'כיתת אמונה' במכון מאיר, שני האחרון, שעת ערב מוקדמת. בני נוער משתובבים להנאתם, ולצידם תלמידי חכמים יושבים בכובד ראש. אנחותיהם של ישישים שרואים את ה-90 מלמעלה, נמהלות בבכיים של תינוקות בני יומם. צער כהה מרחף באוויר, ואיתו שמחה עמוקה ותקווה גדולה. עוצמות חיים ומוות מתגלגלות על הלשון. אור וחושך משמשים בערבוביה.
הנה כי כן, כמה סמלי שמשפחת ביגון בחרה לשבת את שבעת ימי האבלות על ראש משפחתם, הרבנית נאווה ביגון ז"ל, דווקא בכיתת האמונה של מכון מאיר. ברוך ה', ובזכות כיתה זו – כשם שבזכותה של נאווה ז"ל – רבים שבו מעוון, הודות למפעל האדיר שהקימו וטיפחו יחד הרב דב ונאווה ביגון. שמה של הרבנית נאווה ז"ל – שהיו ידיה אמונה עד בוא השמש וגם לאחר שקיעתה – נישא כעת בכיתה זו לשם, לכבוד ולתפארת על ידי רבים מאוהביה, ובראשם בעלה הרב דב ביגון שאוחז כעת במיקרופון ביד רועדת. בשעה זו ממש עולה ברוחי ההספד רב ההוד אותו נשא אברהם לשרה, אשר כמוהם ממש – גם הזוג ביגון הקדיש את חייו למען קירוב אנשים לה' באהבה ובאמונה.
בית משפחת הרב ביגון בשכונת גבעת שאול
"קשה לתאר כמה נאווה חסרה לי. כל יום שאני כאן בלעדיה היא חסרה לי מאוד", אומר הרב ביגון בגרון נשנק ולחיים רוויות דמעות כאשר החל לספוד לאשתו ולבכותה. עשרות תלמידיו שנכחו בשעה זו בחדר ואני הקטן בכללם זכינו לראותו מאות פעמים, אך כנראה שאיש מאיתנו לא ראהו כה סוער ונרגש מימיו. "במובנים רבים נאווה החזיקה אותי, ואני חש בחסרונה העצום מאז מותה. 54 שנים חיינו יחד, ולכן זה כל כך קשה. עברנו דרך ארוכה מאוד יחד, וכמובן שגם אתגרים רבים. שעה קשה במיוחד הייתה כאשר בננו אריאל נפטר. הוא היה כל כך יקר ואהוב. נאווה אהבה אותו אהבה מאוד גדולה. לפני 11 שנים נאווה חלתה, וגם זה היה מאוד לא פשוט. נאווה הייתה מאוד משפחתית, חמה ועוצמתית. אמא הייתה למעשה החמ"ל של הבית.
"תמיד הרגשתי שכל מה שנעשה במכון מאיר ובמכון אורה לדורותיהם, ואלפי התלמידים שזוכים להתקרב לאבינו שבשמיים באהבה, כל זה מתאפשר בזכות אשתי היקרה והאהובה. הרגשתי שדברי רבי עקיבא על רחל אשתו לאלפי תלמידיו: 'שלי ושלכם – שלה הוא', מתקיימים ממש. הקדוש ברוך הוא זיכה אותנו ב-12 ילדים, ונאווה שחררה אותי לכל העשייה במכון. מעבר לכך, בכל פעם כשהיו קשיים במכון, והיו הרבה כאלה, נאווה עמדה מאחורי כמו בטון יצוק. אנחנו חייבים לה המון, ותמיד נתגעגע אליה בכל ליבנו".
