כמעט שלושים שנה ששמו של טל שגב נשזר בנוף המוסיקלי של ארצנו, אם זה בשירים ובאלבומים שהוציא ואם זה באלו שהפיק, עיבד, ניגן, כתב והלחין לאחרים. משלמה ארצי עד אייל גולן, מקרן פלס ועד שרית חדד. עם כולם עבד, עם כולם שיתף פעולה. בפרויקט החדש שלו ושל דויד מונסנגנו, ‘נשים שרות תשובה’, הוא שוב זז לאחור ומפנה את הבמה לאחרים. מונסונגו כתב, זמרות חוזרות בתשובה מבצעות וטל תופס את מקומו מאחורה כמלחין ומפיק, עוזר לקולן של משתתפות הפרויקט (דין דין אביב, שרון רוטר ועוד) להישמע.
“הכל מתחיל בלהוריד את האגו”, הוא עונה בפשטות כשאני שואל אותו איך זה לשתף פעולה עם כל כך הרבה אנשים. אין מישהו שאי אפשר ללמוד ממנו. אני מנסה לחיות ככה שאני אלמד מכל אחד ואחד, ולמדתי שבשביל זה צריך פשוט להתבונן ולבוא באהבה. בהתחלה הייתי אומר לעצמי על אנשים מסוימים ש’הם לא הסגנון שלי’, אבל ככל שגיוונתי באנשים שזכיתי לעבוד איתם הבנתי שאין דבר כזה סגנון, שאיפה שיש רגש ואהבה למוסיקה אני אשמח להיות”.
בית ספר של איש אחד
שגב ממשיך ומספר כיצד הוא מיישם הלכה למעשה את ‘מכל מלמדי השכלתי’. “זה בדברים הקטנים. לראות איך ברי סחרוף מכוון את הפדל של הגיטרה שלו, או את שלמה ארצי שהוא בית ספר למוסיקה של איש אחד. למדתי ממנו לא לוותר, להיות סבלני, לדייק. כל שיתוף פעולה כזה הוא עוד שיעורי בית. למשל היה זמר שעבדתי איתו, אדם מצליח, שמעולם לא הוציא ביקורת על מישהו. מעולם. זה היה פשוט מדהים, ואת זה רציתי ללמוד ממנו. מאחד אחר את עניין השמחה, וממישהו שלישי איך לא לקחת את עצמי יותר מדי ברצינות למרות אור הזרקורים. מכל אחד למדתי משהו.
“מגיל חמש אני מנגן על פסנתר קלאסי ויצא לי לעבוד אם מישהו שאמנם ידע לנגן אבל לא היה פסנתרן, וגם ממנו למדתי. כשאתה לומד פסנתר קלאסי יש חוקים, הכל מסודר והוא פשוט שבר את זה. למדתי שזה לא רק עניין של טכניקה, אלא גם של חיבור לרגש. בשביל באמת ללמוד מאנשים אחרים צריך לשבור את אגו, זה הלימוד הכי גדול: למדתי לרצות להוריד את אגו”.
אני מזכיר לו את אגו OUT שהוציא לפני חמש שנים כדואט עם יובל בנאי, והוא מסכים שאכן על זה השיר נכתב. “אגב יובל בנאי” הוא מציין, “חשוב לי להגיד שהוא בן אדם מדהים. בכלל, כל האמנים הם אנשים מדהימים, חברים, עם כריזמה. הבעיה היא שאנחנו כבני אדם אוהבים לקטלג אנשים ואם ראינו מישהו בטלוויזיה, כשופט בתוכנית ריאלטי או משהו בסגנון, אנחנו בטוחים שהוא קשוח כזה. הם ממש לא כאלו, הם אנשים עדינים. הנטייה הזו לשפוט מהר, לקטלג, גם עליה אני עובד קשה. להעיף אותה. ללכת ישר לצד השני”.
קרדיט:מור אלמה מלאך
מה הדבר המרכזי שאתה מרגיש שלמדת דווקא מההורים שלך ומלווה אותך עד היום?
“הזכרתי כבר שבגיל חמש התחלתי ללמוד פסנתר” הוא עונה, “לא סיפרתי שעד שעברנו דירה הפסנתר היה בחדר שינה של ההורים. כל מה שאני עושה היום נובע מהם, בהתחלה הם חשבו שזה תחביב, ואז הגיעה מגמת מוסיקה כשבבית ספר אני כבר פוגש את פיטר רוט ואופיר כנר, אחרי זה צבא בצוות הווי ובידור וההורים מבינים כבר שזהו, הילד במוסיקה. הם קנו לי את הפסנתר, והם אלו גם שדחפו אותי למוסיקה הקלאסית, ליסודות, ואני עד היום מודה להם על זה.
“התמיכה והפירגון האלו של ההורים שלי זה משהו שאני רוצה ללמוד לעצמי, להצליח להעביר אותם הלאה לילדים שלי. לפעמים אתה רואה שהילד רוצה משהו ואתה אומר אוטומטית ש’זה לא מתאים לו’, אבל מהם למדתי לשחרר. לתת לילד לבחור, לתת לילד להיות איפה שטוב לו”.
אבל אתה לא מסוגל להבין את אותה אמא שדואגת לעתיד הילד שלה? דווקא אתה כמי שעבר את הדרך הזו ויודע כמה העולם הזה קשה, לא מעדיף שההורים יכוונו את ילדם?
