יש משהו סימבולי בכך שהשיחה עם יואב שורק, עורך כתב העת ‘השילוח’ מתנהלת כשהוא נוהג במכונית. לאורך העשורים האחרונים השתלבה דרכו של שורק בהרבה מן הצמתים המרכזיים של הציבוריות הישראלית. עורך מוסף השבת של העיתון ‘מקור ראשון’, יד ימינו של השר המנוח הרב בני אלון בניסוח מתווה אפשרי לשלום, מחבר הספר ‘הברית הישראלית’ בו ניסח חזון ישראלי-יהודי רלוונטי ועוד. לאחרונה אושרה עבודת הדוקטורט של שורק במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון, שכותרתה היא “הרב משה שמואל גלזנר: המורד מבפנים באורתודוקסיה ההונגרית”.
הרב גלזנר נולד ב-1856 בהונגריה, והיה לאורך שנים מהרבנים הציוניים הבודדים במדינה ומראשי תנועת “המזרחי”. פעילותו הציונית גבתה ממנו מחיר ציבורי והוא סבל מרדיפות רבות ומהתנגדות של רבים מהרבנים לדרכו. בהמשך נקשרה דרכו בזו של הראי”ה קוק שאף נחלץ לעזרתו וכתב מכתב תמיכה בו. באחרית ימיו אף עלה הרב גלזנר לארץ וחיזק ידידות זו.
מה בעצם סיקרן אותך בדמותו של הרב גלזנר והניע אותך לכתוב עליו עבודת דוקטורט?
“זה דורש הקדמה קצרה. בסוף המאה ה-19 מתרחש אירוע דרמטי בהונגריה שזכה לשם ‘הפרדת הקהילות’. מדבר בקרע ממסדי שגורם להפרדה מוחלטת בין האורתודוכסיה הדתית שהייתה שמרנית לזרם אחר שנקרא ‘ניאולוגי’ שרצה להיטמע יותר בהונגריה. ההפרדה הזו גררה מצב לראשונה בתולדות העם היהודי בו נוצרה ציבוריות יהודית שמוגדרת להלכה הרבנית ומי שמחוץ לה לא מוכר על ידי האורתודוכסיה.
“המצב הזה אומץ על ידי המדינה ההונגרית שהתייחסה לשתי הקבוצות כאילו מדובר בשתי דתות יהודיות לכל דבר ועניין. כתוצאה מכך ניתן המון כוח לחברה הדתית כי נוצר עולם דתי מאוד משגשג עם ישיבות ולימוד תורה, עולם שסגר את עצמו כלפי המודרנה וכל מי שהרהר או ערער מעט על היהדות מצא את עצמו בחוץ. זה עבד כל כך טוב עד שהאורתודוכסיה בהונגריה הפכה את ההסתגרות הזו לאידיאולוגיה שמחקה את העיקרון של שותפות לכלל ישראל. ההסתגרות הזו שינתה את היהדות כזהות עמוקה ורחבה וגם וויתרה על המחשבה שמה שקושר בין היהודים זה הקיום הלאומי ולא רק הדתי”.
לדברי שורק, זו הסיבה שהציונות התקשתה למצוא אחיזה בהונגריה. “כשהציונות החלה להתפשט בעולם לקראת סוף המאה ה-19 היא קיבלה כתף קרה הן מהניאולוגים שרצו להתבולל והן מהאורתודוכסים שראו את המכנה המשותף היהודי ככזה המתבסס על דת בלבד. המקום היחידי בו הציונות קנתה אחיזה בהונגריה הייתה בעיר פרשבורג בקרב תלמידיו של ה’חתם סופר’, שם היה סנטימנט לאומי חזק. הרב גלזנר היה נינו של ‘החתם סופר’ והוא היה מעין שגריר של הציונות במדינה.
“מלחמת העולם הראשונה ‘הוציאה’ את מרבית היהודים מהונגריה. חלק מהיהודים הפכו להיות תושבי צ’כוסלובקיה שנוצרה בעקבות המלחמה ויהודים אחרים הפכו להיות תחת שליטה של רומניה. הייתה התעוררות לאומית בכל אירופה, ומה שקרה בעקבות כך הוא שפתאום כל היהודים הפכו לקהילה אחת שוב אחרי חמישים שנה. יהודים יכלו להיזכר שהם יהודים ומיעוט לאומי. הרב גלזנר היה המנהיג הרבני הבולט שהוביל לאיחוי הקרעים בין כל היהודים מחוץ לגבולות הונגריה. הציבור הצטרף בהמוניו לציונות בעקבות הרב גלזנר. יש תיאורים מאוד מרגשים על החגיגות המחודשות של יהודים אורתודוכסים וניאולוגים נפגשים אחרי שנים ארוכות של נתק ויוצאים בתהלוכה משותפת עם דגל כחול לבן”.
