He

Fr

Es

Ru

En

"אבל מה נעשה עם זה שאת חוזרת בתשובה?"; הדס דגול שמרלינג חושפת את הרגע ששינה את חייה

עם קול של דיווה, השכלה מוזיקאלית עשירה וטקסטים נוקבים – התעתדה הדס דגול שמרלינג להיות הדבר הבא של חברת התקליטים 'הליקון'. למרות כל זאת, ברגע האחרון היא חתכה אל עולם התשובה - אך עדיין מתעקשת לחיות חיים שיש בהם יותר שאלות מתשובות
שיתוף ב facebook
שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
צילום: הדר אלפסי

לפני שמונה שנים מצאתי את עצמי מבלה ערב בסלון של דירה בגבעת זאב, בשיחת 'קירוב' לחוזרות בתשובה טריות. לא זוכרת מה עשיתי שם, אבל זוכרת שהגעתי בלי שום חשק. קוצר הרוח והעייפות של ההיריון המתקדם שלי לא סייעו למעבירת השיעור להגיע אל לבי.

לאחר השיעור תוכנן מופע של זמרת אנונימית כלשהי, ואני, שלצערי הייתי תלויה בחברה שלי לטרמפ חזור, התרווחתי על הספה והכנתי את עצמי לנמנום ארוך. כשהדס דגול שמרלינג פרטה את הפריטה הראשונה על הגיטרה, העיניים שלי כבר היו עצומות. ואז היא פתחה את הפה. מבעד לערפל הנמנום אני זוכרת את עצמי מנסה להבין מה הולך כאן. ריטה התחילה לתת מופעי בית? אחינועם ניני חזרה בתשובה? היה לי ברור שהבית הזה קטן מדי בשביל הקול שאני שומעת עכשיו. פקחתי עיניים לרווחה והתחלתי להאזין. טקסטים חזקים. בועטים. לא שמעתי כאלה בשום מקום בעולם הדתי. שום חולשה הריונית לא הצליחה עוד להרדים אותי באותו ערב.

לימים התוודעתי לתופעה שקוראים לה הדס דגול שמרלינג. ילדה חילונית ירושלמית שאבא שלה ייעד אותה להיות זמרת מגיל שש, ומאז סומנה כעילוי מוזיקלי בכל מקום אליו הלכה – עד שרגע לפני חתימת חוזה על חמישה דיסקים עם חברת הליקון, החליטה שהיא עוזבת הכל וחוזרת בתשובה. כיום היא מגדלת חמישה ילדים בשכונת קרית יובל עם בעלה המפיק המוזיקאלי מרדכי צבי שמרלינג, מלמדת פיתוח קול, ומופיעה איפה שרק אפשר עם החומרים של שני הדיסקים שלה. רמז: לא בקיסריה.

 

הדס דגול שמרלינג . צילום : הדר אלפסי

קול באישה

את המופע האחרון שלה, 'לא מושלמת', בשיתוף עם מדריכת ההורים זיוה מאיר (אמא-של), קטעה הקורונה באיבו. "זיווה הייתה בהופעה שלי, אני באתי אליה להדרכה, וניצתה אהבה. אני שרה הרבה על אימהות, על זוגיות. עולמות התוכן שלנו נפגשו. השילוב בין הדרכת הורים למוזיקה היה נראה לי נכון גם מבחינה מסחרית, כי בעולם הדתי נהוג שמוזיקה משרתת משהו מחוץ לעצמה".

אני חושבת על כך שבעולם הדתי אומנות צריכה תמיד לשרת משהו גבוה ממנה, ונזכרת שבאמת ההופעות הגדולות של הדס מאז חזרתה בתשובה תמיד היו מסונפות לתוכן כלשהו. כנסים בבנייני האומה הם הדוגמא האולטימטיבית. פנימה, מכון פועה, בניין שלם. את בניין שלם אגב, הדס מציינת לשבח: "הם היחידים שלא מייבאים טאלנטים מבחוץ. אם הכנס הוא תורני ומיועד לנשים דתיות, חשוב להם הביא נשים שפועלות בתוך המרחב הזה. וזה נכון. אם מביאים מישהי שבמשך כל השנה מופיעה בפני גברים ורק לכבוד הכנס שמה חולצה צנועה, מה זה משדר לנשים בקהל? שבסופו של דבר הזוהר האמיתי נמצא בחוץ".

את הזוהר שנמצא בחוץ זכתה הדס לדגדג כבר מגיל צעיר. בגיל שתים עשרה היא הסתובבה ברחבי העולם עם מקהלת 'אנקור' והופיעה עם שירים ליטורגיים בכנסיות. בגיל שש עשרה הייתה סולנית הלהקה ואף התחילה להעביר שיעורי פיתוח קול, עד שעזבה לטובת להקה משלה: המורה שלה לגיטרה קלאסית ליהקה אותה להיות הסולנית הצעירה של 'עובר בזמן'. הם הופיעו בתמונע ובצוללת הצהובה, והדס כבר ראתה את תמונתה על פוסטרים, והבינה לאן המסלול שלה הולך. לפני שירותה הצבאי התקבלה לתזמורת צה"ל, וגם שם הפכה מהר מאוד לסולנית.