למלא את החלל
"נאווה נולדה למשפחת דייקן הירושלמית, בשכונת מאה שערים", ממשיך הרב, "ומשפחתה הייתה ציונית דתית. כשבגרה למדה בבתי הספר 'מעלה' ו'אוולינה דה רוטשילד', והייתה מאוד פעילה בבני עקיבא. בנוסף, נאווה הייתה מאוד מוזיקלית וידעה לנגן על מספר כלים. נאווה באה מבית דתי, אבל כשהייתה בת 15 החליטה שהיא רוצה להיות יותר דוסית. להקפיד כמו שצריך על דיני ההלכה בכלל והצניעות בפרט. אמא שלה הייתה תופרת להם את הבגדים, והיא ביקשה ממני חולצות ושמלות עם שרוולים ארוכים יותר, כאלה שיכסו את המרפק. בערך בגיל הזה היא גם התחברה לשניים משלושת הרבנים שהיו לה – הרב צבי יהודה ורב אושר פריינד. בהמשך חייה גם נקשרה מאוד לרב מרדכי אליהו.
"הרב צבי יהודה היה מעביר אז שיעורים בביתו, ונאווה הייתה מגיעה לשם. היא למדה ממנו המון, וספגה את רוחו בכל הקשור לאהבת ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. במקביל, היא התקרבה כאמור לרב אושר פריינד. רב חסידי מיוחד במינו. אחת מחברותיה גרה ברחוב שלו, ובאחת הפעמים בהם ביקרה אותה חברתה לקחה אותה אליו. רב אושר וחסידיו היו נוסעים בכל ראש השנה למירון, ונאווה התלוותה אליהם. נאווה הייתה מאוד קשורה לצדיקים, נסעה המון לקבריהם, והעניין הזה התחיל בזכות הקשר שלה עם רב אושר. אחרי התיכון נאווה הלכה לשירות לאומי בטירת צבי. אחרי השירות נאווה למדה באוניברסיטה לשון וידיעת הארץ ובנוסף לכך גם חינוך גופני בווינגייט, ולאחר מכן עבדה כמדריכה באולפנת כפר פינס וכמורה לחינוך גופני בסמינר בית יעקב".
אני מניח שפחות או יותר בשלב זה של חייה הכרתם.
"כן, זה באמת היה אז. בתקופה ההיא עוד למדתי בישיבת 'מרכז הרב', והרב פילבר שידך בינינו לפי בקשת הרב צבי יהודה ז"ל. הייתי כבר כמה שנים בתשובה, והחלטתי שמה שחשוב זה להתחתן עם אישה שיהיו לה מידות טובות, יראת שמיים, ושתהיה אמיתית. וכזו בדיוק הייתה נאווה. התארסנו שלושה שבועות לאחר שהכרנו. לפני החתונה נאווה שאלה אותי מה אני רוצה לעשות בחיים, ואמרתי לה שאני רוצה לעזור לאנשים שמתקרבים ליהדות. היא קיבלה את מה שאמרתי, וכל חייה תמכה בי גם כשזה היה מאוד לא פשוט.
"מבחינה אישיותית, נאווה הייתה אישה מאוד חזקה. עוצמתית. דוגרית. היא ידעה בדיוק מה היא רוצה. הייתי מראשוני הקיבוצניקים שחזרו בתשובה, אבל נאווה ידעה להכיל אותי. מיד הבנתי שיש לי עסק עם בחורה רצינית. כאמור התארסנו מהר מאוד, ואיכשהו זה יצא בדיוק ביום השואה. במהלך האירוסין ביקשו ממני לדבר. במהלך השנים שכחתי מכל העניין, אבל לאחרונה גיסי הזכיר לי מה אמרתי שם. ובכן מתברר שאמרתי שם שכמעט כל המשפחה שלי הושמדה בשואה, ושהתפקיד שלנו הוא למלא את החסר. להביא כמה שיותר נשמות לעולם. ובאמת זכינו ל-12 ילדים ברוך ה'. כפי שאמרתי מקודם, אריאל, אחד מילדנו נפטר, אבל הוא השאיר אחריו אישה וארבעה ילדים נהדרים. אלמנתו התחתנה מאז, והביאה עוד ילדים לעולם. נאווה ראתה בהבאת ילדים לעולם שליחות גדולה. היא האמינה שמדובר בעניין כללי של עם ישראל, ומעבר לכך גם מאוד אהבה ילדים ותינוקות. ההורים שלי פשוט לא הבינו איך אנחנו ממשיכים עוד ועוד עם עניין הילדים, אבל בסופו של דבר הם היו מאוד מרוצים".
