תפקידם של ישראל בקריעת ים סוף | שיעור לפרשת בשלח | הרב אהד קרקובר

קריעת ים סוף – גילוי שכינה

בפרשת בשלח אנו עומדים לפני הנס הגדול של קריאת ים סוף. אפשר לומר שקריעת ים סוף הוא נס הניסים. כך אמרו חכמים בהגדה של פסח: כל עשרת המכות הן רק אצבע לעומת קריעת ים סוף שהיא ידו הגדולה של הקב”ה. מתרחש כאן נס מופלא.

אולם, אין מדובר בנס גרידא המתרחש כעת. ודאי היתה ישועה גדולה וכן התרחש שידוד מערכות הטבע, בנוסף יש גילוי שכינה. כפי שמפרש רש”י בשם חז”ל על הפסוק “זֶה אֵ־לִי וְאַנְוֵהוּ אֱ־לֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ” (שמות טו ב) “זה א־לי – בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע, ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים”. מעבר לישועת הנס המופלא היה גם כן גילוי שכינה של הצבעה ואמירת ‘זה אלי ואנוהו’. היתה ראייה מוחשית של מציאות ד’ בקריעת ים סוף.

הופעת קריעת ים סוף בתפילה

אם רוצים להבין את משמעותה של קריעת ים סוף אפשר להתבונן בתפילות. פסוקי דזימרה מסתיימים בשירת הים, “ד’ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד” (שמות טו יח). ברכות קריאת שמע של שחרית מסתיימים גם כן בהזכרת קריעת ים סוף: “שירה חדשה שיבחו גאולים לשמך הגדול על שפת הים, יחד כולם  הודו המליכו ואמרו: ד’ ימלוך לעולם ועד”. וכן בתפילת ערבית, סוף ברכת גאולה, שהיא עיקר ברכות קריאת שמע של ערבית: “מלכותך ראו בניך בוקע ים לפני משה, זה א־לי ענו ואמרו: ד’ ימלוך לעולם ועד”. ראו את מלכות ד’. אם כן, בקריעת ים סוף התרחש גילוי ייחוד ד’ שאין כמותו, עד כי אמירת ‘ד’ ימלוך לעולם ועד’ הייתה בהירה ומוחשית באותה שעה. כלומר, קריעת ים סוף מלווה אותנו ואת כל עבודות ד’ שלנו ויש להבין עניין זה.

זכות אבות וקריעת הים

במדרש ישנם פירושים רבים באיזו זכות נקרע לעם ישראל הים. נראה שני פירושים: “רבי בנאי אומר בשביל אברהם אני קורע להם הים שנאמר ‘ויבקע עצי עולה’ ונאמר כאן ‘ויבקעו המים'”. “שמעון איש קטרון אמר בזכות עצמותיו של יוסף נקרע הים לישראל הדא הוא דכתיב ‘הים ראה וינוס’ בזכות ‘ויעזוב בגדו בידה וינס'”.

נדמה לכאורה כי חז”ל חיפשו מילות מפתח ולפי זה מצאו סיבות לקריעת הים. המהר”ל מפראג (גבורות ד’ מ) והרב קוק זצ”ל בעולת ראיה (א פז) מבארים כי חז”ל לא חיפשו זכויות לחינם, אלא המכנה המשותף של זכויות זה בקיעת הטבע. בעקדת יצחק התגבר אברהם על טבע אהבת האב לבנו למען כבוד שמים. דקדק כל כך בפרטים עד שהוא אף חתך את העצים ולא רצה להסתמך על מציאת עצים לא מעובדים בדרכו. לעשות רצון קונו בשלמות התגבר על הטבע הטבעי של אהבת האב לבנו. כן יוסף כבש את יצרו בעת שאשת פוטיפר פיתתה אותו. אנו רואים כיצד כוחם של ישראל גובר על הטבע.

הווה אומר, הטבע מתחיל מקדושת ישראל לגבור על טבעם כדי לעשות רצון ד’. באותה מידה הקב”ה בוקע ומפלס דרך על מנת לפנות את הטבע בפני אורם של ישראל. לימודם של חז”ל מלמד אותנו עניין פנימי ומהותי. גדולת אבותינו, שהתגברו על טבעם כדי לעשות רצון קונם, היא זו שגרמה לקב”ה לבקוע את הטבע הכללי בפני ישראל.