“תנו לילד להיות מה שבא לו”, שגב נחרץ, “אחרת זה יתפרץ ויופיע במקומות אחרים. היום כבר לא כדאי להגיד וירוס, אבל האמת היא שיש דבר כזה וירוס של מוסיקה. אם אתה מוסיקאי בנשמה שלא עוסק במוסיקה הווירוס הזה לא נעלם, הוא רק מביא לתסכול. הכרתי לא מעט אנשים שעבדו בעבודות מסודרות, ופתאום באמצע החיים הלכו להקליט שיר. זה בער בהם.
“אני לא אומר שזו לא דרך קשה, אבל אתה כהורה צריך לתת לו לעבור אותה. הוא צריך להחליט בעצמו. בהמשך החיים הוא תמיד יוכל לבחור דרך אחרת, אבל אם אתה תחתוך לו את החלום זה יתפרץ בהמשך. איך סטינג שר? ‘אם אתה אוהב מישהו אתה צריך לתת לו להיות חופשי’. זה לא קל לשחרר, צריך עבודה קשה בשביל ללמוד את זה, ללמוד שלא תמיד אנחנו יודעים מה טוב למישהו אחר, גם אם הוא הילד שלנו”.
פגישה עם צדיק והשמעה ראשונה ברדיו
שגב מרבה לדבר על תהליכים, על מפגשים, על שיעורי בית ועל עבודה פנימית שיש לעשות, אבל אני מבקש למקד אותו אל עבר רגע ספציפי, רגע שמחלק את חייו ללפני ואחרי. הוא חושב מעט ועונה, “”הרגע שבו אני פגוש צדיק נסתר, זה רגע שבו אני מבין כמה עבודה עוד יש לי, שאני רוצה להיות כמוהו. לאהוב כך את ה’, לעבוד ככה על המוסר והמידות באהבה. זה הרגעים שאני זוכר, מה הם אמרו לי, מה הרגשתי.
“בתחום המוסיקלי אין בדיוק רגע, אלא יותר מן הבנה כזו בילדות שיש לי שמיעה מוסיקלית, שאני שומע צליל ויודע איזה תו הוא. הייתה גם את הפעם הראשונה שהשמיעו שיר שלי ברדיו, לא שיר שהפקתי לאחרים אלא שיר שלי. זה היה בתוכנית של גידי גוב, שזכיתי לנגן איתו גם בהרכב ‘דני, גידי וחברים’ וגם כזמר, תכנית רדיו כזו בגל”צ עם אורי אורבך זכרו לברכה, והשמיעו את השיר והוא דיבר עליו ועליי. הרגע הזה נחרט בי. אני יכול להגיד לך בדיוק מתי ואיפה זה היה, שעת צהרים, ברביעי לינואר 2001, אולי בחמישי, ואני הייתי בדרך לאולפן לעבוד עם שלמה ארצי על האלבום שלו. פתאום, ליד הבורסה ברמת גן אני שומע את השיר, ופשוט עצרתי שם בצד הדרך. זו הייתה התרגשות עצומה”.
בדרך כלל כשאנחנו שומעים על אמן שמתחזק או זמרת שחוזרת בתשובה, אנחנו שומעים דווקא על הפרדה בין מגדרים, למשל זמרת שהפסיקה להופיע בפני גברים או זמר שהפסיק לשמוע שירת נשים. אתם יצרתם פה דווקא פרויקט שמחבר, הייתה בזה אמירה?
“לא חשבתי על זה כאמירה ובאופן כללי אני לא ממש אוהב את המילה מגדר. מה זה מגדר, מלשון לשים גדר? מלשון להגדיר דברים? אני לא רוצה להגדיר דברים. הפרויקט הזה הוא לא רק לנשים, הוא לכולם כולל כולם. הסיבה שבחרנו לקחת רק זמרות נשים הייתה בעיקר כדי לא להתפזר, להישאר ממוקדים. דיוק בזמרות, דיוק בטקסטים, דיוק באמונה בבורא עולם ודיוק בשיווק.
“לכן לפני כתיבת כל שיר ישבנו, דויד מונסונגו ואני, עם הזמרת, כדי להכיר קצת יותר, לכוון את השירים. הפגישה הזו עם דין דין אמנם הייתה הראשונה מאז שהיא חזרה בתשובה, אבל אני מכיר אותה כבר שנים, מאז סוף הצבא לדעתי. גם את שרון רוטר אני מכיר כבר תקופה ארוכה. כשעבדתי עם ברי סחרוף שרון רוטר הייתה שם. באיחוד של פורטיסחרוף שזכיתי לנגן בו בסינרמה, שרון רוטר עלתה ושרה”.
שגב לא מתחמק מהשאלה על שירת נשים. “לכל אדם יש בחירה, הוא יכול לבחור אם להקשיב לשירת נשים או לא, אם ללכת למקום מסוים או לא. נכון שאני רוצה שזה יגיע לכמה שיותר אנשים, אבל למה? כדי שכמה שיותר ישמעו כמובן. כדי שהם יותר ישמחו, כדי שתהיה לי פרנסה, הכל נכון.
“המטרה העיקרית של הפרויקט היא לעשות למען ה’ שמחיה אותנו בכל רגע ורגע. אם מישהו ישמח בעקבות הפרויקט, ישיר איזה שיר ממנו או אפילו שורה, אם מישהו יבוא להופעה או סתם יתחבר למילים, אם למישהו יעבור הרהור תשובה בזכות זה, אז אני את ההשתדלות שלי עשיתי”, הוא מסכם.
