“נולדתי למשפחה חילונית בחולון”, אומר הרב מרדכי חזן, 36, נשוי ואב לחמישה, תושב נריה המשמש כר”מ במכינת אלישע. “עברתי מסלול חיים די רגיל ככל הנערים, ואז התגייסתי למגלן ובזכות כך זכיתי לחזור בתשובה. ההתחזקות שלי וההתחברות לציונות הדתית הייתה בזכות החבר’ה שפגשתי בצבא. לראשונה בחיי נתקלתי בחבר’ה עם כיפות סרוגות, וגיליתי אנשים ערכיים, שמתנדבים המון, מתבטאים ברהיטות ובדרך ארץ, ובשורה התחתונה ראיתי שהם גם יותר נהנים מהחיים ממני ומחברים שלי. ההנאות שלנו היו משעממות, ופתאום מאוד קסם לי הקטע של לטייל בארץ ישראל, לשבת עם פק”ל קפה במעיינות וכו’. כעירוניסט לא הכרתי את הדברים האלה.
“בשלב מסוים במסלול החבר’ה התחילו להזמין אותי לשבתות, ושם ההערכה שלי לדרכה של הציונות הדתית הלכה וגברה. החלטתי להגיע אליהם כי רציתי לדעת מאיפה הם שואבים את הכוח הזה. ראיתי שוב ושוב שלכולנו קשה, אבל הם סוחבים את האלונקות הכי הרבה זמן. הם מתנדבים כשאף אחד לא רוצה. בשבתות האלה ראיתי שהיחס בין ההורים טוב הרבה יותר מאשר ברוב המשפחות שהכרתי, הקשר בין האחים, התלהבתי מאיך שנראה שולחן שבת, לימדו אותי לברך ברכת המזון, הערכתי מאוד את האופן בו הם באמת התעניינו באורחים, הבנתי מהו כוח של קהילה ועוד. הייתי אז רחוק מהדת כרחוק שמיים מארץ, אבל זה פשוט שבה אותי”.
קרדיט:ללא
השבת ששמרה עלי
“המסלול של הצוות שלי במגלן היה קשוח”, ממשיך הרב חזן. “לקראת סוף המסלול, אחד החברים בצוות, יונתן עברון, נהרג במהלך מבצע בג’נין. אגב, בשלב מסוים גם אחיו של יונתן חזר בתשובה, גם הוא דרך מכון מאיר, והיום הוא תלמיד חכם גדול. שלושה חודשים לאחר מכן, כשהיינו בתרגיל צניחה סודי, יוסף גודמן, החבר הכי טוב שלי בצוות, נהרג בתאונת צניחה. המוות שלו ממש טלטל אותי. לא ידעתי מה אני עושה עם עצמי. זו הייתה תקופה לא פשוטה, אשר במהלכה ירו עלינו כמעט באופן יומיומי. פחדתי להיות הבא שמאבד את חייו, ומתוך כך התחלתי לשמור שבת. האמנתי שזה יגן עלי. חלק מהחברים צחקו עלי, אמרו שלא אתמיד, אבל ברוך ה’ לא הפסקתי. הייתי חוזר הביתה ויושב כל השבת לבד, כשכל החברים שלי יוצאים לבלות. אני מתרגש לספר שזה ממש עזר. מיד אחרי שהתחלתי לשמור שבת, הרגשתי שיש עלי שמירה. כל פעם שלפו אותי לפני שקרו דברים מסוכנים. אם הייתי מגיע לפעילות לא היה קורה בה כלום, ובפעילויות שלא הייתי בהן היו יורים על חברים שלי כמעט תמיד.
“השמירה המיוחדת הזו מאוד השפיעה עלי. הרגשתי שהקב”ה ממש מחייך אלי, ובעקבות כך החלטתי שאחרי השחרור אלך ללמוד תורה. כמה ימים אחרי השחרור התקשר אלי חבר מהצבא שלמד במכון מאיר והציע לי לבוא וללמוד במכון. זה מאוד הפחיד אותי, אבל באתי וזה באמת היה אירוע די טראומטי מבחינתי. פתחנו עין אי”ה, ולא הבנתי כלום. אני בן אדם עממי, והשפה הייתה גבוהה בשבילי. הרגשתי מאוד זר לכל הסיטואציה, אז אמרתי לו שלא מתאים לי והלכתי הביתה. תודה לאל, חן בחוכמתו לא התאייש ממני, ואחרי שבועיים הזמין אותי לשבת במכון. כנראה שהוא ידע מה יכניס אותי פנימה. עד היום אני זוכר את ההתרגשות שהייתה לי בשבת הזו. שלוש מאות חבר’ה עם בגדי לבן, הריקודים, דברי התורה, השירים בסעודות. זה ממש דיבר אלי, והחלטתי שאני נותן עוד הזדמנות. שהפעם אני מגיע לחודש. בסופו של דבר נשארתי לשלוש שנים, ותוך כדי הלימוד במכון גם התחתנתי. התקופה הזו שינתה לתמיד את חיי”.
אור עולה מן המזרח
“למדתי המון דברים חשובים במכון, אבל אחד הדברים החשובים ביותר שעזרו לי להתקרב לה’ היה שגיליתי שהיהדות היא לא גלותית. היא לא קוראת לדלדול כוחות החיים. לפני שהגעתי למכון נתקלתי בהרבה אנשים שהיו בבחינת ‘צדיק ורע לו’, אנשים עם תפיסה חלשה וגלותית, ולכן לא רציתי להתקרב לתורת ישראל במשך כל חיי. הכל השתנה כשנחשפתי לתורת הרב קוק, תורת הגאולה, תורת ארץ ישראל, לחשיבות בניין הגוף והנפש, השירות בצבא, חשיבות היצירה והעבודה. שורה תחתונה, העובדה שהתורה מדריכה את האדם לחיות חיים שלמים, היא זו ששבתה אותי. כשהבנתי שהקב”ה לא רוצה להגביל אותי, אלא שאחיה חיים שלמים, זה שחרר אצלי הרבה חסימות ולחץ.
“לאחר שלמדתי במכון במשך תקופה משמעותית, הבנתי שכעת אני צריך להפיץ את האור הזה הלאה והתחלתי ללמד במכינת אלישע. עוד בעניין הזה אוכל גם לומר שבמכון לא צמצמו את המקום הספרדי שלנו, כמו שקורה בלא מעט ישיבות אחרות, אלא נתנו לו ביטוי משמעותי ומקום מכובד. היום, במסגרות שאני מלמד בהן, אני משתדל ללכת בדרך הזו. במכון מאיר חיים את העניין של ‘טעמו וראו כי טוב ה”, בשילוב של חיבור אמיתי למסורת שאתה מגיע ממנה, ואני משתדל בכל מאודי להעביר את הטוב הזה הלאה”.
