שאלה: האם ישנו צורך ליטול ידיים קודם תפילת מנחה או ערבית ? – הרב אלחנן פרינץ עונה

א. המקור לנטילת–ידיים, וכמה יש לחזר אחר מים

המקור לנטילת ידיים קודם התפילה מובא בגמרא במסכת ברכות (טו, א) שם מביאה הגמרא מימרא בשם רבי יוחנן בהאומר כי אחד הדברים אשר צריך האדם לעשות כדי לקבל עליו עול מלכות שמים שלמה הינה ליטול את ידיו. דין זה של הגמרא נאמר לגבי תפילת שחרית. הצורך בנטילת-ידיים קודם התפילה נלמד מדברי דוד המלך בתהלים (כו, ו): “ארחץ בנקיון כפי ואסֹבבה את מזבחך ה'”, שכן המילה כַפָי היא ביטוי לתפילה, כפי שמצינו בתפילת שלמה (מלכים א, ח, כב): “ויפרוש כפיו השמים”, ופירושו של הפסוק הינו כשארחץ בנקיון לתפילה, הרי זה נחשב כאילו שאני מסובב את המזבח ומקריב עליו קורבנות. מדברי גמרא אלו לא ברור האם נטילת-ידיים לתפילה הינה הלכה או שזהו דבר רצוי לקבלת עול מלכות שמים שלמה.

נראה כי מהמשך הגמרא בה מבואר כמה האדם צריך ללכת ולחזר אחר מים בשביל נטילת ידיים לתפילה, ניתן לומר שזוהי הלכה פסוקה:

ועד כמה? עד פרסה (4 מיל = 4,600 מטר). והני מילי – לקמיה, אבל לאחוריה – אפילו מיל אינו חוזר; [ומינה] – מיל הוא דאינו חוזר, הא פחות ממיל – חוזר.

דין זה פסק הרמב”ם (תפילה ד, ב-ג): “טהרת ידים כיצד? רוחץ ידיו במים עד הפרק ואחר כך יתפלל. היה מהלך בדרך והגיע זמן תפלה ולא היה לו מים, אם היה בינו ובין המים ארבעה מילין, שהם שמונת אלפים אמה – הולך עד מקום המים ורוחץ ואחר כך יתפלל. היה בינו ובין המים יותר על כן – מקנח ידיו בצרור או בעפר או בקורה ומתפלל. במה דברים אמורים? לפניו, אבל אם היה מקום המים לאחוריו – אין מחייבין אותו לחזור לאחוריו אלא עד מיל, אבל אם עבר מן המים יותר – אינו חייב לחזור אלא מקנח ידיו ומתפלל” וכן פסק בשולחן-ערוך (אורח-חיים צב, ד-ו). ומבואר בראשונים (תוספות, רבינו יונה, ריטב”א, רא”ש) שכל החיזור אחר מים לתפילה הוא בתנאי שלא יעבור זמן תפילה וכן כתב הטור (סימן צב) שאם אין לו מים צריך לחזר אחריהם רק כשיש לו עוד שהות להתפלל. ובשולחן-ערוך (צב, ד) כתב שאם מתיירא שיעבור זמן תפילה – ינקה ידיו בצרור או בעפר.

ב. הטעמים לנטילת–ידיים

בטעם נטילת ידיים לתפילה מצינו מחלוקת בראשונים. הרא”ש סובר דנוטלים משום נקיות שכן הידיים עסקניות הן ונוגעות במקומות מטונפים ועל-כן יש לטהרן קודם התפילה. לפי הסבר זה משמע שהחיוב ליטול ידיים קודם התפילה שייך בכל התפילות. אולם לפי דעת הרשב”א אשר מסביר כי האדם נוטל את ידיו בבוקר משום שהוא נעשה עתה כבריה חדשה, אין צורך ליטול לפני שאר התפילות, כי אם בקומו של האדם משנתו.

נטילת הידיים קודם התפילה היא אחת מההכנות שאנו צריכים לעשות לפני עמדנו לפני מלך מלכי המלכים. בספר הזכרונות לרב שמואל אבוהב (זכרון י) כתב דכל אדם לפני שהוא נכנס לבית-כנסת צריך להתכונן ולבדוק את עצמו בשלושה דברים, וזו לשונו:

שלושה דברים צריך אדם לעשותם בתחילה ואחר כך יכנס לבית הכנסת להתפלל והם: האחד שיבדוק עצמו יפה יפה אם צריך לנקביו… השני שיתקן מלבושיו… ויעיין בהם שיהיו מנוקים מאבק… השלישי שיטול ידיו לכל תפילה אם יש לו מים ואף על פי שאינו יודע להם שום לכלוך, מכל מקום לא יברך על הנטילה ואפילו היו ידיו מלוכלכות…

מתוך דבריו עולים מספר נקודות: ראשית, כי יש ליטול ידיים לא רק לתפילת שחרית אלא לכל התפילות. כמו כן, יש ליטול ידיים לא מצד נקיות – שמא הידיים מלוכלכות, אלא שזהו חלק מההכנה לפני עמידתנו מול הבורא. והדבר השלישי הוא שאין לברך על נטילה זו.