זכות עם ישראל – השיבה אחורה

אולם, ניתן למצוא זכות לישראל גם בפשט הפרשה, אין צורך לחזור עד אברהם ויוסף. אחרי שבני ישראל יוצאים ממצרים מצווה אותם ד’ לשוב לכיוון מצרים: “וַיְדַבֵּר ד’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם” (שמות יד א-ב). המטרה לחזרת ישראל כתובה באופן מפורש: “וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר. וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ד’ וַיַּעֲשׂוּ כֵן” (שם ג-ד). כדי להבין את גודל הדבר צריך להבין את משמעות העניין.

עם ישראל הם אסירים בורחים, היוצאים ממצרים לאחר שנים רבות של דיכוי והשפלה, פחד יומיומי מהמוות. עד כה חייהם היו טראומטיים ביותר וכעת הם משתחררים ויוצאים מהם. טבע כל אסיר, הבורח מכלאו אחרי שנים רבות, הוא להתרחק ככל הניתן ממי ששיעבד אותו. הוא ירוץ בכל כוחו על מנת שלא יהיה אף קשר, בעיקר שהוא יודע שאם הוא יתפס הוא לא יחזור לעבדותו הראשונה, אלא הוא ייענש.

כעת מצווה ד’ ציווי שהוא היפך הטבע הפשוט של אדם הבא להציל את חייו: ‘תחזרו לכיוון מצרים’. ציווי זה אינו נורמלי, אך עם שלם עושה את רצון ד’. אין מדובר ביחידים ענקיים כגון אברהם אבינו או יוסף הצדיק, אלא כל העם נותן אמון במשה רבינו ובקב”ה ושב לכיוון מצרים. מעשה זה, הנעשה מתוך אמון גדול בד’, הינו שיא  ההתעלות מעל הטבעיות, טבעיות הרגש האנושי.

כאן מתגלה כי עם ישראל אינו עם נורמלי, זהו עם א־להי. ודאי תכונתם באה מאברהם אבינו שבקע עצי עולה ויוסף שנס החוצה, אך כעת תכונה זו מתגלה כסגולת עם החי למעלה מהטבע והוא מבטא בחייו את הנאמנות אל האמת הא־להית. מציאות כה מופלאה היא ודאי עושה את ישראל ראויים לנס הניסים, לנס המופלא של קריעת ים סוף.

יש מקום להתבונן על שיבת ישראל מצרימה ודרכה להתבונן על הקומה הנוספת הנבנית בקריעת ים סוף. בפשטי הכתובים מבואר כי אילולא שהיו ישראל חוזרים לכיוון מצרים והיו אומרים לפרעה כי עם ישראל נבוך הוא בארץ אזי פרעה לא היה רודף אחריהם כלל. כלומר, קריעת ים סוף אינו נס הכרחי להצלת ישראל, אלא הוא מאורע א־להי יזום כדי לגלות את כבוד ד’. לכאורה, ישראל יכלו להמשיך בדרכם. על כן, צריך להבין באופן כללי מה נבנה בקריעת ים סוף? מה היה חסר אם היה מתרחש רק מכת בכורות יציאת מצרים? הצורך במפגש נוסף בין ישראל למצרים, אשר נוצר ביוזמה א־להית, אינו מובן. כמו כן, יש להבין מדוע הדבר התרחש על ידי התנועה של שיבת ישראל לכיוון מצרים? למה זהו האופן שגורם לביאת פרעה ולעשיית הישועה? הקב”ה לא היה צריך לצוות את ישראל לחזור מצרימה, הוא היה יכול להכביד את לב פרעה שירדוף אחרי ישראל.

