חלק הלימוד (חלק המקורות – בהמשך)

1. 1. "מעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו". זהו ביטוי מיוחד, משונה. מעניין שאף אחד מהפוסקים לא ויתר על העתקתו להלכה. אילו היתה כוונת חז"ל רק לומר שיש לנהוג כבכל סעודת שבת רגילה, ושאין להימנע משום עניין מחמת אבלות, הרי שהיה צריך לנקוט בלשון שלילית: 'ולא ישנה דבר ממנהגו בכל שבת' ולא בלשון חיובית: ומעלה על שולחנו אפילו וכו', מה שרומז די בבוטות שיש ציפייה מסוימת מאתנו שלפחות נרצה לנסות את האופציה הזו, 'סעודת שלמה בשעתו'…
   2. לכן ננסה לבדוק מה בכלל טמון בה, בסעודת שלמה, ולמה דווקא בת"ב שחל בשבת (או בשבת של ערב ת"ב)? הלא ביטוי כזה לא נזכר בכל דיני עונג שבת הרגילים, של כל שבתות השנה, ואפילו כשחל בהן פורים או פסח ושבועות? תימה.
   3. רש"י הקדוש עונה על שאלה שיכולה להיות לא קשה לנו, בגלל העברית המודרנית שבפינו: מהו 'בשעתו'? בשבילנו זה כמו 'בזמנו', אלא שזה ביטוי שלא מתאים לש"ס. אומר רש"י שלשלמה היתה 'שעתו' והיתה 'לא שעתו'. שהרי לכל הדעות הוא ירד ממלכותו, ורק נחלקו אם זכה וחזר אליה. א"כ שעתו היינו 'שעת תקפו ומלכותו', שאז היתה סעודתו נחשבת 'סעודת שלמה'. ומהי? רש"י מפנה אותנו ל'תפריט' בספר מלכים א', ה', ב'.
   4. "וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח. עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים". כל זה ליום. כל זה כפול אלף נשים. כל זה נבואה שהוצרכה לדורות! זה מה שצריך לעניין אותנו בתשעה באב שחל בשבת?!
   5. מה כל כך מיוחד בצירוף הזה? ובכן יש לנו רמז במעשה דרבי (א1) שביקש לעקור תשעה באב שחל בשבת. חלילה שביקש לעקרו לחלוטין (ע' גם תוס' שם מה ההו"א בכלל), אלא אולי סובר רבי, שבמקרה מיוחד כל כך (אז היו מקדשים החודש עפ"י ראיה, וא"א לצפות מראש, לכן יש גם דיונים על ת"ב שחל בע"ש, שלא קיים בימינו) – כבר לא צריך 'צום ת"ב' כי מה שהצום עושה, כבר עשתה שבת! ומה היה בשבת? אפילו כסעודת שלמה!
   6. לסיכום, יש משהו מיוחד ביותר בשבת תשעה באב, עד שרבי ביקש לוותר על תענית בשנה כזו, והש"ס והפוסקים דוחפים במפגיע לכיוון של הרבות בסעודה, ברמזם לנו באופן ברור לשים לב למיוחד שבסעודת שלמה 'בשעת תקפו ומלכותו'.

7. אז ננסה להתבונן בה. חוץ מהשפע ה'מוגזם' כביכול שבה, מודיעה לנו הגמרא בבב"מ (א3) מה משמעותה של סעודת שלמה בשעתו. ומעניין ביותר שההקשר הוא הלכתי, בשכירות פועלים ותנאי העסקתם, וביטוי זה ,'סעודת שלמה', שאינו מופיע באף מקום אחר בתושבע"פ כולה, מקבל פה גבולות גזרה מאוד ברורים, ומתברר שאינו סתם כינוי כמו "סעודת מלכים" וכד'.

