“חשבתי שיהודי זה מקצוע, לא ידעתי שזה עם”; ראיון ראשון עם זוג הגרים המסקרן

הם יושבים מולי, זוג סטנדרטי בסך הכל. הוא עם זקן ופאות ארוכות, היא בכיסוי ראש מלא, ואז הוא מטיל את הפצצה. “בכלל לא דמיינתי שסיפורי התנ”ך הם אמת”, הוא אומר. “חשבתי שהם רק משלים”. היא מחייכת, ואומרת בתגובה: “ואני חשבתי שיהודי זה מקצוע, לא ידעתי שזה עם”. ככה, בפשטות וחיוך, נפתחת שיחתי עם בנימין ולאה לאוקשטיין (35 ו-36 בהתאמה), שמספרים על הדרך שעברו כגויים בלטביה האתאיסטית, דרך הנצרות, ועד שהגיעו אל חיק היהדות.

כשמדברים על לטביה, הזיכרונות הראשונים שעולים בהם הם זיכרונות של עוני. “לא עוני כמו שרואים באפריקה” הם מדגישים, “אבל אנשים לא מסוגלים לדמיין מה זה כשאין לך ברז, או שבבניין של עשר קומות יש רק שירותים ציבוריים ואין מקלחת”.

לדבריהם, המציאות הזו אינה מתרחשת רק בכפרים – כך זה גם ברובעים מסוימים של ריגה, עיר הבירה. “היינו חמישה ילדים” נזכר בנימין, “ואני ממש זוכר איך היו סופרים את תפוחי האדמה – כמה כל אחד אכל”. “והיו רק תפוחי אדמה” מוסיפה לאה. “לא היה שום דבר אחר לאכול. היינו מתחננים: ‘אמא, די עם תפוחי האדמה האלו”.

(צילום באדיבות המרואיינים)

לא הפראיירים היחידים

זיכרונות העוני אמנם משותפים להם, אבל את דרכם אל חיק היהדות כל אחד עשה בנפרד. “בתקופה שאחרי פירוק ברית המועצות אנשים מאוד צמאו לרוחניות”, משתפת לאה בסיפור שלה, “ובדיוק ההורים שלי התגרשו, אז אמא חיפשה ייעוד בחיים וככה הגענו לכנסייה”.

לאה הייתה אז בת שש, ושם, על מדרגות הכנסייה, היא התחילה להכיר את הדבר הזה שנקרא אמונה. “מגיל צעיר אני זוכרת את עצמי מתפללת לה’. אני זוכרת שבכיתה א’ או ב’ התפללתי שאמצא כסף לקנות לאמא מתנה, ובאמת מצאתי, ככה שתמיד הייתה לי תחושה של השגחה פרטית. באיזשהו שלב הרגשתי שאני רוצה קצת להתחזק אז הלכתי לכנסייה והתחלתי לקרוא תנ”ך ושם בעצם שמעתי לראשונה את המילה ‘יהודי’. במקביל, יצא שבדיוק באותה תקופה למדנו בבית הספר על השואה, אבל עד אז באמת שלא היה לי מושג על העניין הזה. יום אחד הכומר ציטט פסוק מהברית החדשה שאמר שאנחנו, הנוצרים, אנחנו הענפים, והיהודים הם השורשים. מאותה נקודה התחלתי לחפש את אותם שורשים”.

בשלב הזה, כשלאה הייתה בת 16, מצאה היא את דרכה לבית הכנסת המקומי ושם החלה ללמוד עברית. כשנה לאחר מכן, פגשה לראשונה את בנימין, מי שלימים יהפוך לבעלה. “הייתי אז מאוד בצמא להתקרב לה'” היא מתארת, “ופתאום ראיתי סוכה בפעם הראשונה. מצאתי ספרון של חב”ד וקראתי אותו, והרגשתי שהנה, זה מה שה’ רוצה”.