זמן קצר יחסית לאחר מכן הוציאה הדס אלבום בשם 'סרט אילם' תחת הלייבל של התו השמיני, אלבום שאמנם לא פרץ מבחינה מסחרית אבל זכה לביקורות יוצאות מגדר הרגיל בעיתונות ("מה שריטה הייתה פעם", "מה שמירי מסיקה היתה רוצה להיות", עוד). לאחר מכן במשך כשלוש שנים נפגשה אחת לשבועיים עם רוני בראון מנכ"ל חברת הליקון, ובכל פגישה הגיעה עם שיר חדש. בתקופה זו החלה הדס להתקרב לחיק היהדות, וכאשר החוזה הבשיל, רגע לפני החתימה, החליטה שמעכשיו תשיר רק בפני נשים.

"אני זוכרת אותנו יושבים במשרד של רוני – יעקב גלעד, פזמונאי מוכר ומוכשר, רוני ואני, ויעקב אומר לי: 'אבל מה נעשה עם זה שאת חוזרת בתשובה?' ורוני אומר לו: 'היא לא חוזרת בתשובה'. יעקב נותן מבט ספקני ואומר: 'אבל ראיתי אותה בהופעה של אמיר דדון, לחבר שלה יש כיפה'. 'בסדר', הרגיע אותו רוני, 'גם נינט לא שרה בשבת'. יעקב לא השתכנע. 'אצלה זה עניין אחר', הוא אמר. וצדק. הם הגישו לי את החוזה לעיון, לקחתי הביתה, ופשוט לא חתמתי. לא ידעתי למה. לימים גיליתי שבעלי, מרדכי צבי, התפלל באומן כמה ימים קודם לכן שהחוזה יתפוצץ".

כשאני שואלת מתי התחילה אצלה ההכרה שהיא לא צריכה לשיר בפני גברים, היא מפתיעה ושולפת שיר מהאלבום הראשון שלה בשם: 'קול האישה ערווה'. על האלבום מתנוססת תמונה שלה בגופיה ותלתלים שופעים, נורית גלרון סטייל, ואני שומעת יחד איתה את המילים הבאות: "שיר הנשים הכואבות / שחייכו רחב מדי / והיו יפות מדי /…הנשים שירדו מן הבמה ולא נותר בהן כבוד / הנשים שנתנו ונתנו עד שהתחילו לרעוד / קול באישה ערווה / משפט מוכר אך לא הבנתי / קול באישה ערווה / עכשיו מובן ורלוונטי / הסירי נוצה ותסרוקת גבוהה / לשיר מול גברים זאת לא גאווה"

ואת זה כתבת כחילונית גמורה בגיל שמונה עשרה?

"בצבא הייתי האישה היחידה בתזמורת, והזמרת היחידה. הם ניגנו ואני שרתי. נתנו לי המון במה אבל כשהתווכחו על משהו ועניתי, היסו אותי כמו שמהסים ילד. אז שתקתי, ובשקט לקחתי דף וכתבתי את המילים האלה. אבא שלי חשב שזה שיר מחאה, אבל אני כתבתי אותו כשיר השלמה עם המחיר שאני הולכת לשלם. רק כשהראיתי אותו ליענקלה רוטבליט, שהוא איש שמבין מילים, פתאום הבנתי שזאת האמירה שלי".

והיום את שלימה עם ההחלטה שלך?

"כבר למעלה מעשר שנים אני מופיעה רק בפני נשים, אבל עם יד על הלב, מעולם לא אמרתי לקב"ה – בסדר, אני עם לשיר בפני גברים סיימתי. מבחינה הלכתית הנושא מאוד אפור. ולכן אני חושבת שאיפה שאפשר צריך להקל. יש סביב הנושא הזה המון החמרות שהן יותר עניין חברתי מהלכתי, כמו למשל שלא משמיעים זמרות בתחנות רדיו דתיות. זה גורם לכך שלא נוצרת סצנה משמעותית של מוסיקה נשית יהודית, ונשים צורכות מוזיקה מבחוץ. כשעושים כנסים גם כן מביאים מבחוץ, וזה מסר בעייתי בעיני. לכן, כשאני מחליטה לא לשיר מול גברים, אני לא מסתכלת החוצה. המסר הכפול של החברה בה אני נמצאת מחליש אותי. מה שנותר הוא להסתכל פנימה ולבחון כל הזמן מה הכי נכון לנשמה שלי. לבדוק כל הזמן באיזו נקודה אני נמצאת".

הדס שמרלינג . צילום : הדר אלפסי

עכשיו נילחם

כשאני שואלת את הדס מה הדבר האחרון שהיא עשתה בתחום היצירה, היא ממהרת לתפוס גיטרה. היא הלבישה לאחרונה את הלחן של "פוגל נאחל" על הפסוקים של תהילים. כמו בפעם הראשונה שפגשתי אותה, הקול שלה גדול מדי לחדר.