מה מתברר? שאם עד עכשיו חשבנו ש'סעודת שלמה בשעתו' זו "הגזמה פרועה", אז בעצם זה עוד שום דבר. יש הרבה למעלה מזה: "סעודת בני אברהם יצחק ויעקב". עד כדי כך, שלהלכה, אם אדם סגר מול פועליו על 'מזונות' סתם, הוא בבעיה קשה, שכן אם יתבעו ממנו לקיים את תנאו, 'אפילו אתה נותן להם כסעודת שלמה בשעתו – לא יצאת יד"ח עימהן. למה? שהן בני אברהם יצחק ויעקב!' תגידו לי – יש בעולם מישהו שמסוגל לאכול כל מה שיש שם ב'תפריט' במלכים, ועוד לעבוד כפועל? מתי בדיוק יישאר לו זמן לעבוד? וגם זה לא מספיק כי בעצם מגיע להם יותר? מה הולך פה?

8. 8. חייבים לומר שיש כאן יותר מהגדרות כמותיות, שהן לא רלוונטית למציאות כ"כ. יש כאן הגדרות שבאות לאפיין "מצבי צבירה" שונים במהות הישראלית. הגמרא מנסה לברר (בשיא הרצינות) מי הכין סעודה יותר גדולה, שלמה או אברהם. החשבון הפשוט מראה ששלמה הכין יותר. התשובה היא ששלמה הכין עבור כל ישראל, ואברהם הכין "לכל אחד ואחד". יוצא שמדרגת שלמה בסעודתו היא השיתוף, החיבור של כל ישראל לסעודה אחת, ואילו מדרגת אברהם יצחק ויעקב היא למעלה מכך: שכל מה שאמרנו אצל שלמה – מופיע בשלמות אצל כל יחיד מישראל. לזה שלמה לא זכה. לזה כלל ישראל לא זכה עדיין, רק לכך של'כלל ישראל' ראוי כל השפע שבעולם. אבל מה טמון בנו מאבותינו? יותר מכך, שכל יחיד הוא ביטוי שלם ומוחלט של "כלל ישראל"! וזה מחייב לקחת בחשבון שכל יהודי מגיע לו כל שפע העולם הזה כולו, גם כשהוא פועל פשוט שבא לעבוד אצלך יום אחד.
   9. נחזור ונבדוק את הנבואה שהוצרכה לדורות במלכים. באיזה הקשר מופיעה סעודת שלמה? לפני או אחרי שנבנה בית המקדש? לפני. חשוב מאוד לנבואה לתאר לנו את מה שמכין את ישראל להיות ראויים למקדש. ומה התשתית? מאיפה הכל מתחיל? מחכמת שלמה? לא! מסעודת שלמה. והאמת שעוד לפני כן, פסוק אחד לפני, מתוארת מדרגת כלל ישראל (מה שהוזכר בגמרא ב"מ הנ"ל, כדי לתאר את ה"נחיתות" של סעודת שלמה ביחס לסעודת אברהם) – "יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב אֹכְלִים וְשֹׁתִים וּשְׂמֵחִים". ואז לא פלא שגם המלך אוכל ושותה ושמח. ולא פלא ש"ותרב חכמת שלמה". ולא פלא שהגיעה עת מקדש השם להיבנות. זה הסדר.
   10. והרמז הנפלא בביטוי "כחול אשר על הים" ולא רק כרגיל 'על שפת הים', שכן ההבדל הגדול בין ה'חולות' הללו הוא שהחול שעל שפת הים הוא כמות המונית אך יבשה ונפרדת כל גרגיר בפני עצמו, ואילו החול שעל הים (כלומר על קרקע הים. 'ים' איננו המים אלא המקום המכיל את המים. כמו 'ים של שלמה', וכמו בפסוק: "כי מלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים") מלבד שהוא מרובה יותר בכמות, כולו מדובק וספוג מים. לא מדובר רק בברכה לאומית כמותית, אלא במהות אלוקית לאומית מיוחדת שזכינו לה בימי שלמה, שמקבלת ביטוי בשפע עצום של עושר: "אוכלים ושותים ושמחים". זה הכיוון לבית המקדש. ומי לא יראה בהבדלים הללו בין ה'חולות', רמז מדהים להבדלים בין תפיסות "עולם החול" אצלנו?

