שם התואר שחוזר הכי הרבה פעמים במהלך הראיון עם חנן יובל הוא ‘זכרו לברכה’. כנראה שככה זה כשמשוחחים עם מישהו שדרכו המוזיקלית ותחנות חייו שלובות בחייהם של האנשים שעיצבו את פס הקול של המוזיקה הישראלית. לאט לאט הם נאספים”, הוא אומר בחיוך נוגה אחרי שמזכיר שם של אדם נוסף שכבר איננו איתנו היום, “אבל השמות האלו הם בטח פריטי טריוויה ישנים שאתה בכלל כבר לא מכיר”. שמות של מלחינים, מפיקים, זמרים וכותבים נזרקים כלאחר יד במהלך הראיון, רובם כבר זכרם לברכם, ועם כולם הצטלבה דרכו של יובל בשלב זה או אחר של חייו.
מי אני שאהיה מלחין?
חנן יובל (74) נולד וגדל בקיבוץ משמרות, לצד ילדים אחרים כמו שלום ומאיר שלא הרבה שנים אחר כך עזרו לו לשים את משמרות על המפה. מאיר, הלוא הוא מאיר אריאל שהקיבוץ המוריק משתקף ברבים משיריו, היה גדול מחנן בארבעה שנים ושלום, הלוא הוא שלום חנוך, היה ממש בן גילו עם הפרש של חודש אחד. “מבחינה אומנותית קרו שם דברים מדהימים”, יובל נזכר בימים ההם. “אנשים כתבו, שרו, יצרו. עד היום אני לא יודע איך להסביר את התופעה הזו”.
תחנה נוספת בה עבר יובל וגם היא עזרה לעצב את דרכו האומנותית, הייתה להקת הנח”ל המיתולוגית. “אם לא הייתי בלהקת הנח”ל כנראה שלא היינו מדברים היום” אומר יובל מפורשות. “מעולם לא תכננתי להיות אמן או זמר, שלא לדבר על מלחין. הרבה שנים חשבתי לעצמי: ‘מי אני שאהיה מלחין?’ היום אני רואה את תכניות הריאליטי שאנשים קוראים לעצמם בהן זמרים או מספרים שהם כתבו שיר נהדר, ואני מקנא בהם. לא היה לי קמצוץ מזה.
“ללהקת הנח”ל הגעתי כדי לחוות חוויה. בתיכון הייתי בחוג דרמה והמדריך שלנו המליץ לי ללכת לבחינות ללהקת הנח”ל. שלחתי להם מכתב, ועוד אחד, הייתי נאיבי כזה, וכמובן שאף אחד לא ענה. עליתי על האוטובוס ונסעתי ליפו, אמרתי לש.ג. שהגעתי בשביל הלהקה ונכנסתי לחדר שבו הם עשו את החזרות שלהם. הביאו לי איזו גיטרה חלודה לעשות אודישן, התפעלו ממני, וככה הגעתי ללהקה”.
ואכן משם הדברים התחילו להתגלגל. כחודש לפני השחרור כחלק חימם יובל הופעה של שלישיית גאולה גיל, ושם יואל דן הציע לו להצטרף לשלישייה שהוא מקים. “הוא פיתה אותי” צוחק יובל. “אתה יכול לתאר לעצמך מה זה אלף לירות לחודש בשביל חייל שעד אתמול הרוויח רק שלושים ושש לירות?”.
לאחר מכן חבר לבני אמדורסקי ושלום חנוך ידידו משכבר הימים והקים איתם את ‘השלושרים’, ובגיל עשרים ושלוש הם כבר ‘קרעו את הארץ’ בהצלחה בלתי רגילה עם תקליט שעשרה מתוך שנים-עשר שיריו הפכו ללהיטים. לאחר מכן הקים את ההרכב ‘כיף התקווה הטובה’ שנגדע באיבו בשל עימות עם שמוליק קראוס, ומשם התגלגל ל’שובבי ציון’ עם קובי רכט וקובי אשרת. “ועדיין” מסייג יובל, “למרות כל ההצלחה, לא ראיתי בעצמי זמר או סולן”.
למרות שלהקת הנח”ל היוותה ‘מקפצה’ לקריירה, יש לך גם איזה שהן הסתייגויות מהתקופה ההיא?