סיבת השיבה על פי החזקוני – לא יהיו בדאים

ליישוב הקושיות נלך בשלושה דרכים. הדרך הראשונה היא פירושו המפתיע ביותר של החזקוני. עם ישראל הבטיח לפרעה שהוא הולך שלושה ימים כדי לעבוד את ד’ ולחזור למצרים כפי שנאמר בשליחות הראשונה של משה ואהרון לפרעה: “וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ד’ אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר” (שמות ה א). היית חושב יחוגו במדבר וימשיכו הלאה בדרכם, לא כן אלא “וַיֹּאמְרוּ אֱ־לֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר” (שם ג). המטרה הייתה פשוטה, ללכת דרך שלושה ימים ולעבוד את ד’. הדיבור בין משה לפרעה לא נולד לשחרר את העם. וכן מפורש בשיח בין משה ופרעה סביב מכת דבר (שם ח כא-כד): “וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵא־לֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ”, ‘אני מוכן שתעבדו את ד’, אך בארץ מצרים’. משה אינו עונה שהם רוצים ללכת לארץ ישראל, אלא “לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַד’ אֱ־לֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ. דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַד’ אֱ־לֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ”. במצרים לא מקובל לזבוח כבשים, מכיוון שהם אלהי מצרים. על מנת לא לעורר איבה בין עם ישראל ובין מצרים ילכו בני ישראל למדבר, דרך שלושת ימים, ושם יזבחו לד’ כפי שיאמר. עונה פרעה: “אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַד’ אֱ־לֹהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר רַק הַרְחֵק לֹא תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי”.

רואים כיצד השיח הוא סביב יציאה לתכלית מדויקת של עבודת ד’ המדבר של שלושה ימים, לא יותר מזה. פרעה כמובן אינו טיפש והוא חושד שמטרת ישראל היא בריחה. לכן בהתחלה הוא מוכן שרק הגברים ילכו. לאחר מכן הוא מסכים ליציאת כל העם, אך שיישארו הצאן. אולם משה רבינו אינו מסכים לכך. הצעותיו של פרעה נועדו להכריח את ישראל לחזור למצרים, אך משה אינו מסכים לכך מכל מיני סיבות. לכן אומר החזקוני:

“וישובו – אין אני רוצה שיחזיקום מצרים בדאים שקבעו להם זמן: ‘דרך שלושת ימים נלך במדבר'”.

כדי שבני ישראל לא ישקרו אז הם חזרו חזרה לאחר שלושה ימים. המרגלים ששלח פרעה חזרו למצרים וסיפרו לפרעה שבני ישראל נבוכים ופרעה יוצא לרדוף אחריהם. פירושו של החזקוני מעניין, אך קשה לפרש בדרך זו. בפשט הכתובים מפורש כי מטרת החזרה היא לגרור את מצרים לרדוף אחרי ישראל.

נניח כעת לפירושו המקורי של החזקוני, אך הוא פותח לנו פתח להתבונן מדוע יציאת מצרים צריכה בכלל להיות בדרך של שקר? נכון שפעמים אין ברירה, “בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה” (משלי כד ו). אך יציאת מצרים מעשה ד’ היא על ידי מכות קשות, וכי אין ביכולת ד’ להכות באופן כזה שפרעה יסכים ליציאת ישראל לחירות עולם? מדוע יש צורך ללכת בדרך של עורמה ושקר. ריבונו של עולם כולו אמת וכאן היציאה היא בדרך של שקר, לכאורה בלי תועלת וטעם. על פי זה פרעה צודק, הוא הסכים שבני ישראל ילכו לעבוד את ד’ כפי שדובר ביניהם: “קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ד’ כְּדַבֶּרְכֶם” (שמות יב לא). אך עם ישראל אינו עושה כפי שסוכם, אלא הוא בורח ממצרים.

ממלכת כהנים – שותפות האנושות בגאולת ישראל

כאן יש מקום להבין, באמצעות שאלה נוספת, את יציאת ישראל ממצרים פרשת בא באופן חדש ומתוך כך נוכל להבין את התוספת בפרשת בשלח. למה הקב”ה עסוק בשכנוע הרשע לשלח את בני ישראל, וכי לא יכול היה ד’ לעשות נס שבני ישראל יצאו בעל כורחו של פרעה? תיבש ידו של פרעה כידו של ירבעם ובני ישראל יצאו ביד רמה. כן על זה הדרך ניתן לחשוב על דרכים נוספות שבני ישראל יצאו בעל כרחם של המצריים. האם לא יהיה בכך קידוש ד’ גדול יותר? ההתעסקות המרובה בהבאת המכות ובהכבדת לב פרעה, על מנת שיהיו מכות נוספות, מלמדת אותנו כי חשוב לריבונו של עולם שעם ישראל ייצא בהסכמת פרעה.

