עין אחת עוד עצומה. אני מפהק, מתמתח במיטה ומציץ בשעון; עוד לא שבע. ברוך ה’. במין אוטומטיות אני מתחיל: “מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך”. ולפעמים קורה שמשהו בתפילה מעורר אצלך איזו שאלה. פתאום ממש לא הבנתי למה אני אומר בכל בוקר ‘רבה אמונתך’. הרי זה אני שמאמין בה’. השאלה נגנזה אצלי בלב והעליתי אותה לפני הרב אבי בשיעור אמונה.
“אז מי באמת מאמין”, פתח הרב, “אנחנו בה’ או הוא בנו?”. ולפני שהוויכוח בכיתה הספיק לרתוח, הוא ענה: “קודם כל, שתי התשובות נכונות, אבל ה’ מאמין בנו קודם”.
“מה הכוונה?” שאלתי.
“המילה אמונה”, המשיך הרב אבי, “בין המשמעויות השונות שלה, מגיעה מהמילה אומן, שפירושה חוזק. כשאנו מאמינים במישהו, הקשר שנרקם בינינו הוא חזק. ולהפך, כאשר מאבדים חלילה אמון במישהו, הקשר אתו נחלש ומתפורר. הקשר שלנו לה’ קיים בכל נשימה ונשימה שאנחנו נושמים, בכל תנועה. החיים שלנו נובעים ישירות מן הקשר הזה, ובלעדיו – לא היינו חיים.
זאת המשמעות של המילים ‘רבה אמונתך’. בראש ובראשונה ה’ מאמין בנו, רוצה בנו, ולכן הוא מעניק לנו בטובו את חיינו בכל יום מחדש. אמונת ה’ בנו היא בעצם החיים שלנו, אפשרות הקיום שלנו. לאחר שהקשר הזה, שהתחיל מה’ אלינו, קיים כבר – גם אנחנו יכולים לפנות אליו, למשל בתפילה שהיא ביטוי של אמונה.
זאת הסיבה לכך שאנחנו מדגישים שהאמונה היא לא שכל וגם לא רגש. ממש כמו שאדם בריא אינו צריך הוכחות שכליות על קיומו וגם לא שכנוע רגשי, כך גם אדם שקשור בכל נשימה לה’ אינו צריך שכנועים והסברים לכך שה’ קיים. אדם כזה יגיד לך: ‘אתה מנסה לשכנע אותי על קיומו של ה’?! ומאיפה לדעתך הקיום שלי מגיע??’. כלומר, לאדם בריא, וכולנו כאלה בשורשנו, הקשר לה’ ודאי כמו עצם החיים שלו”.
“בקיצור”, סיכמתי כדי לראות אם הבנתי נכון, “רק מהקשר של ה’ אלינו התאפשר לנו להיות קשורים אליו?”
“בדיוק. רבה אמונתך, ה’, בנו, ולכן – אמונתנו בך”.