“הלהקה עצמה והחומרים שלנו היו נפלאים אבל היום כשאני מסתכל אחורה אני מבין שהייתי דרג ג’ בלהקה. הייתי קול שלישי, הייתי מלווה בגיטרה, אבל לא קיבלתי שם שום סיפוק אישי כאמן או כסולן. לא יודע איך ולמה זה התגלגל, אבל המצחיקנים קיבלו את כל הסולואים. מעבר לכך, היה גם עניין כזה שכולם צעקו הרבה פעמים, ואני, אני לא יכול לצעוק. עד היום זה ככה. היו לנו שם המון להיטים, אבל אני אישית לא הגעתי אל סיפוקי. כי אם אני כבר זמר, אז אני רוצה לשיר. לכן, כשרצו לעשות מפגשים של הלהקה הייתי משתדל בעדינות להיות עסוק, מכיוון שכיום רוב האנשים לא נמצאים בפרונט של האומנות אלא עוסקים בכל מיני דברים, אבל כשנפגשים זה לוחץ בכל הכוח על הנקודה ההיא, ואני נמצא כבר במקום אחר תודה לאל”.
זמר של יום הזיכרון
במהלך הקריירה צבר יובל – כמו רבים אחרים מהזמרים בני דורו – לא מעט שירים, אך נדמה כי הרדיו ותשומת הלב הציבורית אוהבת לתת מקום רק לשקטים ולעצובים שבהם. אם זה בטקסים, ערבי שירה בציבור, וכמובן ימי הזיכרון והשואה בהם אתה יכול לפתוח תחנת רדיו אקראית ולצלילי חווה אלברשטיין וחנן יובל לדמיין כאילו חזרת ארבעים וחמישים שנה אחורה.
מפריע לך התיוג הזה כ’זמר של יום הזיכרון’? שכשחושבים חנן יובל השירים שישר קופצים לראש הם ‘ליל חניה’ ו’אתם זוכרים את השירים’
“אף אחד לא אומר לעצמו ‘אני אהיה זמר של שירי זיכרון'”, עונה יובל, “זה הכל חוכמה של בדיעבד. אבל מטבע הדברים, יש לי המון שירים שמתאימים לשם. אני אספר לך סיפור. את אהוד מנור הכרתי בזמן מלחמת לבנון הראשונה, נסענו יחד בדרכים וכתבנו שירים, והשירים האלו היו לא שמחים כי התחושות היו לא שמחות והייתה אווירה לא טובה. מדי פעם הוא היה אומר לי ‘חונא, כנס אלי מחר ונכתוב איזה שיר אופטימי, שיר שמח, אי אפשר ככה יותר’. הייתי נכנס אליו, יושבים יחד שעות, ובסופו של יום יוצאים עם עוד שיר דיכאון. בהחלט פה ושם יש גם כמה שמחים, אבל יש לנו המון שירי דיכאון, אין מה לעשות. וכנראה שבסוף זה הצטבר. הכותרת של העם היהודי בכל העולם ליום השואה גם היא לקוחה שיר שלי: ‘לכל איש יש שם’. המילים של זלדה כמובן, אבל הלחן של אחד, חנן יובל”.
זה ספציפית לגביך, אבל מה אתה חושב לגבי המצב הכללי ברדיו? צריך את יום הזיכרון או יום השואה כדי שישמיעו שירים מהדור ההוא?
“אני חושב שצריך לאזן את זה יותר במשך השנה, ובאמת חלק מהרשתות התחילו עכשיו לשדר בשישי מוזיקה עברית עם כל מיני שירים של להקות צבאיות ואחרים. הציבור היותר ותיק רוצה את זה, וחשוב מאוד שגם הצעירים יחשפו לשירים הללו. הם חלק מהמורשת שלנו. כשהייתי נער הייתי מאוד חשוף למוזיקה מגוונת, מרדיו רמאללה ועד פרקי חזנות כבקשתך בקול ישראל, ורק אחר כך בחרתי לי את הסגנון שלי. היום יש נוער מאוד מאוד מוכשר, עם טכנולוגיה משוכללת פי אלף ממה שהיה לנו, אבל הרבה פעמים עולמם צר והם שומעים רק סגנון מסוים ובטוחים שזה העניין, ולכן זה שהרדיו מרחיב ומוסיף לאחרונה מוזיקה עברית זה חשוב בעיני”.