גם המסלול של בנימין, לפני שפגש את לאה, עבר דרך הכנסייה. “אבא שלי היה אתאיסט. אתם צריכים להבין שהתפיסה בלטביה שהדת נועדה לאנשים חלשים שלא מסוגלים להתמודד עם החיים ולכן הם מחפשים עזרה רוחנית. לעומת זאת אמא שלי הייתה קתולית וכך יצא שמגיל קטן הלכנו פעם בשבוע לכנסיה, והיינו לומדים שם את סיפורי התנ”ך. כשנולדו לי שתי אחיות עם מוגבלות ההורים שלי היו שבורים מהעניין וניסו לפנות לאלוקים, אבל עם הזמן גם הם הרגישו שזו עבודה זרה. עברנו תהליך משפחתי שבסופו הגענו לסוג קצת שונה של נצרות, והקהילה שהיינו בה ממש בלבלה בין היהדות לנצרות. הם היו פותחים את התנ”ך ומפרשים אותו איך שהם רוצים.

“בתקופה ההיא של הבלבול בין הדתות מצאתי תנ”ך מתורגם ללטבית, וגיליתי שבין תרגום לתרגום הסיפורים משתנים ושזה ממש לא אותו סיפור. ביררתי קצת והבנתי שהמקור הוא בעברית, ובדיוק נפתחה האופציה ללמוד עברית בסוכנות אז החלטתי ללכת על זה. בסוכנות לימדו אז עברית גם למי שאינם יהודים כי לא היו מספיק נרשמים יהודים, והם היו צריכים עוד תלמידים בשביל לקבל תקציב. אני זוכר כמה המום הייתי מכך שהמורה בשיעור היסטוריה פתח תנ”ך כספר לימוד. עד אז הייתי בטוח שזה ספר חינוכי, שמה שמסופר בו זה משלים. לא חשבתי שמה שמתואר שם קרה באמת. גם כשעליתי לארץ ופתאום אמרו לי פה קרה לדוד המלך כך וכך, וכאן אבותינו הלכו, עדיין הייתי בהלם. גם כשהבנתי שמדובר בדברים אמיתיים שקרו, לא דמיינתי שזה עדיין רלוונטי, שאפשר לראות את הדברים”.

לאחר שהתקרבו השניים ליהדות, הם החליטו להתגייר ולעלות ארצה יחד. הזוג לאוקשטיין כאמור נפגשו בסוכנות, אך כשזה קרה לאה עדיין הייתה אז תלמידת תיכון, אם כי לא לעוד הרבה זמן. “ידעתי שאני אמורה לסיים את התיכון ואז לעלות לארץ. אפילו היה לי תזכורת בטלפון הנייד שבסוף ספטמבר אני עולה לישראל. חלף זמן מסוים, שנינו סיימנו את הלימודים שלנו – כל אחד בבית הספר לאומנות שבו למד – והתחלנו את הכנות העלייה. היו לי אז כמה ספרי יהדות וסידור ככה שידענו כמה הלכות, אבל ממש לא הרבה. למשל, על ענבים בירכנו בורא פרי הגפן וכשראיתי את ברכת המזון בהתחלה לא הבנתי איך יכול להיות שכל הברכות הן שתי שורות ורק היא כל כך ארוכה”.

נושא נוסף שחשוב לבנימין להדגיש בנושא זה הוא עניין המידות. “עד שגילינו שיהודים קיימים היינו בטוחים שאנחנו היחידים שכאלה ‘פראיירים’, שאכפת להם מלא לשקר ולא לעשות דברים רעים. היינו צעירים בסוף התיכון, וכל מה שעניין את שאר החבר’ה בגילנו זה איך לחגוג את החיים אבל אני לא התחברתי לזה. גם שם היו כמובן אנשים עם עוצמות של חיוך שהיית פוגש ומרגיש שאור יוצא מהם, אבל הם היו מעטים ויוצאי דופן”.

קשיי קליטה

העלייה לארץ לא הייתה קלה עבור הזוג לאוקשטיין – שהגיעו לארץ עם 700 ש”ח בלבד – סכום שבלטביה מספיק לתקופה ממושכת אך בארץ התגלה כזעום למדי. “הביגוד שלנו לא התאים למזג האוויר”, הם נזכרים, “ופשוט לא היה לנו כסף לקנות חדש”. זמן קצר לאחר עלייתם התחילו כמתנדבים בפנימיית ‘הדסה נעורים’ הממוקמת בין נתניה לחדרה, אך גילו כי מדובר במקום חילוני ולכן רצו לעזוב. משם הם נדדו ממקום למקום, בשלב מסוים התפצלו, ובנימין התגלגל למכון מאיר בזכות המלצה של מכרה.