"הבאתי את העוד שהיה של סבא שלי כדי לנגן את השיר הזה", היא אומרת ומצביעה על הכלי שנח ליד הפסנתר. "הוא הביא איתו עוד מעיראק, אבל העוד ההוא נשטף באיזו סערת גשמים כשהם היו במעברה. הוא חסך הרבה שנים לעוד הזה, אבל עד שהוא קנה אותו הוא כבר די ירד מהנגינה. גם בגלל הפרנסה, וגם בגלל תחושת ההחמצה שהייתה לו במוזיקה, שגרמה לו הרבה עצב.

"בכל מקרה, פעם אחת ישבתי עם סבא שלי ברמת גן במרפסת של הבית שלו, והוא הצביע לרחוב למטה וסיפר לי שפעם אחת ראה שם את אחד מהאחים כוואתי ברחוב. הם היו מוסיקאים גדולים בעיראק, וסבא שלי העריץ אותם. לימים גיליתי שאחד האחים הוא סבא של דודו טסה. את השיר 'פוגל נאחל' – שהוא השיר הכי מפורסם אצל העיראקים – דודו טסה הוציא מזמן, ובאחת השבתות האחרונות התחלתי לשיר פסוקים מתהילים, ופתאום קלטתי שאני שרה על המנגינה של פוגל נאחל. זה יושב בול. נראה לי שעליתי על הטקסט האמיתי של המנגינה המופלאה הזאת", היא אומרת בעיניים בורקות.

הדס מלבישה מילים של שבח על מוזיקה של כאב, ויוצרת פער אירוני אופייני. הטקסטים שלה גם הם כאלה. גם כשהם מתוקים, תמיד יש בהם איזו סכין. אני אוהבת במיוחד את החרוז "בלילה ההוא נדדה שנתי, אם המלך בשדה אז שירדים אותי", כי הוא מגיב באופן אירוני ל"עורו עורו ישנים מתרדמתכם". אבל זו באמת רק דוגמא קטנה, ואני מנסה לתפוס אותה על דוגמא גדולה יותר.

איך היו התגובות לשירך "עכשיו נילחם"?

"'עכשיו נילחם' הוא שיר על זוגיות בקונפליקט. יצרתי אותו עם מרדכי צבי בעקבות משהו שהרב שלנו אמר – שליהודים אין אומנות לחימה. התפילה היא אומנות הלחימה שלהם. המילים. אני ומרדכי נפגשנו לראשונה מחוץ לחנות מוזיקה, וכבר במפגש הראשון ניגנו ושרנו ביחד. יש המון קשיים בחיים, אז למה לא לשיר גם עליהם? גם לזיווה מאיר היה קצת קשה עם זה. היא שאלה אותי: 'אבל למה מלחמה?'"

את שמה לב שאת חריגה בנוף בעניין הזה? המוזיקה היהודית היום היא מאוד מנחמת, לא נלחמת.

"זה נכון. היום יש הרבה מקום לטקסטים על לבטים פנימיים בעבודת השם. בעולם שלי אין את הלוקסוס הזה. השם איתי בתוך החיים הפשוטים. אולי אם נשים היו עושות מוזיקה יהודית היינו שומעים נושאים אחרים. אי אפשר לדעת"

כדי לאפשר לקול הנשי להישמע, או לפחות לבוא לעולם, הדס פתחה בבית אורי צבי חממה לכתיבת והלחנת שירים בשם "שירת נשים". היא מלמדת שם כל מה שצריך, החל מפיתוח קול ועד לכתיבת טקסטים, ואחרי שלושה מחזורים היא כבר רואה שיש דבר כזה, קול נשי, והוא עוסק בנושאים שלאו דווקא נהוג לשמוע עליהם היום.

"פיתוח קול זה לא החלום שלי, אבל אני מעולה בזה. אני שומעת בקול איפה החסימה, ובעקבות כך יוצאים דברים עמוקים. זה מאוד משמח. מה שכן, אני לא דוחפת אף אחת להיות זמרת מקצועית. מי שזה לא החיים שלה, מי שיש לה ברירה, עדיף שלא תעשה את זה". להדס עצמה ללא ספק אין את הברירה הזאת, כל כך למזלנו.

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

חם באתר
Shape-2
מגזין
מה עומד מאחורי תמונת המצבה שחרכה את הרשתות?
מה עומד מאחורי תמונת המצבה שחרכה את הרשתות?
Shape-2
מגזין
מני אסייג חושף: "זהו נזיד העדשים בו שילמתי כדי לקנות את חירותי"
מני אסייג חושף: "זהו נזיד העדשים בו שילמתי כדי לקנות את חירותי"
Shape-2
מגזין
מדהים: חיפשו עגיל ומצאו סכום כסף אגדי
מדהים: חיפשו עגיל ומצאו סכום כסף אגדי
Shape-2
מגזין
רגע היסטורי: ראש מפלגת השלטון בגרמניה התוועד על גג הבונדסטאג
רגע היסטורי: ראש מפלגת השלטון בגרמניה התוועד על גג הבונדסטאג
play3
מגזין
'בשביל ישראל' – מדרך בורמה  לשואבה
'בשביל ישראל' - מדרך בורמה לשואבה