ישנם שני מסלולי חיים מרכזיים שלעולם אנו נמצאים במודע או שלא במודע באחת מהם. מסלול “והצלחת” ומסלול “ואהבת”.
במסלול “והצלחת” אני הנושא, ו’לקחת’ זו הדרך. נו, מה הבעיה שאהיה הנושא? הרי כתוב מפורש “ואהבת לרעך כמוך“, אדם לא צריך לחשוב על עצמו? הבעיה המרכזית היא דרך ה’לקחת’ ששורשה בחוסר הקיים בי שאני לא לוקח עליו אחריות.
כלומר אני מרגיש שאהיה אהוב רק אם אהיה מוצלח, ילד טוב וחכם, ועושה כל מה שמצופה ממני, והרי אהבה היא כחמצן לנשמה, אז אני חייב אותה, וממש אין לי אותה כי היא כל הזמן מותנית, והתוצאה היא מירוץ אחר הצלחות והישגים או מילוי משימות שמטרתם היחידה היא למלא את החסרון שלי וזאת מידת ה’לקחת’.
נו, עדיין לא הבנתי מה הבעיה? מה לא בסדר בלמלא את החיסרון שלי?
קודם כל כדי לראות שיש בעיה נבדוק בכנות, האם אני מרגיש בדרך כלל רגוע, סיפוק, ערך, אהוב? או שמא פחד מכשלון, אכזבה, תסכול, לא שווה?
הרגשות הקשים מבטאים משהו שלא עובד נכון במערכת וזה מעיד על כך שאני במסלול של “והצלחת” שם האהבה שלי מותנית ב… כל אחד ישלים את החסר…
שם האהבה שלי במבחן כל רגע נתון, וגם אם “הצלחתי” לרגע להיות בסדר כמו שציפו ממני אז הרגע הבא כבר טומן בחובו מבחן חדש ואפשרות לכשלון חדשה, מה שעושה אותי לא רגוע, לחוץ ובמתח.
כלומר גם אם חיזקתי את עצמי שאני אחלה, עדיין בית המשפט שקיים בתוכי עובד חזק ואומר לי, אל תירגע כל כך מהר הכל פה תלוי ולא בטוח.. האהבה שלך לא בטוחה.
ויש בתוכי ילד שצורח: לא רוצה בית משפט, תאהבו אותי כמו שאני ואחר כך נדבר במה אני צריך להשתפר, גם אני רוצה להיות טוב, אך הדרך הזאת מחלישה אותי.
במסלול “ואהבת” השני הוא הנושא, ונתינה היא הדרך השני יכולה להיות גם נפשי המתוקה שאני
מעניק לה אהבה ישירה ללא תנאי ומתווכים שונים ומשונים. אני מודה בפה מלא שאני צריך אהבה ושיש לי המון אהבה לתת, מבלי להתבייש ולהתחבא מאחורי מסכות ואז אני מתחיל ללמוד מה נפשי/השני צריכים באמת ובוחר לתת להם.
במסלול זה אני יוצא למסע גילוי של האהבה האין סופית של ה’ אליי ולכל ברואיו. “ה’ יתברך מלא רחמים” ותפקידי להעביר את האור הזה בעולם.
יש מקום לרגשות קשים אך בתדר של רחמים והכלה ולא בית משפט.
