כמו “מטוס הממריא בגובה רב ופתאום כבים המנועים באוויר בלי שום אפשרות לשנות את המסלול” מתאר מנהל תיאטרון אספקלריא, חגי לובר, את הרגע בו נדמה היה שירד המסך על מפעל חייו בי”ז באדר (13 במרץ 2020). כבר באותו ערב בו הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו על התקנות החדשות האוסרות את הפעלת מוסדות התרבות בשל מגפת הקורונה, נאלץ לובר בכאב רב לשלוח לביתם צוות שחקנים שכבר היה בדרכו לאולם התיאטרון בדרך להצגה.
כך נפתחת השיחה ביני לבין חגי לובר, מחלוצי התיאטרון היהודי העכשווי בישראל (“אל תקרא לזה תיאטרון דתי”, מבקש לובר בשלב מאוחר יותר). מאז הקים את תיאטרון ‘אספקלריא’ לפני עשרים שנה, הספיק לובר להיות בערך כל מה שמאפשר התחום: שחקן, מחזאי, במאי, מורה למשחק, מנהל תיאטרון ובית ספר למשחק.
ובכל זאת, אפילו לובר, שהמציא את עצמו בעבר בכובעים רבים כל כך, היה פשוט שרוי בהלם בימים הראשונים. “היו לנו 500 הצגות בכל שנה”, הוא מספר, “עשינו 7 הפקות חדשות בכל שנה, היו לנו 100 תלמידים, עמדנו לשפץ את מקום חלומותינו ‘בית הרופא’ שבמשך 5 שנים עמלנו לגייס כספים כדי לרכוש אותו ופתאום… בום. אסור לנו להופיע. ציפינו להכנסות של מיליון שקל, וכמובן שברגע אחד הציפייה הזו הפכה ללא ריאלית. היה ברור לנו באותו רגע שהכול הלך. ישבתי עם מנהלת השיווק שלי דאז, ולא היה לנו מושג לאן הולכים משם. זה היה הלם מוחלט”.
צילום:ג’ואי כהן
ימי הרחם
כאדם מאמין, לובר מרגיש שהקורונה חוללה מספר דברים משמעותיים שיוכלו בעתיד להנביע את זרמי העומק של התיאטרון היהודי. “לצד המכות שחטפנו, קרו לנו גם המון דברים טובים. בראש ובראשונה ומעל הכל, חזרנו לימי הרחם. במשך השנים רצנו מדבר לדבר ולא היה לנו זמן לנוח. זה נתן לנו אפשרות לעצור רגע ולחשוב. מה הוזנח ומה נשכח. התחושה הייתה כאילו נפתח לנו פתאום המנצח ויש לנו זמן באוויר.
“עשינו שינוי מחשבתי. הכנסנו שחקנים צעירים להפקות שלנו – רעיון של אנסמבל שחקנים שיתפקד כמו קומונה – כדי להצעיר את התיאטרון. הפכנו את כל ההצגות שלנו לזמינות לצפייה מקוונת, וצפו בהם עשרות אלפי אנשים. הוספתי קורסים שונים שזמינים באתר של בית הספר למשחק שלנו, ועוד. מהבחינה הזו, גולת הכותרת היא שהמעבר שלנו אל ‘בית הרופא’ כבר לא יקרה, וכתחליף לכך נציב אוהל גדול ומרשים שבו תתקיים כל הפעילות. פחות משנה לי השם אם יקראו לזה ‘אספקלריא’, העיקר שהפעילות התרבותית הזו תימשך. בקיצור, פנינו לעתיד. אני כבר כל כך מאחל לכל השחקנים שיחזרו כבר לשחק ויחזרו לבמות”.
בנוסף לכך, תיאטרון אספקלריא עומד בפני פריצת דרך גדולה, ולצורך כך יזהר פלורסהיים התמנה למנכ”ל התיאטרון ועומד בימים אלו לקראת פרויקטים חדשים וייחודים שיפורסמו בהמשך.
ומן הרחם התיאטרלי, השיחה הפתלתלה מחזירה את לובר לרחם אחר, כור מחצבתו בימי ‘מרכז הרב’. לובר למד בישיבה בין השנים 1986-1996, ויש לו המון זכרונות חמים וטובים מהישיבה. לילות הלימוד הארוכים, הידע התורני שנצבר בעמל, וחברים טובים המלווים אותו לאורך השנים. ובכל זאת, “טובה תוכחת מגלה מאהבה נסתרת”, וללובר יש ביקורת רבה על היחס אל עולם התרבות ככלל ואל עולם התיאטרון בכלל באותם שנים.
