לנתק שמים וארץ. לשיטתם, יכול להיות אלהים בשמים, רק שלא יהיה בארץ. זוהי המלחמה על הסמיכה, על ההכרה שיש א־להים בארץ המתגלה באורחות הצדק של כנסת ישראל. “לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְלוּיָהּ” (תהלים קמז כ). המשפטים, שהם לכאורה דבר נמוך הם הגילום של הדבר הגבוה ביותר. זהו החידוש הגדול של אחדות שמים וארץ.

עניין המשפט מסביר דברים שונים על עם ישראל. לפני מספר שנים פורסם כי ישראל היא המדינה בה יש את מספר עורכי הדין הגבוה ביותר ביחס לנפש – עו”ד אחד ל-128 אנשים. בבריטניה היחס הוא 1 ל-400 וביפן 1 ל-6,000. כאשר מתמקדים בגוש דן היחס מצטמצם עוד יותר לעו”ד אחד ל-20 אנשים. אולם, בזמנו של משה רבינו נראה שהיחס הוא אחד ל-8, כל יהודי שמיני היה דיין – שרי עשרות, שרי חמישים, שרי מאות ושרי אלפים. התכונה הישראלית עוסקת במשפט.

גם כיום, למרות שהמשפט דן על פי חוקות הגוים והוא אינו מתבסס על המשפט העברי, שזהו דבר חמור המצריך תיקון, עדיין התכונה הישראלית מתגלה בעסק במשפט. בנוסף, מתנהלת היום מערכה בבירור מערכת המשפט. כיום, הרשות השופטת היא מעל הכל והיא יכולה לבטל חוקים, הכל שפיט. יתרה מכך שהכל שפיט, הכל שפיט על ידי חוקות הגוים, הכף הליברלית של הגוים. אולם, יש שורש נכון מצידו באמת המשפט הוא למעלה מהכל. המשפט שייך לאמונת ישראל, אין שום דבר שמבחן הצדק אינו יכול לבחון אותו. אולם, מדובר בצדק הא־להי, צדק התורה הקדושה. אולם, גם כאשר עם ישראל יורד ממעלתו הוא נשאר עם התכונות הישראליות ובהן הערצת הצדק. כנסת ישראל קרויה צדק, “וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה” (ישעיהו א כו).

כנסת ישראל מבקשת לחיות בעולם מתוך בקשת היושר, בעוד “המינות הפקירה את המשפט, תקעה את עצמה במדת הרחמים והחסד המדומה הנוטלת את יסוד העולם והורסתו” (אורות ישראל ותחיתו ג). נותנים לך סטירה, תן את הלחי השניה. צריך להיות טוב, אך המשפט לא מעניין אותה. לכאורה, המינות אצילית יותר מעם ישראל. אך באמת היא אינה מאמינה שאפשר לחיות בעולם הזה באור ד’, היא הפרידה שמים וארץ. לכן הפתרון היחיד לתסבוכת החיים הוא לוותר, אין לה יכולת הכרעה. בניגוד לכך עומד היושר הא־להי, נקודת הצדק המוצאת את האיזון ואת חיבור הריבוי אל האחדות.

לעומת זאת, החסד המדומה אינו מחזיק מעמד כי בסופו של דבר האדם קרוב אצל עצמו. הוא אינו מוכן להפקיר את ממונו ואת כבודו. לכן לבסוף החסד מתחלל, אין את הזיין ואז האידיאלים הופכים להיות אידיאלים טמאים.

על כן, מעמד הר סיני מוקף משפטים לפניו ולאחריו. הן מצד ההקדמה לתורה והשמירה עליה והן מצד כבוד התורה עצמה ההולכת ומתגלה עד תחתיות ארץ. באופן הזה השמים והארץ מתאחדים בסוד הצדק הא־להי.

“וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם”

פרשתנו פותחת במשפט המצריך התבוננות: “וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם”. לכאורה היה צריך להיות כתוב ‘תצווה אותם’ או ‘תאמר להם’, מה משמעות הביטוי ‘תשים לפניהם’ ומדוע היא מופיעה דווקא כאן?

