He

Fr

Es

Ru

En

"זה משהו שבמכון מאיר הבינו הרבה לפני כולם"; אורי מלמד בראיון מיוחד

אורי מלמד, רב, סטנדאפיסט והבעלים של רשת ההמבורגרים 'ממפיס' למד להמציא את עצמו מחדש בקורונה למרות שסגר את אחד הסניפים. כעת, לאחר שוך הסערה, כבוגר 'מכון מאיר' הוא מסביר - מתוך כלל עיסוקיו - את תפקידה של אנינות הטעם בגאולת ישראל ומדוע לדעתו ניתן לפתח אותה כרגע רק במסעדות שאינן כשרות
שיתוף ב facebook
שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

באחד מהרגעים היותר יפים של תכנית הריאליטי 'MKR – המטבח המנצח', אורי מלמד ושותפתו דפנה מצולמים בלחץ במטבח, נראים אחרי ביקורת לא מוצלחת שספגו. הזמן קצר, המשחק צמוד מאוד, אבל אורי לא נראה מודאג. "נעשה את שלנו והשאר מלמעלה", הוא אומר. דפנה מתרעמת. "מאוד קל להיות דתי", היא שולפת את המשפט שדתיים שומעים מדי פעם, ומתכוונת לרוגע הנפשי שהאמונה נותנת ברגעי משבר. אורי מופתע. "קל להיות דתי?", הוא שואל, ונראה שהוא לא שמע את המשפט הזה מעולם. "האמת שזה דווקא די קשה".

זהו רגע יפה, מתומצת, אבל זאת כמובן לא הופעתו התקשורתית הראשונה של מלמד. כמבקר מסעדות לשעבר וכאושיית פייסבוק בהווה, אורי הוא לא רק היזם והבעלים של מסעדת ההמבורגרים 'ממפיס', אלא גם הפנים של הרשת. אחרי הכל, לא כל יזם של רשת המבורגרים הוא גם סטנדאפיסט, עיתונאי ורב, שיודע לבנות טיעון ולהנחית פאנץ' לפחות כמו שהוא יודע לטגן המבורגר.

 

"עברנו את הקורונה בשלום, לא מעבר"

אני מתחילה את הראיון מנקודת התורפה. הקורונה. כמו כל הענף, הממפיס ספגה מכה  וסגרה את הסניף הירושלמי שלה.

מדוע דווקא את הסניף שבבירת ישראל?

"זה אירוע מעציב, זה היה סניף טוב. בשנה שלפני הקורונה הוא הגיע לפריחה. היה הכוכב. אבל הברכה הגדולה של ירושלים הפכה עבורנו לבעיה לא קטנה. ברוך השם זאת עיר ענקית. ברגע שהכל נהיה מבוסס משלוחים לא יכולנו להמשיך. עלויות המשלוח גדולות מאוד והכי עצוב זה שנאלצנו לפטר עובדים שזאת היתה הפרנסה הקבועה שלהם כבר די הרבה זמן".

אומרים שהסגר גורם לבעלי עסקים לצאת מאזור הנוחות למחוזות חדשים. זאת קלישאה?

"יש בזה משהו. למשל, בסגר הקודם התחלנו עם משלוחים ליישובים וזה עבד לא רע. עכשיו פיתחנו את זה ופתחנו סניף נייד. ביישובים תמיד היה מחסור לאן לצאת ועכשיו בכלל אין. גם אין כל כך משלוחים, אז הדרישה גבוהה. סניף נייד בתוך עגלת מזון שמסתובבת בין יישובים הולך בעזרת השם לענות על הצורך הזה. ועדיין, היצירתיות היא רק כדי לעבור את זה בשלום. לא מעבר".

נשמע כמו מהלך גאוני סך הכל. יש לך עוד נקודות השראה לבעלי עסקים בקורונה? אי אפשר לדעת באילו זנים עוד ניתקל

"הדבר היחיד שיותר גרוע מלהיות מסעדן בקורונה, זה להיות סטנדאפיסט בקורונה. אבל בתוך כל המכה ראינו גם דברים יפים. למשל בניגוד לירושלים שבה היינו צריכים לפטר עובדים, בתל אביב זכינו לתת פרנסה לעצמאים שאיבדו אותה. למשל, הגיעו אלינו כמה אנשים מתחומי ההופעות וההפקה. אחד, מפיק במקצועו שמרוויח יפה מאוד על כל ערב שהוא מרים, התקשר לאשתי בסגר הראשון. זה היה במוצאי יום השואה. הוא סיפר לה שראה כל היום סרטי שואה, והגיע למסקנה שמי ששורד בעתות משבר הוא מי שממהר להבין שחוקי המשחק השתנו ולא עסוק בלהתגעגע לעבר. הוא ביקש לעבוד במשלוחים, לפי שעות כמקובל. זה היה מעורר השראה".