11. אז למה שבת? כי אין "מקפצה" יותר טובה לישראל בכיוון הזה של חיבור כל המציאות הגשמית בהרחבתה, אל השראת השכינה בכלל ישראל, כמו בשבת. במקורות (ב1, ב2) למדנו שדווקא בשבת, המחשבה שעילוי הקדושה והנשמה היתרה שבה נותנות לנו כוח לוותר על הגשמיות – היא חילול השבת! רבי זירא מתחנן לפני תלמידיו שלא יטעו בטעות האיומה הזו, שהיא לכאורה אינסטינקטיבית כמעט, לצערנו. כל ימות השנה אנחנו משתדלים להגביר כוח הרוח על החומר, ובצדק. בשבת יש לנו חיזוק הרוח, נשמה יתירה, ואוטומטית אנו עלולים "לנצל" אותה כדי להכות את החומריות שבנו מכה ניצחת. איזו טעות. איזה חילול שבת. רש"י מדגיש שרוחב הלב שבשבת הוא כוח רוחני מופלא ומיוחד, "רוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרוחה, " – אם רש"י היה עוצר כאן, מישהו בעולם היה מנחש את המילים הבאות? – "ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו"?! השראת שכינה נשמתית כזו שמאפשרת לאדם לאכול ולשתות מבלי לקוץ בהם, מבלי שיש אצלו כרגיל סתירה בין העולמות! אז לקחת את הכוח הזה ולהשתמש בו דווקא לבטל תענוגים?! שיגעון מוחלט! חילול שבת!

12. אם כן, לשבת ביסודה יש בדיוק אותו כיוון של הנבואה במלכים. הדרך להשראת השכינה אינה בויתור הולך וגובר על עולם החול, כביכול, אלא בשאיפה להגביר דווקא אז את כוחה של הנשמה בחיבורה למלוא חללא דעלמא. אין ספק שבפועל, למעשה, צריך להבדיל היטב בין קודש לחול, ולא בעירבוביה שעטנזית מדובר, חלילה. בוודאי יש הרבה צורך להגביר כוח הקודש על החול והרוח על החומר, כשאינם מתוקנים. אך לשכוח את היסוד? לשכוח את השבת שבעולם? לשכוח לאן כל ההתנהלות המעשית אמורה בעצם להוביל? חלילה! "וקראת לשבת עונג" – תמיד, גם בימות החול (כהלל וכשמאי), וככל שמתקרבים לתשעה באב התזכורות לעמידתה של השבת מעל כל ענייני אבלות מתגברים, עד שבמקרה של תשעה באב שחל בשבת כבר אי אפשר להתאפק: "מעלה על שולחנו" – בלשון חיובית! – "אפילו כסעודת שלמה" – לפחות תנסה, לפחות תחשוב על זה, רשימת הקניות לשבת כתובה בתנ"ך… ואפילו אם לא ממש מתאים לך "אייל וצבי ויחמור", תזכור שכלל ישראל כבר שם, הגאולה כבר מזמן הולכת בכיוון הזה. עוד מימי שלמה.

13. וגם אם באופן אישי איננו יכולים להגשים זאת כל אחד בפני עצמו, זה לא בגלל שכלל ישראל לא שם, אלא ממש ההיפך – כי באופן אישי יש לנו עוד אופק הרבה יותר גבוה אפילו מזה, משום שאנו בני אברהם יצחק ויעקב! ובתור שכאלה מגיעה לנו "סעודה" מסוג מופלא עוד יותר ממדרגת "סעודת כלל ישראל" שבנו. יבואו ימים שכל יהודי יתגלה בו כל כלל ישראל בשלמות ממש! כל החיבור המלא בין שמים וארץ, כל תכלית הבריאה כולה תופיע בכל אחד ואחת מאיתנו. אז נכון שבאופן אישי זה רק מאתגר אותנו יותר, והדרך כל-כך כל-כך רחוקה לפנינו, לכאורה – אז מה? מה שגנוז בנו ויתגלה לעתיד לבוא, לא גורע במאומה ממדרגת כלל ישראל שבנו, שראוי כבר בימינו ל"סעודת שלמה בשעתו" שקודמת לבניין בית המקדש ורק היא מביאה אליו, וכמו שאומרים בצדק: במהרה בימינו, אמן.