מפרש רש”י:

“אמר לו הקב”ה למשה לא תעלה על דעתך לומר: אשנה להם הפרק וההלכה ב’ או ג’ פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו. לכך נאמר: אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם”.

אין על משה רבינו רק לומר לבני ישראל את הדינים, אלא עליו להסביר גם את טעמי הדבר ופירושו. על פי רש”י הביטוי ‘תשים לפניהם’ משמעו הבנת הטעמים ולא ציווי גרידא. אולם, עניין זה אינו קשור למשפטים דייקא, אלא לכל התורה כולה. את כל התורה צריך לשים לפניהם באופן שהיא תהיה בהירה וברורה, מוכנה לאכילה.

מפרש הספורנו:

“אשר תשים לפניהם – שאין בהם עשה ולא תעשה כמו באזהרות הפרשה שלמעלה, אלא כשיקרה הצורך לשפוט ישפטו בזה האופן”.

על פי הספורנו אין כאן מצוות. דרך משל, אין מצווה שהשור יפול אל תוך בור, אלא לאחר שהשור נופל יש לדון בדבר. כלומר, אין כאן מצוה של חיוב, אלא לאחר שמתרחש מצב מקולקל יש לדון מי צודק ומי אינו צודק. הדינים אינם מצוה וחוק, אלא הם סדרי צדק. ממילא אין כאן לשון ציווי, אלא אלה חוקי הדיינים ולפיכך לשון זו מיוחדת למשפטים.

פרשת משפטים – כריתת ברית

לעניות דעתי ניתן ללכת בדרך אחרת, שניתן לסמוך אותה על דברי האבן עזרא. אולם, יש להקדים לה מבט רחב על הפרשה.

תחילת הפרשה עוסקת בדינים שונים, אחר כך מצות שמיטה, שלוש רגלים, ביאה אל הארץ ולבסוף הפרשה חוזרת למעמד הר סיני:

“וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ד’ אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק. וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ד’ וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ד’ וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ד’ נַעֲשֶׂה” (שמות כד א-ג).

כעת הפרשה חוזרת למעמד הר סיני, למרות שלכאורה עברנו אותה. תחילה משה ניגש לבדו אל ד’, לאחר מכן הוא חוזר לעם ומספר להם את כל דברי ד’, “מצות פרישה והגבלה, ואת כל המשפטים, שבע מצות שנטוו בני נח, ושבת וכיבוד אב ואם ופרה אדומה ודינין שניתנו להם במרה” (רש”י).

“וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ד’ וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיהוָה פָּרִים. וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ. וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ד’ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע” (שמות כד ד-ז).

מהו מעמד זריקת הדם, מה הם דברי הברית ומתי נאמר נעשה ונשמע? נחלקו בדבר גדולי ישראל.

דעת רש”י היא שתחילה בד’ בסיון נאמר למשה לעלות, לאחר מכן משה בא לספר לעם את דברי ד’ בו ביום והוא משכים בבוקר בחמישה בסיון ומקריא לבני ישראל את ספר הברית “מבראשית ועד מתן תורה ומצוות שנצטוו במרה”. אין מוקדם ומאוחר בתורה וכעת חוזרים לזמן שהוא לפני מעמד הר סיני.

דעת הרמב”ן והאבן עזרא היא שדברים אלה התרחשו לאחר מעמד הר סיני. אחרי מעמד הר סיני התרחש מעמד ברית סיני בו עם ישראל התגייר וקיבל על עצמו את התורה. לפי זה ספר הברית הוא פרשת משפטים. אם כן, הדברים שעם ישראל מקבל עכשיו כדי לכרות ברית עם ד’ הוא פרשת משפטים. זה הברית עליה עם ישראל אומר ‘נעשה ונשמע’.

בשיח שהיה בין משה ובין עם ישראל טרם מעמד הר סיני כתוב: “וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ד’ נַעֲשֶׂה” (שמות יט ח). אולם, בשלב זה עם ישראל לא קיבל דבר, אף את עשרת הדיברות. דהיינו, עם ישראל אינו יודע על מה הוא מתחייב והוא רק מביע רצון טוב. על מנת לכרות ברית צריך לראות על מה כורתים ברית. זוהי פרשת משפטים.