כשאני שואלת אותו אם היו לו רגעים של פחד, הוא לרגע אחד לא מבין על מה אני מדברת. "יש לך שבעה ילדים להאכיל", אני מזכירה לו, אך הוא עדיין מסרב להתרגש. נראה שמי שהולך על מסלול החיים שבחר בו בעצמו, בלי תעודות רשמיות, בלי תנאים סוציאליים, בלי מקצוע ברור ועם המון אקספרימנטים בסגנון חופשי, כנראה שאין לו פחד מתהפוכות כלכליות. ואולי זה קשור ליתרונותיה הפסיכולוגיים של האמונה שדפנה דיברה עליהם.

עם זאת, מלמד לא חוסך את הביקורת שלו על ניהול המשבר. "הקורונה זה פספוס גדול. היה אפשר לפתוח הסכמי שכר, לקצץ בשומנים המיותרים שקיימים בשירות המדינה, לעשות הרבה תיקונים. בשביל זה היה צריך לנצל את ההלם הראשוני שהיה בציבור. עכשיו מאוחר מדי. ביבי למד שלא לריב עם אף אחד שהוא לא ממש חייב לריב איתו, וזה חבל. הרכבת כבר עזבה את הרציף".

 

אורי מלמד

זה כל מה שאני זוכר, דוקטור

פרט פחות מפורסם בביוגרפיה של אורי הוא ארבע השנים בהן בילה במכון מאיר. שנים רבות עברו מאז, אורי כבר הספיק להחליף כמה מקצועות וגם את צבע הכיפה. ובכל זאת הוא טוען שימי המכון משפיעים על דרכו עד היום.

איך בכלל הגעת למכון מאיר? הרי בתקופתך היה הרבה יותר מקובל ללכת לכיוון החרדי.

"וזה בדיוק מה שעשיתי. למדתי כשנה ב'נתיבות עולם', ישיבה ליטאית לחוזרים בתשובה בבני ברק, ועוד כמה חודשים אצל הרב מרדכי אויערבאך בתל אביב. הרגשתי שהחרדים ואני זה לא שידוך טוב, אבל את הרעיון של כיפה סרוגה לא הכרתי. זה נראה היה לי מהלך של פשרה במהותו, לא אופציה מעניינת כמגזר. גם לא ידעתי שיש להם מוסדות לחוזרים בתשובה. שאלתי קצת אנשים, ושני מכרים זרקו לי את השם של המכון. הגעתי, והיה מאוד נחמד. אנשים היו מאוד סימפטיים, זה דבר ראשון. למדתי ארבעה חודשים גמרא כמו בישיבה בבני ברק, ואז נכנסתי לשיעור של הרב שרקי וזה כל מה שאני זוכר דוקטור".

שם מצאת את דמות הרב הראשונה ש'תפסה' אותך?

"כן, עשיתי לי רב. כל התפיסה שלי את האמונה, את עם ישראל, תורה ומצוות, הדברים הכי בסיסיים נבנו אצלי שם. כשאני חושב על זה, יש שני צדדים שנשארו איתי. הצד התורני והלימודי שספגתי מהרב שרקי, ומעבר לזה, ההרגשה של בית, האווירה המשפחתית ששררה בזכות דני שרחטון אב הבית ובזכות הרב דב ביגון".

איך אתה מתאר את השינוי של עולם התשובה מאז שנות התשעים?

"קודם כל נפתחו אופציות באיזור המרכז. ראש יהודי, ישיבת רמת גן ועוד. זה טוב. מעבר לכך, יש את מה שכולם מדברים עליו, שכבר אין ציפייה לניתוק מוחלט מהעבר המשוקץ והיטמעות מוחלטת בעולם החדש. משמרים רצף של שפיות. זה משהו שבמכון מאיר הבינו הרבה לפני כולם. במכון הפליאו להבין שהתשובה היא תהליך ארוך, שצריך לא להאיץ אותו, שצריך לשמור על קשר עם המשפחה, לעבוד, לשמור על עוגנים. זה מדהים, בעולם של אז".