הרב גלזנר
“אולי נבנה פה יהודי חדש”
שורק משמש כאמור כעורכו של ‘השילוח’, כתב עת אשר החל לצאת לאור רק לפני חמש שנים אך בתוך זמן קצר הפך למשפיע על השיח הפוליטי בישראל. הוא עוסק במגוון רחב של תחומים כמו מבנה המשפחה, זהות לאומית, מערכת המשפט ושיטות כלכליות. האידיאולוגיה העומדת מאחורי הוצאת כתב העת היא שמרנית, תוך תפיסה הרואה בשינויים איטיים צעד מבורך.
שנים ארוכות עוסק שורק בעולם הדתי ובהתחדשות דתית. לפני מספר שנים כתב את הספר ‘הברית הישראלית’ שהיה מעין ניסיון פורץ דרך להתאים את ההלכה למציאות של מדינה יהודית מתחדשת, תוך ביטול החומות בין דתיות לחילוניות.
האם אתה שמרן או מהפכן? זה מרגיש כאילו התפיסה הדתית שלך היא מהפכנית והתפיסה הפוליטית שלך שמרנית.
“אני לא מקבל את הנחת המוצא הזו. אני לא רואה את עצמי כמהפכן. פעם אחת השתמשתי בביטוי הזה כלפי עצמי, במאמר שראה אור לפני שלושים שנה, ומשום מה הוא דבק בי. הקריאה שלי להתחדשות דתית תוך מתן מקום מרכזי להלכה בתהליך הזה, נמצאת עמוק בלב המסורת היהודית ולהבנתי גם הרב קוק אחז בה. היא גם זו שמלווה אתי בתפקידי הנוכחי ב’השילוח’.
“אני מאמין ומשוכנע ובעניין הזה לא שיניתי את טעמי, שהאופן בו אנחנו שומרים את ההלכה כיום מעורר הרבה שאלות ונדרשת חשיבה מחדש על המון דברים. בעיני התפיסה הזו שההלכה נתפסת כמשהו סטטי שאסור לגעת בו וכל מי שמשנה אותה הוא רפורמי, נובעת מחששות ולא מהטבע העצמי של ההלכה. כיוון שאני מערער על זה, אני עשוי להיתפס כמהפכן. ובכל זאת אומר, שבמהלך השנים עברתי התבגרות.
“הבעיה אינה איך ההלכה מנוסחת אלא איך קוראים אותה, ולא בכל הדברים נדרשת רביזיה גדולה. יחד עם זאת, ברור לי ששיבת עם ישראל לארצו היא שינוי מאוד משמעותי מהקיום היהודי שלנו בפולין או במרוקו. לכן יש קשר בין עולם בית המדרש לכתב העת ‘השילוח’. אני תופס את חיי עם ישראל כמשהו בעל משמעות, אוניברסאלי, שמטיל עלינו אחריות יהודית גדולה. כל מי שהרציונל הזה מניע אותו כמוני, מבין שאנחנו לא עוד מדינה. המניע שלי מעניק משמעות אמונית לשגשוגה של מדינת ישראל ורואה בה משהו מאוד חשוב”.
עיקר המאמץ שלך מושקע באופן בולט בשאלות ציבוריות גדולות, בעוד רבים בציבור הדתי מקדישים חלק ניכר מכוחם לבחינת החוויה האישית.
“אתה בהחלט צודק באבחנה הזו. בניגוד לרוח המאוד אופיינית לדור הצעיר כיום, שעוסק בקשר האישי עם הקב”ה, התפיסה שלי את עניינה של התורה שונה. המוקד בעיני הוא לא מערכת יחסים של אדם עם אלוהיו, אלא האופן בו אנחנו פועלים במציאות. טכניקות רוחניות יש גם במקומות אחרים, יש צדיקים בכל הדתות. האדם הוא צלם אלוהים, התפיסה של האדם ואלוהיו היא חשובה, אבל היא לא הנושא של התורה שהעיסוק המשמעותי שלה הוא בכלל.