לפי זה מובן מדוע נאמר “ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם”. כדי שעם ישראל יכרות ברית ויאמר ‘נעשה ונשמע’ יש צורך לשים בפניהם את תוכן הברית. כך כותב האבן עזרא:

“ואלה המשפטים – אחר שאמרו ישראל למשה דבר אתה עמנו, אמר ד’ למשה בגשתו אל הערפל, כה תאמר אל בני ישראל. והחל להזהיר על אלהי הזהב, ושיכרות ברית עמהם ברדתו, שדק לבדו יהיה להם לא־להים. והורהו המשפטים והמצות, שיאמר להם אם יקבלום אז יכרות להם ברית”.

המשפטים אינם ציווי, אלא הם כריתת ברית ולכן צריך לשים אותם לפני בני ישראל.

לאור פשטי הכתובים עולה כי המשפטים אינם הזיין לפניה והזיין לאחריה, אלא הם התנאי לקבלת התורה יתרה מכך הם התורה עצמה. זהו לב התורה! עם ישראל אמר ‘כל אשר דיבר ד’ נעשה’, אך מה המשמעות של העשייה הזו? היות צדק בארץ. אומר ד’: ‘אם אתם איתי אזי אתם מורידים את הצדק הא־להי, הולכים בדרכי צדק ויש ברית’. על הדבר הזה כורתים ברית. פרשת משפטים היא היא הברית.

“נעשה ונשמע”

מכאן נרצה להתבונן בדבר שכביכול ידוע לכל. נשאל את רוב בני האדם מתי בני ישראל אמרו ‘נעשה ונשמע’ והתשובה הרווחת תהיה לפני מעמד הר סיני, בפרשת יתרו. אולם, ראינו כי בפרשת יתרו עם ישראל אמר רק ‘נעשה’. ‘נעשה ונשמע’ מופיע רק בסוף פרשת משפטים אחרי שמשה שם לפני בני ישראל את ספר הברית. כך לפי הרמב”ן והאבן עזרא.

רש”י מפרש כי נעשה ונשמע נאמר לפני מעמד הר סיני. ייתכן והוא סמך דעתו על המדרש הידוע: “דרש ר’ סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד” (שבת פח א). פשט המדרש אומר כי דבר זה היה במעמד הר סיני, אולם ניתן לומר כי המדרש מתאר את כל שהתרחש בחורב. כפי שממשיך המדרש: “וכיון שחטאו ישראל ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום”.

השמיעה – שותפות ישראל עם ד’

אם כן, בסוף פרשת משפטים התחדשה אמירת ‘נשמע’, מכיוון שכעת קיבל העם את ספר הברית אותו ניתן ללמוד. עניין זה מלמד אותנו דבר עמוק.

באופן פשוט התורה מבארת כיצד לעבוד את הבורא לאחר שהוא מתגלה. ד’ יגיד כיצד לעבוד אותו, אנחנו נשמע ונדע מה לעשות. לכן אמירת ‘נעשה ונשמע’ היא אינה מעלה גדולה ואף מיותרת, ודאי שללא שמיעת דבר ד’ לא נדע כיצד לעבדו. לפי זה השמיעה קודמת לעשייה רק כאמצעי לעשייה.

אך כאשר עם ישראל מקבל את ספר הברית הוא מבין שיש לו שליחות אחרת לגמרי. אין תפקיד התורה רק לבאר כיצד להיות כנוע בפני הא־ל ומה אופן עבודתו. אלא התורה מבארת את האופן בו אנו מורידים את הכבוד העליון אל הארץ, אל חיי המעשה, על מנת שנחזיר את העולם אל גן עדן, לסוד המחשבה הא־להית והאצילות הא־להית. כל זה באמצעות חוקי ד’ בארץ. אין מדובר בהכנעה, אלא זוהי תורה גדולה הצריכה את שותפות ישראל בעמלה.

