חיוב דיירים באינטרקום

באחד הבניינים היו מספר גניבות. בעקבות כך נאספו בעלי המשפחות לאסיפת דיירים, אשר בה הוחלט על התקנת אינטרקום בדלת הכניסה לבניין, על אף העלות גבוהה. כתוצאה מכך אחד הדיירים הודיע כי הוא איננו מעוניין באינטרקום מפני שאלו מותרות. נשאלתי האם ניתן לכפות את הדייר להשתתף בהתקנת האינטרקום, שכן גם הוא יהנה מהשינוי?

המשנה במסכת בבא בתרא (א, ה) עוסקת בדברים ההכרחיים לחצר, אשר עליהם ניתן לכוף את השותפים. בין הדברים אותם מונה המשנה מוצאים אנו דלת כניסה: “כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל החצרות ראויות לבית שער” (בית שער הינו ביתן לשומר, על מנת שימנע מעבר של אנשים מרשות הרבים לבניין, ובכך קיימת מחלוקת בין תנא קמא לרשב”ג האם כל מקום ראוי לבית שער). הגמרא (בבא בתרא ז, ב) מבארת את המחלוקת במה כופין:

למימרא, דבית שער מעליותא היא? והא ההוא חסידא דהוה רגיל אליהו דהוה משתעי בהדיה, עבד בית שער ותו לא משתעי בהדיה! לא קשיא: הא מגואי, הא מבראי… כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר. תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל חצרות ראויות לבית שער, אלא חצר הסמוכה לרשות הרבים – ראויה לבית שער, ושאינה
סמוכה לרשות הרבים – אינה ראויה לבית שער. ורבנן? זימנין דדחקי בני רשות הרבים ועיילו ואתו.

כלומר, הסברא לכך שאין לבנות בית שער הינה מפני שהשער ימנע את כניסת העניים וקולם לא ישמע מאחורי השער (רש”י). על כך מתרצת הגמרא כי מיירי בבית שער מבחוץ, שאינו מפריע לקולו של העני, ובזה כופין את בן החצר שאינו רוצה לסייע. על דברים אלו מקשה החזון-איש (בבא בתרא ד, ז) כיצד ניתן לכוף לבנות בית שער כאשר זה פוגע בעניים ומתרץ:

אפשר דאי לאו ההיא עובדא יש לומר שאין אדם חייב לסבול היזק ראיה מפני טובת העניים ואין זה מחוב הצדקה. ואם טובת בעל הבית בפותחת מבפנים, אינו חייב להמנע מכך בשביל העניים וזו היתה דעתו של ההוא חסידא. אבל אליהו הורה שממידת חסידות שלא לעשות בית שער, ומכל מקום פריך בגמ’ דכיון דממדת חסידות שלא לעשות בית שער, לכן אין אחד יכול לכוף חבירו לעשותו.

כלומר, אף על פי שמעיקר הדין רשאי אדם לעשות בית שער כדי לחסוך מעצמו היזק ראיה ואין
הוא חייב להמנע מכך בשביל העניים, למרות זאת ממידת חסידות לא לעשות בית שער (וכן כתב בספר שמרו-משפט).

לפי דברים אלו יכולים אנו להסיק כי אם דייר מתנגד שינעלו את הדלת במנעול בכדי שיוכלו עניים לחזר על הפתחים – לא ניתן לכפות עליו. אלא יש לעיין האם אינטרקום[1] חשיב כעשיית דלת (שיש בה צורך גדול) או שזוהי הוצאה שאינה הכרחית ולא ניתן לכפות עליה.

הרבה ראשונים פסקו כדעת חכמים בסוגיה, שניתן לכפות לבנות בית שער ודלת אף בחצר שאיננה סמוכה לרשות הרבים. בין הפוסקים כחכמים: ר”י מיגאש, רמ”ה (ט), רשב”א, ריטב”א, ר”ן, המאירי והרמב”ם, וזו לשונו של הרמב”ם בהלכות שכנים (ה, א): “חצר השותפין כל אחד מהן כופה את חבירו לעשות בה בית שער ודלת וכן כל הדברים שהחצר צריכה להם צורך גדול, או דברים שנהגו בני המדינה לעשותם, אבל שאר הדברים כגון ציור וכיור וכיוצא בו – אינו כופהו. עשה אחד מהן מעצמו, אם גילה השני דעתו שנוח לו במה שעשה חבירו – מגלגלין עליו את הכל ונותן חלקו בהוצאה” (הב”ח כתב
שגם מהתוספתא, בבא מציעא יא, ט, משמע שהלכה כחכמים, שכן אין היא לא מחלקת בין חצר הסמוכה לרשות הרבים
לחצר שאינה סמוכה).

הרמ”ה (עד) והמאירי ביארו דכל ההיתר שכופין לבנות את הדלת הוא דווקא כאשר אין פקפוק עבירה, כלומר שהעניים יכולים להכנס. הרי”ף, הרא”ש והרמב”ם השמיטו את כל הדיון בגמרא וסתמו דכופים.

נמצאנו למדים כי בכדי שיוכלו השכנים לכוף את אחד מן השותפים (הדיירים) צריך שיתקיים אחד משני התנאים הבאים: או שיהיה בדבר צורך גדול או שיהיה הדבר נהוג אצל בני המדינה לעשות. כבר עתה ראוי להזכיר כי תנאים אלו נפסקו בשולחן-ערוך, כתנאים שרק על פיהם כופין (שולחן-ערוך, חושן-משפט קסא, א). כמו כן, בדברים שכופין, אפילו מיעוט יכול לכוף את הרוב ואפילו יחיד כופה את כולם.[2]

לכאורה על פי זה ניתן יהיה לחייב את כל הדיירים בעשיית אינטרקום, שכן מעשי גניבה חשיב לצורך גדול. כמו כן, אין האינטרקום מונע מהעניים להגיע אל דלתות אותם הבתים ולקבץ נדבות שהרי הם יכולים לצלצל באינטרקום כפי שהם מצלצלים על דלת הבית.