בני הזוג לאוקשטיין . היום הראשון בארץ (צילום באדיבות המרואיינים)

“הגיור שלי לא הלך חלק”, בנימין מספר. “התהליך נמשך יותר משלוש שנים בסך הכל. באמצע הלימודים גירשו אותי מישראל אז נאלצתי לצאת מהארץ. הרב בלטביה לא קיבל מתגיירים, וככה מצאתי את עצמי ארבעה חודשים באוקראינה. לעומת זאת, לאה בתקופה הזו כבר הייתה יהודייה. היא התגיירה בשדה אליהו ממש בערב שבועות, בג’ סיוון, וידענו שאחרי שאחזור יקח לי עוד מינימום חצי שנה להתגייר. תכננו להתחתן מיד לאחר שאסיים את התהליך.

“להגיע לבית הדין היה קצת כמו להגיע לשחיטה”, פותח בנימין נושא שרואים שמכביד עליו גם היום, שתים-עשרה שנים לאחר שהתגייר. “אם לא מקבלים אותך שם אז זהו, אתה גמור. אין לך לאן ללכת. התחושה בתהליך הגיור הייתה שהוא אין סופי. כשהלכתי לשאול מתי סוף סוף יש לי פגישה בבית הדין היו יכולים דחו אותי בעוד שנה ועוד שנה. ככה הכל התנהל בעצלתיים, עד שיום אחד התקשר אלי הרב שאחראי על הגיורים ושאל אם אני זוכר מה יש מחר, שאלתי אותו על מה מדובר והוא ענה: ‘מה זאת אומרת, יש לך דיון בבית הדין, אמרתי לך’. הוא לא אמר לי על העניין, אבל כמובן שהגעתי. בדרך לבית הדין הוא שאל אותי הרבה שאלות, לוודא שאני בעניינים”.

לפני מספר שנים החל הזוג לאוקשטיין לקדם את OFITT, המיזם בו הם מיישמים כישורי חיים רבים (וביניהם לימודי האומנות) אשר רכשו במהלך השנים. “אני חושבת שזה שעברנו ממקום למקום” אומרת לאה, “ושעברנו הרבה קשיים וראינו שאין שום דבר שהוא בלתי אפשרי, זה פתח לנו את המבט להסתכלות לא שגרתית על מה שמתרחש. כך למעשה עלה הרעיון להקים אתר שעושה את העבודה של הסטייליסטית האישית, רק שהכל נעשה באופן דיגיטלי ואוטומטי. אישה שנכנסת לאתר יכולה לעבור תהליך של אבחון מבנה הגוף שלה, כאשר היכרות עם מבנה הגוף האישי של כל אחת הוא הבסיס לקניית בגדים מדויקים ומתאימים ברשת. לאחר האבחון, לפי אלגוריתם שמתבסס על תורת הסטיילינג, נפתחות לאישה המלצות על בגדים מכל רחבי הרשת – אותם היא יכולה  להזמין באופן מיידי. האתר שלנו נותן פתרון לנשים במידות גדולות ורגילות שרוצות לקנות בגדים בצניעות ובפרטיות, ועכשיו הן יכולות לעשות את זה מהבית”.

לפני סיום שיחתנו, אני מבקש מבנימין שיספר לי קצת על התקופה שבה למד במכון מאיר. “הייתי שם במשך שנתיים עם פאות והכל” הוא נזכר בחיוך, “וכשהייתי מגיע לבית המדרש היו סופרים אותי למניין ואז אחד החברים היה צריך להגיד להם שאני לא יכול להשלים מניין. זה יצר עוד כל מיני סיטואציות משעשעות, למשל כאלה שרצו להעלות אותי לתורה וסירבתי, ואז המשיכו לנסות ולהציע לי עליות יותר מכובדות בתקווה שאסכים. לצד זאת היו גם דוגמאות הפוכות, של מקרים שבהם ידעו שאני גוי. למשל, פעם אחת כשמישהו ביקש ממני לכבות את האורות ברכב בשבת שאלתי אותו אם זה פיקוח נפש וכשהוא ענה שלא סירבתי כי בדיוק למדתי אז איך שומרים כהלכתה. ויותר חשוב מכל זה, זה שעם כל הסירובים והדחיות שהיו לי בגיור, מצאתי במכון רבנים וחברים ללמוד מהם עוד ועוד, ואני באמת מלא בתודה ואהבה לכולם”.