נראה שהניסיון למצוא את השורש לתופעת הרווקות מצריך זהירות יתר, הן בשל הקושי לכלול הרבה מרכיבים סביב הגדרה אחת, והן בשל הגלישה, תוך כדי ניסיון להבין את השורש, אל ההאשמה.
גם בנושא הרווקים, וגם אצל זוגות שאינם יכולים ללדת, יש עיכובים שונים וצריך להשתדל מאוד מאוד לא להאשים. והכי משמעותי לדעתי הוא לא להאשים את עצמכן, וזה לא קל. בסך הכול אתן רוצות דבר אמיתי, ואינכן משיגות אותו, כביכול העיכוב בגללכן וזו סיבה לרגש אשמה, אבל אין זה נכון.
סוגיית הנישואין מסובכת ומורכבת. לא חתן אחד ולא שניים באים לכאן, לחדר הזה, ביום חופתם ואומרים שהם לא יכולים להתחתן… לכאורה הרי אדם התאמץ והחליט, אז מה עכשיו?… רואים שזו סוגיה מורכבת, גם אחרי החתונה. לא תמיד זה זורם בצורה נכונה. יש פה משהו מורכב. מוכנות להשקיע.
אני חושב שהניסוח ש’אין עם מי להיפגש’, יכול לשקף את המציאות, והוא אינו מפתיע. אבל השאלה אם הוא יתַסכל אתכן או יצמיח אתכן. זו שאלה של החלטה.
אקח דוגמא מהקצה כדי לא להכביד מדי, ואז נחזור אלינו. נשים נקראות במצרים ‘נשים צדקניות’ . מדוע? בגלל סיבה אחת. מתוך דברי הגמרא אנחנו למדים שהגברים התייאשו מללדת בגלל הגזרות הקשות, והנשים קיבלו על עצמן לעזור לגברים להתגבר על הייאוש. רחל, אשתו של רבי עקיבא, ראתה שאין עם מי לדבר, רועה צאן שלא למד אלף בית. אבל היא לא הרימה ידיים .
נראה כי אחד התפקידים של הנשים בדור שלנו זה לעזור לגברים להיות מי שהם. מעין המשפטים שכתב הרב קוק בשמונה קבצים , אם כי בניסוח קצת אחר. הוא כותב שם שכשהנשים הן נשים זה עוזר לגברים להיות גברים. אני הקטן חושב שזה ישיר עוד יותר.
כלומר דווקא במקום שנראה שזה לא מה שחלמנו, ייתכן שאם נסתכל פנימה אולי נזהה נקודות, שאפילו האדם עצמו לא מכיר אותן, ובעזרתן ניתן יהיה לבנות בית, מה שלכאורה לא ייתכן. צריכה להיות איזו תנועת שחרור-בנפש שתאמר אני מוכנה להשקיע בבניה.
בניין הבית בחבלי משיח
אני אומר זאת גם לגברים. אני חושב שצריכה להיות איזושהי השתחררות מחלומות. לא ויתור עליהם, אלא השתחררות מהשעבוד להם. כי החלומות יוצרים אכזבה מהמציאות, ולדעתי, החלומות צריכים לתת כוח להתמודד עם המציאות, לא להתאכזב מהם. תפילה בונה.
בהקשר של התפילה, מעבר לשאלות אם צריך להתפלל או לא, איך עושים זאת וכדו’ שהן שאלות שצריך להתייחס אליהן – אני מדבר על משהו מקדמי יותר וזאת השאלה – על מה מתפללים.
אם ניגש אל התפילה במבט נכון על הסוגיה הזאת, נתפלל שיהיו לנו כוחות נפש לא להתייאש, שיהיו לנו כוחות נפש לעזור לאחרים, לגברים בהקשר הזה, שנוכל להבין את תפקידם. אינני מדבר עכשיו על הניסוח הסופי של התפילה, אלא על הרעיון. זו תפילה אחרת. כי תפילה שמרכזת את המאמץ במה שאנחנו מבקשים, יכולה לסחוט את הכוחות ויכולה גם לרסק, כיוון שבאופן טבעי יש ציפיות והן לא מתממשות. זה מה שקרה בתפילה בגוש קטיף, למרות שלילה קודם היה מי שלמד עם כל הנוכחים, ודיבר איתם במפורש על כך שאין לכוון את התפילה לתוצאה המבוקשת, אבל זה כנראה טבעו של אדם.
אני חושב שגם תפילה על כך שהנפש שלנו תעכל נכון את ההתמודדות, תמצא את דרכי ההתמודדות, זו תפילה חדשה שלא הייתה אף פעם. תפילות רווחות, חדשות לבקרים, הן שה’ יעזור שנקים בית, ויש כל מיני סגולות כמו עמוקה ואחרות. אלו באמת יוזמות טובות שאיני מקל ראש בהן, אבל לדעתי זה לא מתרומם. אני חושב שעיקר ההתמודדות זה להפוך את הבקשה להתחתן לבקשה לשרת חתונה.
אם אומר בחריפות שלהקים בתים היום זה חיוני לעם ישראל, ודאי איני מתכוון לדלג חלילה על המקום האישי האמיתי שלכן, אבל זה סוג של הצעה שאומרת – לא להישאר במקום הזה. לכן אמרתי שצריך לחפש דרכים איך להעצים את כוחות הנפש, עד כדי כך שתוכלנה גם לעזור לגברים. ואם באמת הולכים על תפילה במובן הזה, אינני יודע אם להגדיר את זה כשינוי בנפש או כפתיחת הנפש, ובכל מקרה אני חושב שזה יכול להיות נכון. הצלת הדור.