כשאש יצאה מהשמיים
פרקי החזנות שהזכיר יובל היוו את המפגש הראשון שלו עם הדת, מפגש שהיה תחילתו של מסע אישי שעדיין לא תם. “מילדות הייתה לי התכתבות מסוימת עם המסורת” הוא מספר, “וזה התחיל באמת באותם ‘פרקי חזנות כבקשתך’, שבינינו, ככה בלי שאף אחד ישמע, שודרה בשבת בצהרים. תכל’ס גם שומרי מסורת לא יכלו שלא לשמוע אותה, כי זה שודר מכל המרפסות עם מאה אחוז רייטינג – לא הייתה אז טלוויזיה. שיר אחד במיוחד עשה בי שמות, ולימים גם הקלטתי אותו, וזה שיר המעלות. בהמשך גם היה לי חיבור מאוד חזק לשירים של קרליבך, ובמסגרת השלושרים שרנו את ‘והאר עינינו’ והגענו למקום השלישי בפסטיבל הזמר החסידי, ובשובבי ציון שרנו את ‘חמדת ימים’ ואת ‘ישראל ישראל בטח בה’. בשנת 95′, כשהתמניתי להיות המנהל האומנותי של פסטיבל ערד, בין הדברים הראשונים שעלו לי לראש היה לעשות ערב לזכרו של הרב קרליבך שנפטר בשנה שלפני כן”.
הפסטיבל עצמו זכור לרעה בגלל האסון הנורא שקרה בהופעתה של להקת משינה, אבל הערב לזכרו של הרב קרליבך הוכתר כהצלחה אדירה, ויובל עם עוזי חיטמן, שלמה בר ואחרים המשיכו להופיע איתו עוד כעשור לאחר מכן.
נקודת מפגש נוספת של יובל עם היהדות הייתה באוניברסיטה, כשנרשם ללימודי פילוסופיה ופילוסופיה יהודית. “כבר אז ידעתי שאני הולך לעסוק במוזיקה, אבל היה בי רצון להעשיר את כלי המחשבה שלי. הגעתי מבית חילוני שלא קיבלתי בו שום דבר על המסורת, והרגשתי צורך גדול להרחיב בנושא כי זה חלק מהתרבות שלי. מעבר לכך, הלימוד גם נתן לי את הכלים להתווכח, וסליחה על הישירות הזו. כי כשאתה לא בור ויש לך כלים, אתה יכול גם להתווכח עם אנשים וגם לגשר בין אנשים. הכלים האלו לא התבטאו ישירות במוזיקה, אבל אני אמן ברמ”ח איברי והמוזיקה היא רק חלק מכל העשייה שלי”.
אבן דרך נוספת במסע הנ”ל היה המפגש בין יובל לאברהם פריד. “פנה אלי בזמנו יורם טהרלב, שכתב את מילות השיר ‘שהשמש תעבור עליי’ שהלחנתי, ואמר לי שיש זמר חרדי שרוצה לשיר את השיר שלנו. הזמינו אותי להיפגש איתו בבני ברק, הגעתי עם טי-שירט וג’ינס והוא היה עם כל ה’מדים’, אבל תוך דקה נהיינו אחים. תוך חודשיים-שלושה כבר הוזמנתי להופיע איתו בבריכת הסולטן, והמפיקים שלו אמרו לי שתמיד הוא ממלא אולמות, אבל השילוב הזה של זמר חילוני עשה את ההופעה סולד אאוט ברגע ומיד פתחו עוד קופה. בהופעה עצמה, כשעליתי וביצענו ביחד את ‘שהשמש תעבור עליי’, או כמו שהוא קורא לזה ‘רק תפילה אשא’, זה היה פשוט פיצוץ. אש יצאה מהשמיים. מאז אנחנו כמו משפחה, אנחנו בקשר כל הזמן, הופענו ביחד עוד חמש עשרה פעמים, ומברכים אחד את השני באירועים”.
כשאני בא לסכם את הראיון ושואל את יובל על יום הולדתו ה-75 שהוא עתיד לחגוג השנה הוא ממהר לסייג אותי. “הנסיך פיליפ עוד חודשיים היה אמור להיות בן מאה, אבל בכל הפרסומים כתבו שהוא בן 99. אז גם אני, בן 74 כרגע וזה מה שחשוב”.
ובאמת, יובל נראה חיוני ונמרץ, מספר בהתלהבות על התכניות לעתיד והרצון לשוב ולחדש את כל המופעים שבוטלו בגלל הקורונה. “תודה לאל הייתי פעיל בזמן הקורונה” הוא אומר ומספר על הופעות פרטיות, הופעות זום והופעות בבתי אבות שחלק משוכניהם צעירים ממנו, “אבל היה מופע עם הגבעתרון שאני מקווה שיחזור, ומופע בשם ‘שלושתנו’ עם דורית ראובני ואורי הרפז שכבר חזר. אבל בסוף”, הוא מסכם, “העיקר הבריאות”.