אלא, פרעה הוא נציג האנושות, הוא העומד בראש האימפריה הגדולה בעולם באותה תקופה. לעומתו, עם ישראל הוא לב העולם והוא צריך להישלח לייעודו ותפקידו כשליח האנושות. אם עם ישראל היה יוצא בעל כורחו של פרעה אזי הוא לא היה יכול לקבל את תפקידו להיות “ממלכת כהנים” לאנושות כולה. לכן יש טורח א־להי להביא לכך שפרעה יאמר לעם ישראל ‘קומו צאו מתוך עמי ולכו עבדו את ד’ כדברכם’. אף על פי שאמירה זו באה בעקבות המכות, שלא לשמה, הרי שיציאת ישראל צריכה להיות ברישיון האומות.

לאור זאת, כהבנה ראשונית, אנו מבינים שבקשת ישראל חייבת להיות מתאימה לפרעה. לכן מראש עם ישראל מבקש בקשה “מינימאלית”, ‘תנו לעבוד את ד”. הקב”ה בא לקראת פרעה על מנת שהוא יסכים לשלוח את ישראל. אמירה זו אינה על פי האמת, אך היא צריכה להיות מותאמת לפרעה.

אולם, ניתן להסביר הסבר עמוק מכך. אם משה היה אומר: ‘אנחנו רוצים לצאת ממצרים כדי ללכת לארץ ישראל לעבוד את ד’ ולא לחזור’. על כך פרעה היה עונה: ‘ישראל רוצים חירות לאומית, הם רק משתמשים בשם ד’. יש עניין דתי ויש עניין לאומי’. כלומר, אצל אומות העולם הלאום והדת הם שני דברים שונים ונפרדים. לכן אם משה היה מבקש מפרעה לשחרר את עם ישראל בשל רצונו ללכת לארץ ישראל, פרעה לא היה מקשר את הבקשה לד’. לדעתו, אין קשר בין ד’ ובין השחרור. לכן עם ישראל ניגש אל האומות באמצעות “שפה דתית” באומרם ‘תנו לנו חירות דתית’.

אומות העולם אינן יכולות לתפוס אחדות בין הדת ובין הלאום. לכן בקשה לאומית הייתה גורמת לכך שלא היו מייחסים חשיבות לעבודת ד’. אך עם ישראל הוא עם ד’, עם קדוש, הלאומיות שלו היא עצמה האופן בו הוא מייחד את מלכות ד’ בעולם. כאשר באים מול פרעה צריך להקטין ולצמצם את המסר על מנת שהוא יתאים לאנושות כולה, הרואה את החיים החברתיים-לאומיים ואת עבודת הא־ל כשתי מערכות שאינן קשורות זו לזו.

כלומר, השליחות אינה על פי האמת מכיוון שרק באופן הזה פרעה יבין שיציאת ישראל ממצרים קשורה לכבוד ד’ יתברך והיא אינה לפי האינטרסים של בשר ודם.

אך זהו האופן בו עם ישראל נתפס בעיני העולם – דת המבשרת את אמונת הייחוד. אך האמת היא שחייהם של ישראל וגילוי כבוד ד’ חד הם, “שהרי אי אפשר לכבוד העליון להתרבות אלא בגאולתן של ישראל” (מסילת ישרים יט). המוח הגויי אינו יכול לתפוס את רז האחדות הזו.

השיבה אחורה – גילוי נבדלות ישראל בגאולה

יש יציאת מצרים של “ממלכת כהנים” מהצד של אומות העולם. אך יש יציאת מצרים של “גוי קדוש”, ישראל מצד עצמם. יציאה זו אינה ברשות האומות ואינה בתפיסת האומות, “ד’ בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵ־ל נֵכָר” (דברים לב יב). עם ישראל הוא עם קדוש ונבדל.

לפי זה נוכל לחזור ולהבין את דברי החזקוני. עם ישראל חוזר לכיוון מצרים ואומר לו ‘כעת חזרנו, נראה כיצד אתה מונע מאיתנו לצאת’. חשוב שתהיה נקודת השקה בין ישראל ואומות העולם, אך חלילה שחלומותיהם של ישראל ושאיפותיו יהיו מוגבלים לתפיסת האנושות. אנחנו שייכים לד’ ימלוך לעולם ועד. זוהי שייכות אל הנצח בו החיים והקודש חד הם. חייהם של ישראל והודעת שם ד’ הם אחד. ואף על פי שהגויים אינם יכולים להבין סוד אחדות זו עם ישראל אינו מקטין את בשורתו. לכן יש חזרה לכיוון מצרים, המביא לרדיפת פרעה וליציאת ישראל ביד רמה. יציאה שהיא אינה מצד רשות האומות המגבילה את ישראל, אלא מצד גאות ד’. ישראל נושאים דגל שהוא הרבה למעלה מיכולת ההכלה והתפיסה של אומות העולם. זוהי פרשת בשלח וקריעת ים סוף המתגלה בתוכה.