יחד עם זה, אתן צריכות להיות מוכנות גם לכך שלהזיז דברים היום זה לא נתון לשליטתנו וזה לא נעשה מיד. תמיד יהיו תגובות חוסמות וכל מיני עיכובים. ואני אומר לכן שבניית בתים זו הצלת הדור. לא פחות מזה. אבל צריך מראש להתגייס בהמון המון סבלנות. אני חושב שכחלק מהבירור הנפשי צריך גם לימוד, ולא להסתפק רק בחמש דקות. ובהחלט יש מקום לתפילה, על פי אותו מהלך. כל התחום הזה של הקמת בית על כל המאפיינים שלו משול בעיני לטיפוס על הר גבוה. זו משימה לא קלה. אני חושב שככל שתהיו שמחות בעצמכן, שמחות בדור הזה ובאתגרים שלו, ככה יהיה לכן יותר כוח להתמודד, ובהמשך גם להקים בית.
עמידה בלחץ
ככל שהחיסרון מכַּווץ או מתיש, הוא ניתן פחות להשגה. ואני אומר בעניין הזה בכל החריפות האפשרית: לא ההורים לא הדודות, לא רבנים, לא חברות, אין לאף אחד זכות לבקר אתכן, להלחיץ אתכן. אף שתמיד זה מתוך כוונה טובה. אבל להתרגש מזה? בשום אופן. וגם על זה צריך להתפלל, שיהיה לנו כוח לעמוד מול כוונות טובות. לדעתי זה קשור לדיבור בנפש, כי אם מתייחסים לקושי הזה כאל מנוף של משימה לאומית, אז גם אם בדרך פוגעים בכן, זה לא יחליש אתכן. גם אם לפעמים זה יכול לעבור כל גבול… רשב”י אומר, שלוש מתנות טובות נתן הקב”ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי ייסורים.
מתנה טובה קשורה לקושי. מה שציירו לנו כ’כיף’ זה אולי כדי שנחזק את הרצון, אבל מגיע גיל ומגיע מצב בנפש שזה כבר לא מחזק, אנחנו רואים שלא תמיד זה ככה, ואז צריך להתפכח ולא להיחלש. זה גבולי. אני חושב שמשימה עם אתגר מפרנסת יותר את הנפש. וגם מה שאמרתי קודם, חצי באכזריות, האתגר נותן אפילו אפשרות להיות שמחות בחלקכן. למרות שזה נשמע הזוי כי מה זה בעצם ‘חלקכן’. אם אנחנו חלק ממשימה, חלק מההתמודדות של הדור, אז, יש התמודדויות קשות יותר, לא עלינו. מי נבחר לאיזו משימה ולמה, איננו יודעים. וזו בוודאי לא מהגרועות. וגם אין זה סותר שזו מציאות חיים בריאה, בוודאי לא. אבל העובדה שמציאות החיים הבריאה הזו מורכבת כל כך, אומרת שאלו לא חיים רגילים. לכן, אתן צריכות לשקול עם עצמכן, אם תפילה יכולה להיתפס באופן העמוק שלה, באופן הבונה, זה נפלא. זה באמת חידוש וחידוש נצרך.
איך אשה הופכת להיות אשה?היא לא צריכה ‘להפוך’, היא צריכה להשתחרר מהחיצוניות של החיים ואז היא תהיה מה שהיא. היום הרבה מן המעשים שלנו וממה שאנחנו לומדים הם רק עטיפות. לפעמים מתרגלים לעטיפות, ואז הנקודה הפנימית לא מתבררת. כי אם הפלגתי רחוק ואמרתי שנשים צריכות לתת כוח לגברים, לא מדובר באישה כפי שהיא מצטיירת היום, בוודאי לא בקיצוניות של השוויון, שם בכלל אין עם מי לדבר. אבל כדי להיות מה שאתן באמת, צריך להשתחרר מהמעטפת, מההגדרות החיצוניות המוכתבות כיום, לכן קראתי לזה תנועת שחרור.
נכון שיש עטיפות שהן חשובות, אבל הן לא מגדירות את המהות. אני אגיד את זה בשפה הכי חריפה שאפשר, שהיא צריכה להיות חלק מהלימוד; כשהנביא ירמיהו עוסק בכל מהלך הגאולה השלישית, הוא אומר: “נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר”. היא תזיז אותו. שוב, אפשר לקחת את זה לכל מיני מחוזות של הפקרות ושוויון ודומיהם. אבל במהות, זה מה שכתוב שם. נכון שלפי הראשונים זהו משל על ארץ ישראל ועם ישראל. עם ישראל משול לבעל, והוא לא רוצה לחזור. אז הארץ צריכה לצאת מכליה ולגרום לו לחזור. ואני אומר, מכוח הפסוק הזה, שאם הנביא בחר בעולם הדימויים הזה, אז הוא בעצם אומר לנו לפני שלושת אלפים שנה – אם תלכו עם הדימוי הזה יהיה לכם כוח. כך אני מבין את הפסוק.
לדעתי הא בהא תליא, כי אם אני רוצה רק מה שמעניין אותי אז באמת מה פתאום משימות, זה לא נראה נוגע לעניין בכלל. אבל אם אשה שואלת את עצמה מה תפקידה כאשה כרגע, ולא רק ברמת הפרט, אז יכול להיות שזה תפקידה. ואת התפקיד הזה צריך לעשות בשמחה. וזה לא קל, אלך לדעתי זה כדאי מאוד.