וידיה שילחה לאביון
"דבר נוסף שמאוד חשוב לי לספר על נאווה", ממשיך הרב ביגון, "הוא שבזכותה הבית שלנו היה בית של חסד. היינו מארחים המון בביתנו, לתקופות קצרות או ארוכות. נאווה הייתה מאוד רגישה לסבלו של האחר, והמון פעמים הכנסנו אלינו הביתה אורחים שונים ומשונים, גלמודים, הרבה פעמים לא שפויים. למשל, הייתה אישה עיוורת שלא היה לה אף אחד בעולם, וגם לא היה לה איפה לחיות, אז נאווה הכניסה אותה אלינו הביתה. היו לנו 12 ילדים וגרנו בבית קטן, ובכל זאת נאווה פינתה לה חדר ואמרה לה: 'את ישנה כאן'. מעבר לכך, אני בטוח שיש הרבה דברים מדהימים נוספים על נאווה שאני בכלל לא יודע. למשל, רק היום שמעתי מהראל חצרוני כמה אשתו מעריצה את נאווה. אשתו עלתה לארץ מרוסיה, לא הכירה אף אחד, ונאווה דאגה לכל צורכה.
"בנוסף לכך, כמו שאמרתי מקודם, נאווה הייתה מאוד מחוברת לצדיקים. יש כל כך הרבה דברים לספר עליה בהקשר הזה, כמו למשל שהייתה מדליקה הרבה פעמים נר לזכות אחד הצדיקים, אבל אספר משהו מהתקופה האחרונה. נאווה הייתה חדורת מטרה, והיו לה כוחות שלא מהעולם הזה. גם כשהגוף שלה היה מאוד חלש, רוחה הייתה תמיד מאוד חזקה. לפני שבת חברון האחרונה אמרתי לה שיהיה לה קשה, ושלא כדאי שתיסע. חשבתי שאכן כך יהיה. היא כבר הייתה אז מאוד מאוד חלשה. השבת מתקרבת, אני רואה שהיא לא בבית, אז התקשרתי אליה. שאלתי אותה איפה היא, ולתדהמתי היא ענתה שנמצאת כעת במערת המכפלה. למרות שהכרנו כל כך הרבה שנים, לא הפסקתי להתפעל מהכוחות האדירים שהיו לה".
בזכות הכוחות הללו, כיצד התמודדה הרבנית עם מחלתה שחזרה בערוב ימיה?
"נאווה התמודדה עם מצבה הבריאותי בגבורה אדירה. החודשים האחרונים היו מורכבים מאוד. נאווה לא הרגישה טוב במשך תקופה מסוימת, אבל היא לא רצתה לצער את המשפחה אז היא לא שיתפה אותנו בכך. לפני שלושה שבועות המצב התדרדר אז ליוונו אותה לבית החולים, ושם גילו שאותה מחלה התפרצה אצלה שוב והפעם בגדול, התפשטה בגוף במקומות מאוד מסוכנים, וביניהם בראש. בימים האחרונים לחייה בני המשפחה באו להיפרד ממנה, וזה מאוד חיזק והחייה אותה. היא הייתה כל כך מוזיקלית, ואפילו כששכבה על ערש דווי ושרנו איתה שירים היא הייתה מנענעת את ידיה לפי הקצב בכוחותיה האחרונים.
"נאווה החזירה את נשמתה לבורא בליל שישי האחרון, וכעת בוודאי מליצה היא יושר על כל ישראל. תהא נפשה צרורה בצרור החיים. בילע המוות לנצח, ומחה ה' אלוהים דמעה מעל כל פנים. אגב, בשעתו קנינו חלקה כפולה בהר הזיתים, בסמוך לקבריהם של הורי. כשהייתי שם עם הילדים והנכדים, ביקשתי מהם: 'עם ישראל בנוי משרשרת ארוכה, חוליה אחר חוליה. כשתבואו לבקר אותנו ולהתפלל לעילוי נשמתנו, בבקשה תזכרו גם אותם".
