הקלטת שיעור ללא רשות

באחד המוסדות החשובים בארץ תכננו לתלמידים סיור לבית המשפט העליון. כהכנה לסיור נתבקשתי להעביר שיעור על מערכת המשפט לאור עמדתה של תורתנו הקדושה ותפיסת חז”ל. כמו כן נתבקשתי לתת דגש על ברכת השבת המשפט שבתפילת שמונה עשרה, שיסודה בדברי ישעיה (א, כו): “ואשיבה שֹפטיך כבראשֹנה”. בפתיחת השיעור ביקשתי בכל לשון שלא יקליטו את דברי (ומי שרוצה יוכל לקחת את דף המקורות). לאחר השיעור נשאלתי ממה החשש והיכן נפסק שאסור להקליט דברי תורה.

אחת הסיבות שרבנים לא חפצים (בלשון המעטה) שיקליטו את דבריהם, הינה כדי שהם לא יסתבכו אם גורמים הרחוקים מדיני התורה ואף חוששים כי דבריהם עלולים לגרום לחילול השם אם יתפרסמו בקרב אנשים אשר אינם דתיים. מה עוד שהדבר עלול לגרום נזק כספי למוסד בו הם מלמדים (עד כדי הפסקת התמיכה הממשלתית). כמו כן, סיבה נוספת אשר בגללה רבנים מבקשים שלא יקליטו אותם היא שמא הם טעו בדבריהם, ואזי עלול להיגרם נזק אם תפורסם ברבים טעותם.

במסכת יומא (ד, ב) נאמר: “מניין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר, עד שיאמר לו לך אמור?
שנאמר (ויקרא א, א): וידבר ה’ אליו מאהל מועד לאמר”[1]. ביאר רש”י (שם) שהמילה “לאמר” מורכבת משתי מילים, וזו לשונו: “תלמוד לומר: לאמר – לא אמור הדברים אלא אם כן נותן לו רשות”. מדברי הגמרא אנו למדים כי אסור לאדם ששמע דבר כלשהו להעבירו הלאה, אלא אם כן נאמר במפורש שיכולים להעבירו.

בכיוון זה הלך המאירי, בפירושו בית-הבחירה, וזו לשונו: “ממה שנאמר בתורה ‘ויקרא אל משה וידבר’ וכו’ והיה די לו באמרו וידבר לבד – למדנו דרך ארץ שבשעה שאדם מתחיל לדבר לחבירו ראוי לו שיקראהו תחלה ולהודיעו שהוא רוצה לדבר עמו. וממה שנאמר שם ‘לאמר’ – כלומר שאמר לו דברים אלו על מנת שיאמרם למדנו דרך ארץ למי שאומר דבר לחבירו, אע”פ שלא מסרה לו בסוד, שהוא בבל יאמר אא”כ אמר לו בעל דבר שהוא אומר לו אותן הדברים בלך אמור. והוא ענין אומרו (משלי יא, יג): ‘נאמן רוח מכסה דבר’, כלומר דבר אע”פ שאינו סוד, ו’הולך רכיל מגלה סוד’ (שם) – אע”פ שנאמר לו בסוד”. ועיין עוד במסכת תמורה (ז, ב) ובמפרשים האם לוקים על לאו זה. לאור דברינו עד כה נמצינו למדים כי המעביר הקלטה של שיעור בלי רשות – עובר על איסור של מגלה סוד.

החפץ-חיים בהלכות לשון הרע (ט, ו) למד מדברים אלו כי “האומר לחברו איזה דבר – אסור לו לספר אחר כך לאחרים, אלא אם כן נתן לו רשות על זה”.[2]

נראה כי במקרה של הקלטת דברי תורה של רב הדבר מורכב יותר ואינו פשוט, על אף הדברים שהבאנו עד כה, שהרי נאמר במסכת בבא מציעא (כט, ב): “המפקיד ספר תורה אצל חבירו – לא יקרא בו”, וכתב בהגהות אשרי (בבא מציעא ב, יט): “ואמרינן משמיה דרב יהודאי גאון כשם שאסור לקרות בו לכתחילה כך אסור לכתוב ממנו אות אחת שלא ברשות. והני מילי בבור, אבל בחבר – מותר לקרות בו ומותר לכתוב ממנו שלא ברשות ואפילו לכתחילה, והוא שאין לו כיוצא בו” וכן כתב הרקאנטי (שצו).

המרדכי (הובאו דבריו בבית-יוסף, חושן-משפט רצב) הביא דברים אלו גם להלכה “המפקיד ספר תורה אצל חבירו – גולל כל י”ב חדש, ולא יקרא בו לכתחילה. פירש רב יודא: גאון כשם שאסור לקרות בו, כך אסור להעתיק ממנו אפילו אות אחת שלא ברשות, דמרע לי’ לפקדון. וה”מ בבור ועם הארץ, אבל חבר ותלמיד חכם – מותר לקרות בו ומותר להעתיק ממנו ואפילו לכתחילה שלא ברשות, והוא שאין לו כיוצא בו, לפי שכשהפקידו אצלו יודע היה שהנפקד חבר וילמוד בו, ואדעתא דהכין הפקיד אצלו, כמו מפקיד מעות אצל שולחני דכשהן מותרין – משתמש בהן, ושמא הטעם משום דאיתא במדרש משלי על הדין קרא (משלי ו, ל): ‘לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב’, שאין לבזות מי שגונב ד”ת והעתיקן”, וכן כתב הגהות-מיימוניות (שאלה ופקדון ז, ד).