חלק המקורות

א1 מגילה ה

אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: רבי נטע נטיעה בפורים, ורחץ בקרונה של צפורי בשבעה עשר בתמוז, ובקש לעקור תשעה באב, ולא הודו לו. אמר לפניו רבי אבא בר זבדא: רבי, לא כך היה מעשה, אלא תשעה באב שחל להיות בשבת הוה, ודחינהו לאחר השבת, ואמר רבי הואיל ונדחה ידחה, ולא הודו חכמים. קרי עליה: טובים השנים מן האחד.

א2 תענית כט

ערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו.

רשי תענית כט, ב

דאיכא למאן דאמר מלך והדיוט ומלך, ואיכא למ"ד מלך והדיוט, כלומר כשנטרד שוב לא חזר למלכותו, לפיכך הוצרך לומר בשעתו, בשעת מלכו ותקפו שהיה אוכל הוא ושריו ס' כור סולת וכו'.

א3 בבא מציעא פו, ב

ומעשה נמי בר' יוחנן בן מתיא שאמר לבנו צא שכור לנו פועלים. הלך ופסק להן מזונות, וכשבא אצל אביו אמר לו: בני, אפילו אתה עושה להן כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקב. למימרא דסעודתא דאברהם אבינו עדיפא מדשלמה? והכתיב {מלכים א ה-ב} "ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כור סולת, וששים כור קמח, עשרה בקר בריאים ועשרה בקר רעי, ומאה צאן, לבד מאיל וצבי ויחמור, וברבורים אבוסים"! ואמר גוריון בן אסטיון משמיה דרב הללו לעמילן של טבחים ור' יצחק אמר הללו לציקי קדירה. ואמר ר' יצחק אלף נשים היו לשלמה, כל אחת ואחת עשתה לו בביתה כך. מאי טעמא? זו סבורה שמא אצלי סועד היום וזו סבורה שמא אצלי סועד היום. ואילו גבי אברהם כתיב {בראשית יח-ז} "ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב" ואמר רב יהודה אמר רב: בן בקר אחד, רך שנים, וטוב שלשה! התם תלתא תורי לתלתא גברי, הכא לכל ישראל ויהודה שנאמר {מלכים א ד-כ} "יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרוב, אוכלים ושותים ושמחים".

[כחול אשר על הים? – חידה!]

ב1 שבת קיט

רב ששת בקייטא מותיב להו לרבנן היכא דמטיא שימשא, בסיתוא מותיב להו לרבנן היכא דמטיא טולא, כי היכי דליקומו הייא. ר' זירא מהדר אזוזי זוזי דרבנן, א"ל: במטותא מינייכו – לא תחללוניה.

רש"י שבת קיט

רב ששת – סגי נהור היה ואינו רואה עת האכילה, וכשהיה דורש בשבת מושיב התלמידים במקום שתגיע שם החמה לעת האוכל, כדי שיצטערו וימהרו לקום. דמטי טולא – שיצטננו. הייא – מהר. מהדר אזוזי זוזי דרבנן – כשהיה רואה אותן זוגות זוגות ומדברין בתורה מחזר אחריהם ואומר להם: במטותא מנכון, לכו והתעסקו בעונג שבת, ולא תחללוניה לבטל תענוגים.

ב2 ביצה טז

אמר ר' שמעון בן לקיש נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר {שמות לא-יז} "שבת וינפש", כיון ששבת ווי אבדה נפש.

רש"י ביצה טז

נשמה יתירה – רוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרוחה, ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו.