בתחילת פרשת תצוה כתוב: “ואתה תצוה אל בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד” ורש”י במקום: “מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה”.

“מדליק” הכהן הגדול” הא?!!
מדליק את המנורה!
מדליק אותנו!
מדליק את עצמו
מדליק את הקב”ה!
מדליק את העולמות כולם!
מה “מדליק” כל כך במצוות הדלקת המנורה?
מילת “הדלקה” גזורה משורש ד.ל.ק = דליקה ורדיפה
כמו: “בראשית (לא” לו): “ויען יעקב ויאמר ללבן מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי?” וכן בתהילים (י” ב) “. ..בגאוות רשע ידלק עני”. וכן באיכה (ד” יט): “על ההרים דלקונו…”
אילו מיני רדיפה מציינת הדלקת המנורה?
מי רודף אחר מי ואיך רדיפה זו נפתרת בכוח מצוות הדלקתה?
כשנתבונן ב”מעשה המרכבה” המתחולל בהדלקת המנורה נמצא שהיא מזמנת ד’ מרכיבים לפונדק אחד וממזגתם זה בזה ובהתאחדותם הם מהווים שיעור קומה שלם של חיבור בחינות נבדלות זו מזו:
1. ה”אש הנעלמת” – טרם התלבשותה ב”שמן” וב”פתילה” – מרמזת על העולם הרוחני העליון הנבדל.
2. שני לה במעלה הוא “שמן” המנורה המרמז על חכמת התורה שיש בכוחה להלביש אש נעלמת זו להביאה בחדריה” להגות ולעיין בה ולהוציא ממנה ידיעות סדורות ומושגיות.
3. אחריהם תבוא ה”פתילה” שמרמזת על עולם הגוף השפל” שבטהרתו דווקא ימשכו ויתלבשו בו קודמיו: האש הנעלמת ושמן חכמת התורה.
ומכל אלה השלושה תיוולד לבסוף ה”אש הגלויה” הנוכחת המאירה והמחממת” המטהרת והמקדשת אפסי ארץ. וכשנתבונן נמצא שאלה ואלה”עליונים ותחתונים” “דולקים ורודפים” זה אחר זה. האש הנעלמת העליונה רודפת את התחתונים להשפיע להם מטובה והתחתוניים רודפים ודולקים אף הם אחר מקורם העליון להחיותם. ומצוות ההדלקה היא היא המזמנת אותם יחד להיות מקבלין דין מין דין. ומצווה זו ראויה לכהן הגדול” דווקא אהרון וזרעו שהשלום אומנותם. שלום בין אדם לעצמו” בין אדם לחברו” בין איש לאשתו ובין ישראל לאביהם שבשמים. ולא לחינם התנחם בה אהרון אשר לו נאמר “אתה תדליק את הנרות”” תחת שלא הקריבו הוא ובני שבטו בחנוכת המשכן ולא נחה דעתו עד שזכה בה כי אין מעלה גדולה מאיחוי הקרע בין עליונים לתחתוניים.
ודבר זה נרמז בעניין אאע”ה ש”ראה בירה (עולם הנברא) דולקת”” היינו רודפת אחרי מקורה” ושאל: “מי בעל הבירה” וענהו ה’: “אני הוא בעל הבירה” ומאז שהשיג בדעתו תכונת רדיפה כפולה זו עסק כל ימיו ב”איחוי הקרעים” בין עולמות אלה.