אמת היא, בית שני התחיל ברישיון האומות וכן השיבה השלישית התחילה באופן הזה, מכיוון שההתחלה מתחילה מתוך העולם. אחר כך עם ישראל צריך לפרוק את העול הגויי ולשבור את האזיקים המתחשבים באומות. אלו שני השלבים בגאולתם של ישראל. הראשון הוא “בגובה” של העולם ולאחר מכן ישראל מתנשאים בגילוי קדושתם מצד עצמם ללא התחשבות כלל באומות. זוהי הקומה הנוספת הנבנית בפרשת בשלח.

יש לומר שהסבר זה הוא מפולפל, אך הוא מבואר לאור דברי החזקוני, ובכך אנו מבינים את המעבר בין גאולה שהיא בקנה המידה של העולם ובין גאולה נצחית.

השיבה אחורה – שחרור מפחד מצרים

בדרך פשוטה נראה לומר שהסיבה שהקב”ה אומר לישראל לחזור חזרה לכיוון מצרים היא כדי לשחרר אותנו מפחד מצרים. פרעה רודף אחרי העם עם שש מאות רכב בחור, יכול היה העם כולו להרגם, אלא יש להם נפש עבדותית. “וַיּוֹשַׁע ד’ בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם” (שמות יד ל) מפרש הספורנו:

“במיתת המסתוללים בם לשעבדם נשארו הם בני חורין, כי עד עת מותם היו ישראל כעבדים בורחים”.

הבעיה ביציאת מצרים היא הבריחה ממצרים. הבורח הוא לא חופשי, הוא אדם מפוחד החושש כל הזמן. אחרי מות המצרים הושיע ד’ את ישראל, סר הפחד ובני ישראל אינם כעבדים בורחים. התחלת הסרת הפחד נעשית על ידי השיבה לכיוון מצרים. כך מתחיל להתפוגג הפחד, עם ישראל מפסיק לברוח. עם ישראל יוזם מפגש ועל ידי זה הוא משתחרר מפחד מצרים.

השיבה אחורה – לצורך גילוי ייחוד ד’ העליון

מעבר לסוגיה הנפשית של השתחררות מהפחד יש כאן סוגיה רוחנית המבררת את היחס בין הקדושה ובין העולם. העולם צורר את הקדושה ומיצר לה. כוחות הטבע והגוף צוררים את הנשמה ומעכבים את הופעתה. כדי להיות עובד ד’ צריך גבורה, כפי שהזכרנו את יוסף שבורח ונס. הוא אינו נכנע לתאוות ולכוחות הגוף הנמוכים. יש להיות נאמן אל הצדק והטוב, אל דבר ד’.

תחילת עבודת ד’ היא בריחה הבוחרת בנשמה אל מול הגוף. כך גם אצל עם ישראל. כח ד’ מתגלה בכך שהוא מצליח להוציא את ישראל ממצרים. ד’ הוציאנו מהמיצר, אך המיצר עדיין קיים. זהו ייחוד תחתון.

ייחוד תחתון דומה לאצבע, באופן טבעי אי אפשר לפעול בעולם עם האצבע. במכות ד’ יתברך מגלה כי הוא יכול לדחוף את האצבע העליונה לכל מקום. כל מכות מצרים הם דברים טבעיים שרובם מתגברים. יש דם בעולם, מתגבר הדם. יש צפרדעים והם מתגברים ועולים. דהיינו, המכות הם העצמה של כוחות הנמצאים בטבע, הבאים להוציא לפועל את רצון ד’. הטבע לא יכול למנוע את גילוי ד’ והוא אינו יכול לחצוץ בפני רצון ד’. זוהי ידיעה גדולה, ידיעת הכובש את יצרו. יש יצרים חמים ועזים ויש נשמה, שיש לה כח גדול יותר והיא יכולה לכבוש את היצר.

