“ה’ פשוט ריחם עלי”: הצצה לחייו הסוערים של יעקב אסרף

“אני יודע שזה נשמע בנאלי”, מתנצל שוב ושוב יעקב אסרף במהלך הראיון, התנצלות קצת מוזרה בהתחשב בעובדה שמדובר באחד האנשים הכי פחות בנאליים שיצא לי לפגוש. אסרף, האיש והפאות, הוא כבר מזמן לא רק הגיטריסט של חנן בן ארי, אלא מחזיק ברזומה מכובד של תארים כמו מפיק מוזיקלי, במאי שביים בין היתר את אירוע ‘צמאה’ האחרון, בעלים של סטודיו ‘סולם יעקב’ ועוד. את אף אחד מהתחומים הללו, אגב, הוא לא למד באופן מסודר.

“פשוט קפצתי למים” הוא צוחק, “אמא שלי קנתה לי גיטרה במתנה, למדתי כמה אקורדים ותוך חצי שנה כבר ניגנתי בלהקה. אחרי זה, כשפתחו את בית הספר ‘מזמור’ נרשמתי למחזור הראשון שלהם, אבל הבנתי שלמרות שבאמת יש להם הרבה ידע לתרום לי, אני פשוט לא בנוי לכיתה. אני לומד מהחיים”.

 יעקב אסרף. צילום מנדי הכטמן

בית ספר למוסיקה

כיום אסרף (36) מעיד על עצמו שהוא שולט ברזי מוסיקה, כולל התיאוריה, ההרמוניות וקריאת התווים, אבל לדעתו הידע הזה לא באמת קשור לז’אנר שאליו הוא משייך את עצמו. “אני נמצא המון בחדרי חזרות, עובד עם נגנים, ורובם המוחלט עובדים עם האוזן. במוסיקה הקלאסית, החסידית, האנדלוסית וכו’ זה עדיין נצרך, אבל בכל מה שמכונה ‘המוסיקה הקלה’ – לא ממש משתמשים בזה. בסוף השאלה היא ‘מה אתה מוכר’. קצת לא נעים להתייחס למוסיקה כמוצר, אבל זה המצב. אם אתה עולה להופיע בהיכל ‘מנורה’, לאנשים פחות אכפת תו לפה תו לשם, הם באו לקבל בידור. לכן למדתי גם את כל המסביב, בגלל שמוסיקה היא שפה. שים אותי עכשיו בכל מקום בעולם עם עוד מוזיקאי, ואני אוכל לנגן איתו”.

הדרך שהובילה את אסרף למקום בו הוא נמצא היום הייתה מאוד אנטי מוסדית וממסדית. הוא לא דילג רק על לימודי מוסיקה ובימוי. גם תעודת בגרות אין לו. אמנם הוא כבר התגלגל איך שהתגלגל ברוך ה’, אבל האם הוא היה ממליץ לצעירים שבאים להתייעץ איתו על המסלול הזה?

“למה אתה שואל סתם על צעירים?”, הוא עונה בפתיחות. “בוא תשאל על הילדים שלי. את התשובה אני רוצה לחלק לשתיים. לגבי בגרות – ברור שבאופן עקרוני כן. אמנם ה’ פשוט ריחם עלי והצלחתי להסתדר בחיים בלי, אבל אני יודע שיכול מאוד להיות שבסיטואציה אחרת הייתי צריך את התעודה הזו. יש שלבים שצריך לעבור בחיים: בגרות, ישיבה, צבא. לא בגלל שזה מה שהעדר עושה, אלא כי זה מה שנכון לנו בשלב הזה. שוב, זה בעיקרון, ככותרת. כמובן שצריך לבחון כל מקרה וכל ילד לגופו”. ניתן להניח שאסרף יודע על מה הוא מדבר. הוא מגדל יחד עם אשתו הודיה שבעה מקרים כאלו לגופם.

“לגבי לימוד מקצוע אומנותי, זה יותר מורכב. אני הולך להגיד פה משהו קצת קשה, אבל יש למי שלומד את זה נטייה להישאב לידע התיאורטי על פני הפרקטיקה. את הרוב המוחלט של האנשים שלומדים מוסיקה אתה לא תראה על במה. גם מי שימשיך עם המוסיקה כנראה יהיה בסוף מורה למוסיקה. המקצוע ה’אקדמי’ הוא הוראה, לא מוסיקה. כמו שאני תופס את הדברים, אם מוסיקה מעניינת אותך, בוא נדבר על מוסיקה פרקטית. תקים להקה, תהיה באולפנים, תתנסה, תקליט, תראה סרטונים ביוטיוב, תתחכך עם אנשים, כל התמהיל הזה שנקרא מוסיקה. זה הבית ספר הכי טוב למוסיקה”.

אם תרצי

התכנון המקורי היה לשאול את יעקב מאיפה הוא נדבק בחיידק הזה של להיות במאי ואיך הוא למד את זה, אבל אחרי נאום חוצב להבות שכזה על קפיצה למים החלטתי לשנות את השאלה. במקום לדבר על, לדבר את.

ביימת עבור חנן בן ארי את הקליפ של הלהיט ‘אם תרצי’ וגם השתתפת בו. מדובר בקליפ שצבר מעל 14 מיליון צפיות ביוטיוב. איך בונים ומביימים קליפ שכזה?