הרב אברהם שפירא זצ”ל היה אומר כי אף פעם לא מגיע לפני בית הדין דיון שכתוב בשולחן ערוך. על הדיין לעמול בתורה ולדמות מילתא למילתא. העולם מתקדם, מתרחשים מאורעות חדשים ויש צורך בסברות חדשות. לכן התורה חייבת את ישראל על מנת שתתפשט אורה במציאות. זהו ‘נשמע’, עמל התורה של ישראל שהם שותפים עם הקב”ה. עם ישראל אינם רק חיילים של ד’, בבחינת חייל שהוא “ראש קטן”, הוא רק רוצה לדעת את המעשה עליו לעשות. אך עם ישראל הם שותפים עם ד’, לומדים עימו את תורתו, בבחינת בן הרוצה לדעת את טעמיה של התורה. כך דברי תורה פרים ורבים, עם ישראל ממשיך את האור לכל המרחבים המעשיים בהם הוא נמצא.

בכל חלקי התורה יש עמל תורה, אך יתרה מכך בחושן משפט המגלה את המקום הגדול של עמל תורה וההקשבה של האדם אל הקול הא־להי, ומתוך כך היצירה המשותפת של האדם עם הקב”ה. כך מתגלה סוד הנשמה, החיבור המיוחד של ישראל עם הקב”ה. כביכול הקב”ה אומר שהוא אינו יכול להוריד את התורה לארץ ללא ישראל, שהם השותפים של הקב”ה.

“הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה גדול מהן, שהן כמעיין הנובע” (בבא בתרא קעה ב). המעיין הוא מתפשט, יוצאים ממנו מים רבים. לכן המשפטים הם המרחב המזמין את עם ישראל לשותפות עם הקב”ה. על כן, פסגת הדבקות בד’ וקרבתו היא בלימוד התורה הקדושה.

לימוד חכמת התורה היא הפך ההכנעה כי היא צריכה הבנה. האדם הכנוע אינו שואל שאלות ועושה כפי מה שאומרים לו. אך כדי להיות דבקים בד’ צריכים להיות איתו, להקשות קושיות ולתרץ תירוצים. להיות ביקורתיים כביכול כלפי דבר ד’ ולהקשות על מנת להבין את דבר ד’. כלומר, הנשמע המופיע אחרי ספר הברית הוא הברית. “א”ר יוחנן לא כרת הקב”ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה” (גיטין ס ב). אם כן, הברית והחיבור המיוחד הוא נעשה ונשמע. לא נעשה בלבד כעם העומד מתחת להר רועד ופוחד, “וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱ־לֹהִים פֶּן נָמוּת” (שמות כ טו). במעמד יתרו העם עומד ורועד, יש צורך ביראה והיא חשובה, אך עם חיילים בלבד אי אפשר להמשיך את התורה אל הארץ.

לפי זה ניתן לומר חידוש בפירוש הפסוק “ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם”. אין מדובר בציווים ופקודות, אלא כאשר שמים דבר לפני מישהו משתפים אותו. ד’ לא רוצה שיעמדו פוחדים ויראים אלא שישראל יתמלאו מאור התורה, יעמלו בה ויפתחו אל חכמתה. כך הם יהיו שותפים עם ד’ בהורדת התורה אל הארץ. זה מעמד שונה מפרשת יתרו. לכן רק אחרי פרשת משפטים ואחרי כתיבת ספר הברית עם ישראל מבין מה ד’ רוצה ממנו. הוא מבין כי ד’ אינו רוצה רק ‘נעשה’ לבד, בבחינת הכנעה, ביטול ויראה לבד. אלא ה’נעשה’ קורא ל’נשמע’. היראה היא הבסיס, המביאה את ישראל לענוה שמתוכה יאמרו ‘נעשה ונשמע’. שותפות וחיבור – כריתת ברית.

מתוך אמירה זו עם ישראל רוצה להתבונן ולהעמיק בתורה כולה כשולחן ערוך עם כל הטעמים, ההתבוננות וההעמקה. זהו מעבר מעמדה של ‘מקבל’ לעמדה של ‘יוצר’. האדם יוצר חידוש בתורה יחד עם ד’ יתברך. זוהי השמת התורה הקדושה בין ישראל ובין הקב”ה. איתה עם ישראל עמלים ועל ידי כך הם מקדשים את שם ד’. זוהי התוספת הגדולה של פרשת משפטים על פרשת יתרו.