בפתחי-החושן (ה, טו, לח) כתב בהערות: “הוצאות שמירת הרכוש נראה שמוטל על כולם וכופין לשלם, ולא מבעיא שמירה מפני גנבים כגון דלתות וסורגים וכדו’, אלא ה”ה הוצאות החזקה ותיקונים”. בין ההוצאות אשר נחשבות לצורך גדול וכופין עליהם ניתן למנות את נקיון חדר המדרגות, תאורה, סיוד חדר המדרגות והסקה (בבתים שקיימת מערכת הסקה).

בסוגיה זו ניתן לעיין בדברי החסדי-דוד השלם (בבא מציעא יא, ט) המדייק כי בדבר שיש בו צורך גדול – כופים אפילו כשאין מנהג המדינה לעשות (ה”ה הכי, אף שאין מנהג לעשות בכל הבתים אינטרקום, במקום שיש בו צורך גדול, כגון מקום שגונבים בו, ניתן לחייב). אבל בדבר שאין בו צורך גדול – הכל תלוי במנהג המדינה, כגון גינון לחזית הבניין[3]. אך בדבר שאין בו צורך – לא ניתן לכפות כלל, כגון מראות בחדר המדרגות, אלא אם כן גילה דעתו שנוח לו (עיין עוד בפתחי-החושן ה טו, לח). כלומר, “שיפורים שאין דרך רוב אנשי העיר לעשותם – א”א לכפות את הדיירים ולחייבם להשתתף בהם” (אבני-חושן לגר”י זילברשטיין ב, תעח).

בהמשך התשובות בספר אבני-חושן (עמ’ תפב) דן הגר”י זילברשטיין האם מותר לנעול את דלת הכניסה לחדר מדרגות בלילה, אף שעדיין מסתובבים עניים בשעה זו, וכתב כי אי אפשר לכוף על חבירו במקרה זה לנעול. אך “כשקיים חשש לגנבים, שאז הצדק ודאי עם אותו שדורש לנעול” – שרי לכפותו ולנעול, והוא שזו שעת לילה מאוחרת שאין עניים מסתובבים, היינו שכלתה רגל מן השוק.

יש לציין כי אם עד כה התמקדנו מהפן של צורך גדול, אשר בו כופין, הבאנו לעיל שישנו תנאי נוסף אשר גם בו כופין והוא: מנהג המדינה. במספר מקומות מצינו שדין מנהג המדינה – כוונתו למנהג העיר, על פי הנאמר במשנה במסכת בבא מציעא (ז, א): “השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב… הכל כמנהג המדינה”, הקשתה הגמרא (בבא מציעא פג, ב) “וליחזי היכי נהיגי”, והעמידה דמיירי בעיר חדשה. על פי זה ביארו המפרשים דהכוונה למנהג בני העיר: רש”י (ד”ה ‘וליחזי’), שיטה-מקובצת (ד”ה ‘בעיר’) ורמ”א (חושן-משפט שלא, א) וכן כתב הנימוקי-יוסף (ריש ב”ב).

אף בתוך העיר נראה דיש מספר מנהגים. כלומר יתכן דלכל שכונה ושכונה ישנם סטנדרטים משלה והם יהיו המנהג הקובע באותו מקום, כפי שכותב כנסת-הגדולה (חושן-משפט קנז): “נהגו כזה ונהגו כזה, ואחד מן השותפים רוצה לחלק במחיצת כבדת ההוצאה וחזקה, והאחר מעכב על ידו במחיצת מעט ההוצאה. אם יש דבר מכריע ביניהן, כגון שאותה שכונה או אנשים כמוהם יש להם מנהג לעשות שמירה מעולה וכיוצא באלו – עושין, ואם לא – לזה שרוצה למעט ההוצאה שומעין”.

העולה מדבריו דיש אזורי מגורים (שכונה) בהם יהיה דין שונה מאזור אחר בעיר וכן יהיו בתים באותו שכונה שלהם יהיה דין שונה והוא יקבע על פי רמת הבנייה של אותו בית והסטנדרט שנקבע בו (בבתים דומים), אך מחדד הנודע-ביהודה (קמא, חושן-משפט כ) “מ”מ צריך להיות מנהג זה קבוע וידוע בעיר, והלא אינו קרוי מנהג אלא דבר השכיח ונעשה הרבה פעמים”.

לדינא, נראה כי בעקבות מקרי הגניבה המתרחשים באותו אזור, מוגדר האינטרקום כצורך גדול וניתן לכפות את המתנגדים להתקינו (כמו כן, במקרה ובניינים מסוג זה או שבאזור הדבר מצוי, אזי יש לומר דניתן לכפות אף מצד מנהג המדינה) והטענה שמא עתה ננעלה הדלת בפני העניים, נראה דאין לומר כן, שהרי העני יכול לצלצל באינטרקום ועל ידי זה להכנס לבניין.

[1]   על דרך הגביה כתב השולחן-ערוך (חושן-משפט קסא, ג): “כשגובין דברים אלו – גובין לפי הממון, ולא לפי קירוב הבתים, דדוקא בעיר אמרו לפי קירוב בתים, אבל לא בחצר. ויש מי שאומר שדין החצר כדין העיר”.

[2]   שו”ת משפטיך-ליעקב (ב, לט) חקר האם ניתן לכוף את הדיירים לעשות מחסום אלקטרוני בחנייה משותפת.

[3]   הדוגמאות המובאות בתשובה אינם בדבריו, אלא על פי הבנתי.