לכן מדרגת יציאת מצרים היא מדרגת הכובש, שהוא מדרגה השייכת לייחוד תחתון. יש עולם ויש בורא היכול לעשות כרצונו בעולמו, בכל מקום ובכל שעה ואין אף יכולת בעולם הפרעוני למנוע זאת.

אך עדיין פרעה עומד בכל תוקפו. יש פחד, כביכול יש עוד מלבדו. יש מציאות חוץ לבורא בה הבורא נלחם. נכון כי הוא חזק ותקיף יותר, אך קיים חשש שפרעה יחזור. כך אי אפשר לגבור. בא הבירור של קריעת ים סוף, “וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה” (שמות יד לא), יד זה מפעל. העולם כולו של הבורא יתברך, גם המיצר הוא שלו. אין עוד מלבדו כי הכל עושה רצונו. אין רצונו גובר על הכל, אלא הכל עושה רצונו, באופן נסתר ובלא דעת. העולם כולו מעשה ידי יוצר. אין זו דחיפת אצבע לתוך מציאות אחרת, אלא מתגלה שהכל שלו. כפי שאומר המהר”ל נס ים סוף נעשה בחוקים הבסיסיים של הבריאה, בחוקי כח המשיכה והכימיה. כאן עם ישראל רואה את ידו הגדולה ומבין שהכל מעשה ידי היוצר ברוך הוא.

זהו עומק הנקודה שחוזרים לכיוון מצרים. עם ישראל אינו נשאר בתודעת בריחה מהמיצר, כביכול יש מציאות נוספת שהיא אינה א־להית. חוזרים לכיוון מצרים וגורמים למצרים להתאפס על ידי בירור סוד הייחוד העליון, השירה העליונה. לכן שירת הים כל כך משמעותית בתפילתנו. היא באה אחרי ייחוד ד’ של קריאת שמע. ‘זה א־לי ואנוהו’, האדם רואה את המציאות עצמה כגילוי ד’. הוא לא רוצה לברוח מהמיצר, אלא הוא מבין כיצד המיצר הצר עצמו, כאשר הוא צועד בתוך הים, הוא גם א־להי, מעשה ידי יוצר.

כעת איננו בורחים יותר, איננו פוחדים ואיננו חוששים. יש מקום לפחד לאור ההבנה שכל העולם כולו הוא של ד’ יתברך?

לסיכום, הפירוש הראשון היה שהשיבה היתה בשביל השלמת מהלך יציאת מצרים. לאחר השלמת יציאת מצרים ברשות האומות יש לחזור חזרה על מנת לבוא למדרגה של יציאת מצרים שאינה מתחשבת באומות. על גבי זה הפירוש השני, העמוק יותר, מבאר שהיציאה הראשונה היא בריחה ממציאות לא א־להית. זהו ייחוד תחתון המגלה את יכולת ד’ לשדד את כל המערכות. השיבה היא על מנת לברר כי גם מה שנדמה לנו כהיפך ד’ הוא כולו רק ברצון ד’. כך מופיע הייחוד העליון, הגילוי שכל המערכות כולן הן שלו יתברך.

מבאר השפת אמת כי בקריעת ים סוף הנס והטבע הם שותפים בהצלת עם ישראל. לעם ישראל היה נס, נוצר שביל בתוך הים, אך המצרים מתו על ידי הטבע, טבעו בים. הנס והטבע הם שני גילויים של ד’ והם שותפים בגילוי ד’. לכן לפני קריעת ים סוף מופיעים שלושה פסוקים שמהם יוצאים צירופים של שם ד’ בע”ב אותיות, כפי שמבאר רש”י במסכת סוכה מה א. שם ד’ הגדול המגלה כי הכל שלו, הטבע והנס, ישראל ומצרים, הכל בתוך רשות היחיד של יחידו של עולם ברוך הוא, הכל שלו.

זו המשמעות של חזרת ישראל לכיוון מצרים. הם אינם בורחים יותר ובאמת אין לאן לברוח. המיצר עצמו מתברר כגילוי א־להי.

גילוי מידת הדין – שותפות ישראל

ננסה להבין הבנה עמוקה יותר בחזרת ישראל לכיוון מצרים.