“על הדלת בכניסה לבית המדרש במרכז הרב היה שלט עם התפילה הידועה של רבי נחוניא בן הקנה: ‘ששם חלקנו מיושבי בית המדרש, ולא מיושבי תיאטראות וקרקסאות’. התפילה הזו מלמדת על האתוס של העולם הדתי בתקופה הזו – זלזול מוחלט בחיי התרבות ותפיסת התרבות כאיזשהו נטע זר שלא קשור ביהדות”.
נדמה לי שהיום הציבור הדתי נמצא במקום שונה מבחינת היחס שלו לתרבות, לא?
“כן ולא. בתקופה שלי בתור נער בישיבה בשעלבים ממש לא היה דבר כזה הצגות ברוח יהודית. בכלל, כל הדיבור על תרבות לא היה רלוונטי. תרבות זה לא שלנו. אם כבר יצאנו להצגות באופן נדיר הרי אלה היו הצגות ברוח קצת קלישאתית כמו ‘שמלת השבת של חנה’לה’. מעבר לזה הייתה פשוט שממה מוחלטת. היום אנחנו במקום אחר לגמרי. יש פעילות תרבותית תוססת ברוח יהודית, אם זה בערוץ מאיר עם ‘אסי וטוביה’, ואם זה כמובן בתחום התיאטרון. לאו דווקא התיאטרון של אספקלריא, אלא תיאטראות אחרים של תלמידים ותלמידות שצמחו אצלנו ואני גאה בהן מאוד ושמח שהם מתחרים בי. יש מגוון גדול מאוד של הצגות ברוח יהודית, ואין בית ספר בארץ שירצה הצגה ברוח יהודית ולא תהיה לו אופציה כזו מבחינת ההיצע.
“מצד שני, גם כיום יש יחס שלילי לדבר הזה שנקרא תרבות יהודית. באופן הזוי היא נתפסת עדיין כמשהו שמתאים רק למגזר הדתי. אני אספר לך סיפור. לפני כמה שנים פניתי לפוליטיקאי דתי-ציוני בכיר מאוד וביקשתי להיפגש איתו. לא כדי ‘חלילה’ להביא תקציבים לתיאטרון הדתי, אלא פשוט להציף את הנושא הזה של תרבות יהודית. במשך תקופה ארוכה ניסיתי להיפגש איתו, ללא הצלחה.
“בסוף איכשהו הצלחתי לקבוע פגישה עם אחד העוזרים שלו. הגעתי לפגישה והצפתי את הצורך לדבר יותר על תרבות יהודית ולהעלות אותה לסדר היום. אותו עוזר אמר לי: ‘השר לא יטפל בזה, כי תרבות יהודית זה שייך למגזר הדתי’. אתה מבין את גודל האבסורד, אם שר ציוני דתי לא מבין את חשיבות התרבות היהודית לכלל ישראל – מה יגידו אזובי הקיר?
“בנוסף לכך, היחס הזה המשיך גם בתקופת הקורונה. מי הרי לוחץ כל הזמן לפתוח את עולם התרבות? בעיקר אנשי שמאל והאליטה החילונית שמבינים את החשיבות של העניין. מבינים שמה שמעצב במידה רבה את התרבות והדעות של החברה זו תרבות הפנאי של האנשים, הסרטים שהם צופים בהם, הספרים שהם קוראים, וכמובן ההצגות שהם רואים. נכון, יש עוד דברים חשובים בעולם, אבל מי שלא מבין את חשיבות עיצוב תרבות הפנאי לפי התרבות היהודית פשוט לא מבין איך הדברים עובדים.
“ובכלל, תראה גם את ראשי המפלגות הדתיות. יש לך את נפתלי בנט שזוכה לקרדיט בציונות הדתית בגלל העבר שלו בצבא והעובדה שהיה הייטיקסט מצליח, ויש לך את הרב רפי פרץ שגם הוא זכה למעמד כלשהו בגלל הרקע הצבאי והישיבתי שלו. ומה החלום של האימא הדתייה? או שהבן שלה יהיה רב אם היא באה מהמגזר התורני, או שהבן שלה יהיה רופא/מהנדס אם היא באה מהמגזר היותר לייטי. איש תרבות? עדיף שלא. זה לא שחלילה יש לי משהו נגד אמהות, מדובר בתהליכים מורכבים מאוד.
“בנוסף, עוד ביקורת מאוד נפוצה מגיעה אלינו מכל מיני קולות דתיים שמעבירים ביקורת מרומזת על התיאטרון. למשל, על הנושאים הנפיצים והרגישים שבהם הם עוסקים: התמודדות עם נפילות ברשת האינטרנט, תרבות הריאליטי, רווקות ועוד. כל אלה נושאים שבעיניי תרבות יהודית חייבת לעסוק בהם – הם החיים עצמם”.