לאחר עיון מצאתי שדברים אלו אף מפורשים באור-זרוע (ג, פסקי בבא מציעא פג) וזו לשונו:

אמרו משמיה דרב האי גאון זצ”ל: כשם שאסור לקרות בו לכתחילה כך אסור לכתוב ממנו אפי’ אות אחת שלא ברשות, משום דמרע ליה לפקדון. וה”מ בבור, אבל בחבר – מותר לקרות בו ומותר לכתוב ממנו שלא ברשות ואפי’ לכתחילה, והוא שאין לו כיוצא בו. כך מצאתי בספר המקצועות.

דברים אלו נפסקו ברמ”א (חושן-משפט רצב, כ) וזו לשונו: “כמו שאסור לקרות ממנו, כך אסור להעתיק ממנו אות אחת. והני מילי בעם הארץ. אבל ת”ח שאין לו ספר כיוצא בזה – מותר לקרות ולהעתיק ממנו, כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו (מרדכי ס”פ המפקיד)”. אולם אם המפקיד אינו רוצה שיעתיקו ממנו, לדעת הסמ”ע (מה) אסור להעתיק בלי רשותו, ואילו לדעת הש”ך (לה) מותר לגנוב דברי תורה אף כשמקפיד. לפי דברי הש”ך יהיה מותר לתלמיד להקליט את רבו אף בלי רשותו של רבו, כאשר הוא מעוניין להאזין שנית לדברים.

אולם ראיתי כי בשו”ת אגרות-משה (אורח-חיים ד, מ, יט) כתב כי אם הרב ביקש שלא יקליטו את דבריו – אזי אין היתר לעבור על דבריו ולהקליט אותם בלא רשות (בניגוד לש”ך), כיוון שאין האנשים יודעים את סיבת סירובו שיקליטו אותו, וזו לשונו:

אם לא כשאמר לכל אלו שבאו לשמוע שאינו אומר אלא כשיבטיחו לו שלא יעשו
טייפס מזה, מאיזה טעם שאינו רוצה לפרסם. דאף שלא שייך איסור גזל על זה, איכא עכ”פ איסור מלעבור על דעתו. אף כשיודעין השומעין שאינו רוצה, גם בלא התנה
וכ”ש בהתנה שאסור, שהרי הטריחוהו באופן שאמר שאינו רוצה והוי כעשו מלאכה באחד בעל כרחו.

ואף שהוא דברי תורה, שחייב הרב להשמיע, יש הרבה שאינו ראוי לפרסם משום
שאין למסור אותם לכולי עלמא, ויש שאין מורין כן וכדאשכחן בגמ’ טובא. ולפעמים מחמת שלא ברור להרב אם דבריו נכונים ובדעתו שעוד יעיין בדבר אם הם ראוין, ויש נמי רשות להרב לאסור בשביל זה שלא יעשו טייפס דשמא יראה אח”כ הרב שאין דבריו נכונים ויתבייש.

אף שמסתבר דאין לו רשות לאסור על התלמידים דבר כדי שלא ישכחו וכדי שיוכלו לחזור עליהן דהא זהו ג”כ מצורכי הלמוד לתלמידים הוא אך שיצום שלא יפרסמו עד שיאמר להם שהוא ראוי גם לפרסם, אבל על טייפ שהוא נעשה על זמן רב וליתן גם לאחרים – יכול לעכב שלא יעשו כלל, אבל עכ”פ הוא ענין איסור אחר ולא איסור גזלה.

לאור דברים אלו, אם מבקש הרב שלא יקליטו אותו, כדי שהדברים שאומר לא יצאו לרבים, מפני שעלול הוא להגרם נזק מכך – אין היתר לשומעים להקליטם ולהוציאם. ויתכן שיש בזה אף איסור של מגלה סוד, כפי שנאמר בשערי-תשובה (רכה): “וחייב האדם להסתיר הסוד, אשר יגלה אליו חברו… אע”פ שאין בגילוי הסוד ההוא עניין רכילות, כי יש בגילוי הסוד נזק לבעליו וסיבה להפר מחשבתו… והשנית, כי מגלה הסוד יצא מגדר הצניעות, והנה הוא מעביר על דעת בעל הסוד”.

אולם, אם מדובר בהקלטת שיעור תורני, אשר נועדה רק בשביל שיוכל השומע לחזור ולשנן את הדברים שנאמרו בשיעור – הרי זה מותר, ובתנאי שיקפיד שלאחר שיסיים לשמוע שנית את השיעור למוחקו, כדי שלא יתגלגל חלילה לרבים. כיום, במכשירי ההקלטה הזעירים, אשר אינם דורשים קלטת, בנקל יכול למחוק את הקובץ לאחר ששמעו בשנית.[3]

[1]   אלו לא היה הקב”ה אומר למשה “לאמר”, אלא היה נאמר רק “וידבר ה’ אל משה” – לא היה רשאי משה לומר לבני ישראל את מה ששמע מאת הקב”ה.

[2]   על פי זה הסיק הגרי”צ אושינסקי (תחומין כו, עמ’ 281) כי אסור לגרפולוג לגלות לאיש מה שהוא מסיק על פי כתב היד שקיבל לידיו, גם אם בעל כתב היד לא ביקש זאת בפירוש.

[3]   הפוסקים דנים האם מותר לצלם אדם שלא ברשות ומצינו מחלוקת בזה: בשו”ת משנה-הלכות (ז, קיד) כתב שיש איסור בדבר, ואילו בשו”ת בצל-החכמה (ד, פה) – התיר, וודאי שעדיף לבקש רשות (מנחת-שמואל, עמ’ קמא). ועיין עוד בשו”ת רבבות-אפרים (ז, רסב).