חז”ל אומרים שהמלאכים קיטרגו לפני הקב”ה בעת קריעת הים, ‘הללו עובדי זרה והללו עובדי זרה’. כנראה שהם צדקו, ישראל היו במצב ירוד מאוד. אך רק כעת נזכרו המלאכים לקטרג על ישראל? יכלו לומר דבריהם בעת חצות הלילה, כאשר ד’ מכה את בכורות מצרים ופוסח על בתי בני ישראל. יש המפרשים כי ד’ השתיק את מידת הדין. חלק מנס פסח הוא דילוג על הדין. ד’ לא הביט על המעמד הגלוי של ישראל, אלא הסתכל רק על הנשמה. נס הניסים אינו שהמצרים מתו והיהודים נשארו חיים, אלא גילוי הנהגה שאינה מביטה כלל על עוון, אלא רואה רק את הטוב. זוהי הנהגה מופלאה, האם היא אינה יכולה להמשיך הלאה בעת יציאת ישראל ממצרים?

אלא, מידת הדין היא קיומו של עולם, תכלית ד’ בבריאה. מידת הדין יכולה להפחיד, אף אחד אינו רוצה לעמוד בדין. אך עיקר מידת הדין היא בקשת ד’ שאנו נהיה שותפים עימו. הדין היא קריאה לשותפות. הטוב אינו מתגלה מצד החסד, שהוא אינו מתחשב במידת המקבל. אלא החסד הא־להי רוצה להופיע בשותפות ולכן הוא מוגבל בשותפות של האדם עם החסד. זהו הדין, בקשה של ד’ שנגלה רצון ונהיה ראויים אל הטוב שלו. זאת כדי שנהיה שותפים עם הטוב, ולא יהיה לחם של בושה. אדם שאוכל דבר שאינו שלו מתבייש להסתכל בפני מטיבו. זוהי תכונה עמוקה בנפשו של האדם – טוב שהאדם אינו שותף לו אינו טוב שלם. לכן הדין הוא קריאה א־להית לשותפות עם הבורא יתברך.

שותפות ישראל בקריעת הים

בקריעת ים סוף ד’ אומר: “מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ” (שמות יד טו). מפרש רש”י: “לא עת עתה להאריך בתפילה, שישראל נתונין בצרה”. דברים אלה מוזרים מאוד, מה יעשו ישראל אם לא יצעקו אל ד’? בעת צרה מתפללים. יש להבין את כוונת ד’.

אור החיים הקדוש מפרש כי ‘מה תצעק אליי, זה לא יעזור, מכיוון שאיני יכול להושיע אותך אלא אני מחכה לך’. עם ישראל מחכה לקב”ה והקב”ה אומר שהוא מחכה לנו. הוא לא יכול לבד, אלא הוא צריך את השותפות שלנו, ‘דבר אל בני ישראל ויסעו’. בלעדי ישראל לא תהיה גאולה. יש מדרגה של חסד פשוט, כפי שהיא התגלתה במכת בכורות, אך היא אינה יכולה להתמיד. אם רוצים לצאת ממצרים בדרך משותפת אז עם ישראל צריך להסכים להירטב. אי אפשר להיגאל באופן כזה שנותנים לאחר לעשות את העבודה. אלא יש לתת אמון בקב”ה ולהיות ‘סיעתא לשמיא’.

הישועה היא א־להית, אך הנכונות למסירות נפש מצידנו אל ד’ היא הכרחית כדי שתהיה ישועה. על פי ההסבר השלישי קריעת ים סוף היא קומה נוספת של גילוי מידת הדין – שותפות עם ישראל לישועת עם ד’. המלאכים מקטרגים דווקא על הים כי כעת נתבעת השותפות.

כותב הרב קוק זצ”ל (אורות הקודש ג ע):

“אין שום ישועה שלמה באמת, כי אם אותה שהנושע פעל להופעתה בפועל ידיו”.

השותפות היא הכרחית.

ניתן לבאר כי השותפות התחילה מהשיבה. לעומת מכת בכורות, שהיא כולה מעשה שמים, אזי בקריעת ים סוף ישראל הם שותפים בהבאת מצרים אל הים. זוהי השיבה לכיוון מצרים: ‘אל תהיו נדחפים, אלא קחו אחריות ותהיו שותפים בעורמה הא־להית ליצירת הישועה’. על ידי זה קנו ישראל קומה מופלאה.