 

כיפה לבנה

אם כן, מלמד בהחלט משמר רצף של שפיות עם העבר שלו. כשאני שואלת אותו מה הוא לוקח מעברו כמבקר של מסעדות לא כשרות בפריז, הוא לא חושב פעמיים. "חוש טעם", הוא עונה. "פיתחתי חוש טעם יוצא דופן שאפשר לי בסופו של דבר לפתוח את 'ממפיס' ולעשות מהפכה אמיתית בעולם האוכל הכשר. זאת פעם ראשונה שהמבורגריה, או אפילו מסעדה כשרה, מגיעה לרשימת עשרת הגדולים של עיתון הארץ שנה אחרי שנה. לא הסכמתי לקבל את הכשרות כתירוץ לעצלות קולינארית".

שומרי הכשרות מלידה ישאלו האם יש דרך שלא לעבור במסעדות טריפה בפריז ולפתח חוש טעם?

"זאת קושיה גדולה. אני חושב שלא. במבט-על אפשר לומר שכדי שעם ישראל יוכל לגאול את כל הטעמים ואת כל הכשרונות והאומנויות וכו', כנראה שיש צורך בסיבוב הזה. אנשים היו צריכים לעבור שם. ליצור קולנוע, לעשות מוזיקה, וגם לפתח אינטליגנציה קולינארית".

זה לא מובן מאליו בעולם הדתי היום לקרוא לאנינות טעם 'אינטליגנציה', או לראות בה ערך.

"נכון. והתפיסה הזאת היא טעות קולוסאלית בעיני. אנחנו רוצים להגיע לעולם עדין יותר. עדינות היא אחד מסימני ההיכר של הנפש המתוקנת, והעדינות הזאת צריכה להתבטא בכל תחום. כשאדם אוכל רק כפונקציה טכנית, זאת לא צורת קיום מספיק מפותחת בעיני. יש סיבה שהקב"ה ברא את העולם כל כך עשיר בטעמים. כמו שבמוזיקה זה היה עצוב אם היינו נשארים עד היום עם שלושה אקורדים, ככה באוכל עצוב להישאר רק בקיגל. ואני אוהב קיגל. לדעתי זו טעות. הקונספט של ברכות הנהנין הוא חלק אקוטי מהעדינות הזאת, אגב. אתה שוהה רגע. מעריך את מה שאתה אוכל. מקדיש תשומת לב והקפדה למה שיש לך בצלחת".

הקו הפשוט שאורי מותח בין הרב קוק אל עיסוקו הקולינארי מזכיר לי שאני לא יכולה לסיים את הראיון מבלי להתייחס להחלפת הכיפה הסרוגה בכיפה לבנה, כיפה של 'חילוני שומר תורה ומצוות' כהגדרתו.

"היה לי לא נעים ממכון מאיר שעברתי לכיפה לבנה, אבל אז אמרתי לעצמי – המכון יסתדר, אני מכיר אותו. היה לי שם בית, אבל לא מצאתי את עצמי כחלק מהמגזר. לא אספתי לי חברים דתיים לאורך המסלול. אולי ידידים. לא חברים קרובים. יש שם עולם שמפריד. אגב, בגלל זה העולם הדתי לא נכנס לי לסטנדאפ. אני רואה את יאיר אורבך למשל צוחק על מי ששכח 'יעלה ויבוא', וזה מעולה. זה משהו שהוא חי איתו מגיל אפס. לי אין את זה. דווקא למכון מאיר יש קרדיט בנוחות שאני מרגיש למצוא את המקום שלי בתוך היחס עם הקדוש ברוך הוא, ולעולם אהיה אסיר תודה כלפיו על כך".

תגיות: אורי מלמד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

חם באתר
play3
בית המדרש
כמה מטרות ראוי לאדם שיציב לעצמו בחיים ויהיה מאושר ומה ערכן של מטרות משנה?
57 דקות
play3
מגזין
ערב טוב ניצנים: נעם יעקובסון חושף את סודותיהם של חולות ניצנים
27 דקות
play3
מגזין
בא בזמן: יצחק מאיר מארח רבנים ואמנים לשיח מרתק על חודש תמוז
50 דקות
play3
בית המדרש
מהן ההשלכות לכך שהתורה היא סדר העולם
27 דקות