בין גולן לאלתרמן
אתה אכן מדבר המון על תרבות ברוח יהודית, מהם המאפיינים החשובים ביותר שלה בעיניך?
“תרבות יהודית צריכה להיות מבוססת על תרבות גבוהה ולהעביר את המסרים המורכבים שעולים מתוך אותה הווית חיים שאנחנו קוראים לה יהדות, שבעיניי אגב היא לא חופפת בהכרח את הדת. לכן יכולים להופיע אצלי שחקנים חילוניים, כי התרבות נושאת את עצמה. דת ושמירת הלכה היא כמובן חלק חשוב מהסיפור הזה, ואני כמובן לא מזלזל בה כי אני חלק ממנה, אבל תרבות היא מושג הרבה יותר רחב מזה.
“תרבות יהודית במיטבה צריכה להביא את המסרים העמוקים שלה מתוך עושר תרבותי ויכולת פענוח. עם כל הכבוד לשירים של אייל גולן, אי אפשר להשוות את העומק התרבותי והיכולת להעביר מסרים עמוקים שלהם לנתן אלתרמן. ‘מגש הכסף’ של אלתרמן הצליח להפוך למיתוס מכונן ולהביא אנשים להקיז את דמם למען הארץ הרבה יותר משירי ‘רובאית’. זה לא מקרי, כי ההבדל הוא בהרבה מאוד רבדים שמבחינים בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה. אם אתה רוצה את זה בשפה שיווקית: אז תרבות נמוכה לא מניעה לפעולה, בניגוד לתרבות גבוהה שכן עושה את זה.
“במאמר מוסגר זו בעיני אגב האיוולת בקולות הקפיטליסטיים שקוראים להפריט לגמרי את מוסדות התרבות והתיאטראות. הרוח שבוקעת מהם זרה לרוח היהדות, שמבינה שעל האדם לעבור תהליך חינוכי משמעותי כדי להתחיל ליהנות מתרבות גבוהה. ואתן דוגמה שתבהיר את העניין. היום כולנו עסוקים באוכל, ואחת המגמות הכי חזקות היא לעבור לאכול בריא ולחנך את הילדים מגיל קטן לזה.
“מהי הסיבה לצורך לחנך לבריאות מגיל קטן? התשובה היא ברורה. אם נחנך את הילדים שלנו לאכול קצפת כל היום, ההרגלים הבריאותיים שלהם יהיו רעים מאוד. לכן צריך מגיל קטן לחנך אותם לאכול צנון, גזר ובכלל פירות וירקות. אותו דבר נכון גם לתרבות. בכלכלה שבה המדינה לא מעודדת צריכה תרבותית מסוימת, חלק גדול מאוד מהילדים יחשבו שתרבות זה רק ‘מלך האריות’. נכון, תמיד יהיו את אלה שיתעניינו בתרבות יהודית מורכבת ומקורית, אבל הרוב יפנה אל הרדוד והשטחי. וכמו שלא יעלה על הדעת של אף הורה – ובטח שלא הורה דתי – לתת לילדים חופש מה ללמוד בבית הספר כי ככה לא יגדלו לנו תלמידי חכמים, זה גם לא יעלה על הדעת לא ליצור אצלם הרגלים תרבותיים טובים. וכן, זה גם נכון גם לשוק הטלוויזיה. כמו שהמדינה מחייבת כל ערוץ שקם לשלב הפקות מקור, היא צריכה לחייב את הערוצים לשלב הפקות ברוח יהודית. בכל העולם כולו המדינה מממנת תרבות אתנית ולאומית. אין מדינה אחת שלא מממנת פעילות שכזו וזה כולל גם את ארצות הברית”.
לאור כל זאת, איך אתה רואה את המהפכה התרבותית היהודית ממשיכה להתרחש בשנים הבאות?
למשמע השאלה, את צחוקו של לובר אפשר לשמוע היטב גם מבעד לטלפון. “בניגוד למה שרבים חושבים, המהפכה היהודית-תרבותית כבר קרתה. כיום התרבות היהודית נמצאת במקום אחר לעומת המקום בו הייתה עד לפני שני עשורים. זה לא רק אני, ולכן אני אופטימי. הסיפור הוא לא חגי לובר, אלא המקום הדומיננטי בו הרוח היהודית באה לידי ביטוי בתרבות. הביקוש לתיאטרון שובר שיאים, ואני אתן לך נתון שאולי יפתיע אותך: יש יותר רוכשי כרטיסים לתיאטרון בישראל מאשר רוכשי כרטיסים למשחקי כדורגל. התיאטרון, אם כך, בשיאו, וגם התיאטרון היהודי בכיוון מאוד חיובי. קרו בשנים האחרונות המון דברים נהדרים, ואני מתפלל ומקווה שהעתיד אפילו יהיה טוב יותר”.