ג. מתי יש לברך על נטילת–ידיים לפני תפילה

האם יש לברך על נטילה זו? בספר הזכרונות שהבאנו לעיל סובר שאין לברך. אולם מדברי הרא”ש (ועיין אף בדבריו בפרק תשיעי סי’ כג) משמע שיש לברך שכן הטעם של נקיות אינו שונה בין הבוקר לצהרים. וכן פסק הרמב”ם (ברכות ו, ב) שיש לברך: “כל הנוטל ידיו בין לאכילה בין לקריאת שמע בין לתפלה מברך תחלה אשר קדשנו במצוותיו וצונו על נטילת ידים, שזו מצוות חכמים שנצטוינו מן התורה לשמוע מהן, שנאמר: ‘על פי התורה אשר יורוך'”. הגר”א פוסק כרמב”ם שיש ליטול בברכה לפני כל תפילה, וזו לשונו (מעשה רב ג): “עיקר נטילת ידים לתפילה נתקן, ולכן יש לטול ולברך לכל תפילה ויקפיד לכתחילה לטול בכלי כמו לאכילה…”.

השולחן-ערוך פסק דמברך רק על הנטילה בבוקר, אך אין לברך על נטילת ידיים לתפילה (צב, ה; רלג, ב). אך גם לשיטתו רצוי ליטול ידיים לפני כל תפילה (ואלו דבריו בהלכות תפילת מנחה) “אם יש לו מים, צריך ליטול ידיו כדי להתפלל, אף-על-פי שאינו יודע להם שום לכלוך, ולא יברך”. ונראה דאין זה חיוב
גמור לשיטתו, שכן כאשר הוא מביא את הרשימה של הדברים המצריכים נטילה הוא אינו מונה תפילה אלא (אורח-חיים ד, יח): “אלו דברים צריכין נטילה במים: הקם מהמטה, והיוצא מבית הכסא ומבית המרחץ, והנוטל צפרניו, והחולץ מנעליו, והנוגע ברגליו, והחופף ראשו. ויש אומרים אף ההולך בין המתים, ומי שנגע במת, ומי שמפליא כליו, והמשמש מטתו, והנוגע בכנה, והנוגע בגופו בידו”.

על-כן אם ידוע לו שידיו מטונפות (כגון: שנגע במקומות המכוסים) – חייב ליטול ידיים לפני התפילה. ואדם שאינו יודע אם ידיו מזוהמות, נחלקו הפוסקים אם צריך ליטול את ידיו. לפיכך אם יש שם מים, יטול
את ידיו, אבל אם אין שם מים בסמוך, אינו צריך ליטול את ידיו “ואם אין לו מים מזומנים, אינו צריך ליטול” (שולחן-ערוך רלג, ב; צב, ה), וליתר ביטחון ישפשף את ידיו בבגדו (משנה-ברורה צב, כו). ועיין בערוך-
השלחן (רלג, טו) דמשמע ממנו דדווקא במנחה הקלו כשאין מים.

באור-חדש כתב דאף שאין המנהג כהגר”א לברך משום ספק ברכות, אבל לעניין נטילה ודאי צריך להדר ליטול ידיו כדין. על-כן ודאי שראוי לכל ירא שמים ליטול את ידיו קודם התפילה בלא ברכה אף כאשר ידיו נקיות, שכן ראינו שיש הסוברים דזה מעיקר הדין ליטול אף עם ברכה.

וראוי להעיר שכל הדין שצריך ליטול ידיו קודם התפילה הוא כשהסיח דעתו מהנטילה בקומו בבוקר, שכן אם לא הסיח את דעתו משמירת ידיו מהנטילה, אינו צריך ליטול שנית לפני התפילה. כמו כן, אם נטל את ידיו קודם תפילת מנחה ולא הסיח את דעתו עד לתפילת ערבית, כגון: שישב ולמד בבית-הכנסת בין מנחה לערבית, אין צריך ליטול שוב, קודם ערבית (משנה-ברורה רלג, יח-כ; ערוך-השלחן רלג, טו).

בשו”ת תשובות-והנהגות (ג, ה) ובחלקת-יהושע (מאמר רביעי ג) כתבו שהמדקדקים נוהגים ליטול ידיהם לפני כל תפילה אף ששמרו ידיהם בטהרה מתפילה קודמת, וסברתם היא שהנטילה לפני התפילה כעין עבודת הכהנים בבית-המקדש שהיו מקדשים ידיהם ורגליהם לפני כל עבודה ועבודה.

ד. כיצד נוטל

הרמב”ם כתב “רוחץ ידיו במים עד הפרק” ומובא בחיי-אדם (כלל ז, ד) שצריך לכתחילה ליטול לתפילה כדיני נטילת-ידיים לסעודה, היינו בכלי. וזו לשונו: “לתפילה לכתחילה יזהר ליטול כדין נטילת-ידים לסעודה כמבואר לקמן בדין נטילת-ידים אבל אין צריך רביעית מים לתפילה ומכל מקום אפילו לא
נטל בכלי אלא שכשך ידיו בכלי יצא” וכן כתב בשו”ת ושב-הכהן (א) ובשערי-רחמים (נד) שיטול כדין נטילת ידיים לסעודה.

בבית-ברוך ביאר שהכוונה היא שצריך ליטול את ידיו עד הפרק. ועיין בעניין זה אם צריך כלי או שסגי בהעברת ידו מתחת הברז, בדברי הרמ”א שהכריע (ד, ז): “מיהו אינו מעכב, לא כלי ולא כח גברא”. וכן כתבו קצות-השולחן (יב, ד) ובדי-השולחן (ט) ועיין בביאור הגר”א דכתב דזה רק בדיעבד, אבל לכתחילה יקפיד בכל הדברים המעכבים לסעודה.

ה. סיכום

“מצווה ליטול ידיו עד הפרק לפני כל תפילה” (אשי ישראל כז, ל) וישנם מצבים בהם הדבר הינו חובה מעיקר הדין, כגון כשעה צרכיו. וראוי לכל אדם להקפיד בזה ולא לזלזל בזה שכן המזלזל בנטילת ידיים לתפילה עובר על חיוב דרבנן (שו”ת תשובות-והנהגות א, עב).