חסרונות, כמה שהם מצמצמים, סוגרים עלינו מלהמריא. אחד הדברים שתוקעים אותנו בחיים הם החסרונות האלה והם רבים, אולי רבים מדי.
אני יכולה לגולל לכם רשימה ארוכה של חסרונות שלי. לפעמים אנחנו שמים עליהם יותר מדי את הפוקוס ואז הם משתלטים לנו גם על המקומות השלמים שבנו. אחד המאבקים שלי, אולי הקשים ביותר, הוא לנסות לאזן בין ראיית החסרונות שלי ובמה אני צריכה עוד להתקדם, לבין ראיית המקומות השלמים שבי ואיפה אני טובה. האמת? זה מאבק של כולנו, אני לא מיוחדת בזה.
אז איך מאזנים, איפה מוצאים את הטוב שקיים בנו בשעה שלפעמים מרגיש לנו כל כך אחרת? אני שבה קצת אחורה ונזכרת ביום הכיפורים. אני נזכרת בווידוי, סוגרת את היד לאגרוף ומתחילה להכות על הלב שוב ושוב. ועל חטא, אני ממלמלת בלחש. דמעות יורדות זולגות על עיניי ושוב ושוב כשמוזכרים החטאים המרים האלה: אשמנו, בגדנו.
ברוך ה’ יום הכיפורים עבר בשלום ולטובה, אבל עדיין עד עכשיו, כשאני נזכרת ביום כיפור הזה עולה בי תחושה של יראה ופחד. וגם בושה. האם כך צריכה העבודה להיראות, העבודה של יהודי? אני תוהה.
אז באמת לאמיתה, צריך לעבוד את ה’ בשמחה גדולה ועצומה. ואני כל כך רוצה עבודת ה’ מתוקה ומאירת עיניים שלא מכסה אותן בדמעות. אותו הפוקוס שהתמקד בחסרונות צריך להתמקד בנקודות אור, לפתוח את הלב לאור שייכנס ממש כמו מצלמה. יש בה חלק שנקרא צמצם וככל שהוא יותר פתוח נכנס יותר אור.
אם נפתח את עצמנו מעל לצמצומים, מעל החסרונות, אור אלוקי יזרח עלינו ויאיר את כל חדרי הלב. כמו שהבעש”ט אומר: “מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך”. צריך להילחם כנגד החושך באור, ולא להחשיך אותו עוד יותר.
אז אם יש איזה חיסרון שקיים בנו, צריך להגביר כנגדו את עוצמת האור שבתוכנו אם זה בעשיית טוב, יצירה, התחזקות בשמחה, ובעיקר להרבות בדיבורים טובים, שיגביהו אותנו מעל כל החסרונות.