“אני כאיש קצת זקן שעבר את שנתו ה-50 מתבונן בפליאה על האופן שבו הדור הצעיר מגבש לעצמו את הסגנון שלו. זהו סגנון אחר לגמרי משלי. הדור שלי עוד מבין את הנס הגדול של הקמת מדינת ישראל על רקע דור הגלות. בני הנוער פחות חיים את הסיפור הזה. אפשר לבוא ולהסתכל על המציאות הזו כהורים או כמורים, אפשר לבקר ולהיות מודאגים מבני הנוער, מאידך אפשר להסתכל באמון ובפליאה. יש פה טוויסטים עמוקים ומאתגרים במציאות. אולי נבנה פה יהודי ישראלי חדש”.
“בקורונה משהו בעולם מת”
שיח עם יואב שורק מעלה באופן אוטומטי את הרצח הנורא של בנו דביר הי”ד בידי מחבלים, בשעה שחזר אל עבר הישיבה בה למד. לאורך הזמן שחלף מאז, למעלה משנה וחצי, שורק לא מרבה להתייחס לרצח. גם כאשר הוא מתייחס לאובדן של דביר הוא בוחר לעשות זאת תוך שימת דגש על חייו. לדעתו אין טעם לדבר על רגעי המוות, כאשר אפשר לדבר על החוויות עם דביר והחיים לצידו. זוהי חלק מהתפיסה הכללית של שורק, שבוחר להתמקד בחיים ולא לשקוע באובדן – עם כל הקושי הכרוך בכך.
דביר שורק הי”ד
בשבעה לבנו אמר שורק את הדברים המרגשים הבאים:
“אומרים שהוא ‘נהרג על קידוש השם’. ואתה שואל את עצמך מה המשמעות של זה. הרי, אל”ף, הוא לא ידע שהוא כזה, זה קרה לו. הוא לא היה מודע לזה. ובי”ת, יש מי שיגיד – זה חילול השם, שהורגים יהודי ככה, על אדמת אבותיו, שהולך בתמימות. ובאמת, מותו עשה קידוש השם מאוד גדול אבל לא על המוות אלא על החיים. זאת אומרת פתאום הדברים שהוא עשה בחיים – על זה דיברו. על האור שהיה לו בחיים, וממה שהגיע אלינו הביתה, זה באמת עשה קידוש השם גדול מאוד ואיחוד גדול, וזו זכות גדולה, שאנחנו לא יודעים איך התגלגלה אלינו.
“דביר, וזה מאוד התחזק לי ואני חושב שלכולנו במהלך השבעה, זה אחרת. הוא חי חיים מלאים. לא השאיר קצוות פתוחים, כי הוא חי את העכשיו. בלי יומרות גדולות, בלי להתעסק בתכנונים רבים לעתיד. הוא לא הותיר אחריו רכוש, וחוץ מכמה שיחי ירקות ונטיעות רכות לא הותיר אחריו דברים שהוא התחיל ולא גמר. ואנחנו עוברים בזיכרון ובסיפורים על השבועות האחרונים, ועל השנה האחרונה, ובכלל, ורואים שהוא חי את החיים, והביא המון אור לאנשים. מבחינתו אני רגוע. הוא עשה עסק טוב. הוא בא לעולם לתשע עשרה שנים יפות, ולא הספיק להתאכזב”, אמר אז שורק.
עברה תקופה מאז הרצח הנורא. משהו משתנה בכאב שחווה אב שמאבד את בנו?
“הפגישה עם המוות, היציאה מהשאננות, במקום שבו הכול בסדר, אל מקום שבו אתה ניצב מול השאלות הגדולות של הקיום והידיעה שזה לא ישתנה בעולם הזה.
לאדם שנפגש עם המוות, מסבא או חבר שנהרג ממלחמה ועד תאונה – זה כואב כמובן. אבל כשזה מגיע ממקום מאוד קרוב והאובדן לא צפוי, זה מציף את כל האובדן, מנער אותך וגורם להבין שהעולם נושא בתוכו חוקיות משלו.
“זה מפגיש אדם עם המקום האמוני שבתוכו. העמידה מול הקב”ה היא אחרת, הצורך הוא אחר – אבל גם מאוד אישי, ואני מניח שזה ילבש ויפשוט צורה לאורך החיים. בשנה הראשונה לא חוויתי את האבל בצורה מאוד מערערת, אבל דווקא אחר כך כן. בקורונה משהו בעולם מת, וזה הציף את הכאב על דביר. המוות של דביר לא יוביל אותי להרצות על אמונה, זה לא אני. אני חושב שהייחודיות והאינטימיות של הצד הקיומי של האדם לא מאפשרים לי לדבר ברבים על החוויה”, הוא מסכם.