“תהיתי לעצמי מתי תגיע לחנן”, הוא מחייך. “ידענו שהשיר הזה הוא חגיגה אחת גדולה, והאינסטינקט הראשוני היה שוק מחנה יהודה או משהו בסגנון, אבל רציתי משהו יותר מיוחד וספציפי. כשאני מביים אני אוהב שיש לקליפ תוכן מוגדר, משהו שתוכל לספר עליו לחבר שלך במשפט ‘נו, אם תרצי, הקליפ הזה במעלית’ או ‘נו, פשוטים, הקליפ הזה שהוא מסתובב סביב עקיבא’. אני רואה את הפשטות הזו כיתרון. אגב, ההצעה הספציפית של המעלית לא הייתה שלי או של חנן, אלא של חבר קרוב בשם איתן כהן.

“בהתחלה חשבנו על קניון, כי היה צריך מעלית גדולה שתוכל להכניס את כולנו ואז עלה לי הרעיון של בית חולים – כי יש שם מעליות שמסוגלות להכניס אלונקה. השלב הבא היה תיאומים, הכנות, כל מיני החלטות שצריך לקבל”.

“במקום להקטין את הכלים כדי שיהיה מקום במעלית, החלטתי להגדיל אותם. במקום סקסופון הבאנו סוזפון, במקום גיטרה בס קונטרה-בס. במקום סנר קטן הבאנו בייס-דראם של מצעדים. רציתי שהתמונה תהיה חנוקה, כדי ליצור את האווירה הזו של מסיבה. העבודה על הקליפ הזה ארכה בערך חודש וזה נחשב יחסית מהיר. יש קליפים שלוקחים הרבה יותר זמן”.

אתה מתעסק גם באומנות חזותית וגם במוסיקה. קורה לך לפעמים שהתחומים מתערבבים לך בתוך הראש?

“כל הזמן התחומים האלו חודרים אחד למרחב של השני”, עונה אסרף בנחרצות. “אני יכול להיות באולפן עם חנן ולשמוע שיר, ופתאום לראות את הקליפ בדמיון. זה נשמע קצת בנאלי, אבל אני ממש רואה את הקולות. אגב, גם לחנן זה קורה, הוא מאוד ויזואלי. זה קורה גם הפוך, שאני רואה איזה סרטון ופתאום מתחיל לשמוע את הקצב הפנימי שלו”.

האש שלי

“גם הבית והעבודה מתערבבים אצלי”, מוסיף אסרף. “יום אחרי החתונה שלי ושל הודיה התחלנו לעבוד יחד בזולה של חצרוני. כבר בתחילת העבודה שלנו שם הבאנו את העבודה לבית ואת הבית לעבודה. אנחנו אפילו לא מנסים להפריד את זה. גם בתחום המוסיקלי. נכון שהכישרונות שלי אולי שייכים לי, אבל בלי הודיה אני בחיים לא הייתי מגלה אותם”.

“כמו אישה של חייל במילואים או ברסלבר שטס לראש השנה באומן, הודיה מאמינה במה שאני עושה, אנחנו מאמינים בזה. יש את הקריירה שהיא רווחית והכל, אבל הרבה לפני זה היא האמינה בי ובמוסיקה שלי, האמינה שהיא מרפאת נשמות. אתה רואה איך אנשים נכנסים להופעה שפופים, ויוצאים עם פרוז’קטור של אור בעיניים. באמת שלא הייתי עושה כלום בלעדיה ובלי ההורים שלי. לפעמים צריך פרספקטיבה של שנים בשביל לראות ולהבין את זה, אבל הדברים הטובים שבי ממש עברו אליי מאבא ואמא, מהמשפחה שתמיד הייתה שם בשבילי בכל מיני רגעים”.

אתה אכן יוצר במגוון רחב של תחומים, אבל הכל במעין מעטפת שכזו עבור יוצרים אחרים. אנחנו צפויים בקרוב לראות גם חומרים מקוריים של יעקב אסרף?

“אני מת להגיד לך שכן”, הוא אומר בכנות. “גם יש לי במגירה כל מיני חומרים. יש לי ספר שאני חולם לכתוב ואפילו התחלתי לעבוד עליו, אבל זה באמת עניין של זמן ופניות. יש עוד תחומי עניין שאני רוצה לפתח ובעזרת ה’ אעשה זאת. אתה עוד תראה אותי רוקד, למשל. אני רוצה ללמוד ריקוד”.

“גם בתחום של המוסיקה, יש לי חומרים משלי שאני רוצה שאחרים ישירו כבר יש לי כמה ויז’נים לפרויקט הזה. הבעיה עם כל הדברים האלו, לא נעים לומר, היא שצריך חירות בשביל יצירה אמיתית. בשביל יצירה מורכבת שצריך להקדיש לה זמן, משהו כמו חצי שנה, אני צריך שתהיה לי את התחושה של ‘עכשיו אתה יכול’. אני מאוד מאוד מקווה שתהיה לי את הפניות הנפשית ורוחנית להרפות קצת וליצור, כי זה בוער בי יותר ויותר”, מסכם אסרף.