קריעת ים סוף – כריתת הברית

יש מקום לבאר יותר את הקומה הנוספת שקנו ישראל על הים. ביארנו כי מכות מצרים הם אצבע, התערבות א־להית במסגרת הבריאה. גילוי ייחוד תחתון – שליטת הבורא אל מול הבריאה. אחר כך התגלתה יד ד’ הגדולה, הייחוד העליון המגלה כי הכל שלו. בקריעת ים סוף התגלתה ידו האחת של הקב”ה, אך היכן היא היד הנוספת? לכאורה, חסרה עוד יד.

“גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ דאילו במעשה שמים וארץ כתיב ‘אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים’ ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב ‘מכון לשבתך פעלת ד’ מקדש ד’ כוננו ידיך'” (כתובות ה א).

מסתיימת השירה: “מִקְּדָשׁ ד’ כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ” (שמות טו יז), גילוי הידיים הא־להיות. אך הגמרא אומרת ‘מעשה ידם של צדיקים’, הבונים את המקדש ולא ד’, אם כן מדוע אומר ‘ידיך’? אלא הקב”ה מתגלה על ידי מעשי הצדיקים. עם ישראל הוא שותף עם הקב”ה. כל פעולתו היא מכח כוחות שד’ נתן בקרבו. לכן כל מעשיו הם חלק ממעשה ד’. ד’ אינו מתגלה רק עלינו, אלא בתוכנו דרך עשייתנו.

אין זה גילוי ד’ חיצוני, אלא גילוי ד’ פנימי דרך התושייה והיוזמה האנושית. הבריאה כולה, הניסים המופלאים, גילוי ימינו של הקב”ה ושמאלו היא מידת הדין, התגלות א־להית דרך השותפות והמפעל האנושי. “כָּל מַעֲשֵׂינוּ פָּעַלְתָּ לָּנוּ” (ישעיהו כו יב), העשייה האנושית היא גילוי של הקב”ה. זה מופיע בסוף קריעת הים, אך תחילת הגילוי של ‘ידיך’ היא שותפות ישראל בישועה. ישראל עם הקב”ה שותפים לגילוי שמו. אין אפשרות להיגאל באופן אחר.

רוב קריעת ים סוף היא מעשה שמים, אך הפתח לשותפות ישראל והקב”ה המתגלה בשיאו בבניין המקדש, מעשיהם של צדיקים, מתחיל כאן.

לפי זה יש רמז נחמד. ידידים העברת, עם ישראל נקרא בים סוף ידידים. נקראו על הים ידידים, חברים של הקב”ה. ידידות וחיבור עם הקב”ה. על דרך הרמז ידידים – יד יד, שני ידיים. צירוף מעשה הבורא עם מעשיהם של ישראל. בים סוף נעשו ידידים, בחינת שותפים ומחוברים. אנחנו ביחד. אומר ד’ על הים: ‘אני לא מוכן לבד, אני רוצה ידידים, חברים, שותפים’. אלה ישראל.

לפי זה אפשר לצייר באופן אחר את ההסתכלות על קריעת ים סוף. קריעת ים סוף אינה רק נס גדול ואינה רק גילוי שכינה גדול. אלא היא כריתת ברית עם הקב”ה. כיצד כורתים ברית? מבאר רש”י בברית בין הבתרים: “דרך כורתי ברית לחלק בהמה ולעבור בין בתריה”. “המעביר בניו בין גזרי ים סוף”, הים נבקע וישראל עוברים בין הבתרים. בקריעת ים סוף נכרתה ברית בין הקב”ה ובין כנסת ישראל. ברית ידידות נעשתה בעת המעבר בקריעת ים סוף.

כאשר עם ישראל נכנס לים הוא מגלה את אמונו בריבונו של עולם. כל רגע הים עלול ליפול, אך אנו מאמינים שכל קיומנו – גברים, נשים וטף, כנסת ישראל כולה – הכל תלוי בחסד ד’, המעמיד את הים כדי שיהיו ישראל בעולם. זהו ברית של אמון וחיבור שאין כמוהו. דרך חיבור ישראל וקוב”ה מתגלה ייחוד ד’ שאין כמוהו. “שירה חדשה שיבחו גאולים על שפת הים”, “אז ישיר, שר לא נאמר אלא ישיר” (סנהדרין צא ב) גילוי בחינת העתיד לבוא. גילוי האור של שירת הים יתגלה בשלמות רק לעתיד לבוא. אז יופיע אור הידידות בצורה שלמה, אחדות וחיבור בין הקב”ה ובין כנסת ישראל.

[1] עריכה: יונתן אידלסון