לימדו חז”ל – ‘משנכנס אדר מרבין בשמחה’. מהלשון ‘מרבין’ אנו מבינים שבסתם ימות השנה צריך להיות בשמחה, ובחודש אדר להרבות בשמחה. ויש להבין מדוע השמחה חשובה כל כך?
בפרשת כי-תבוא מוזכרות קללות שעתידות לבוא על עם ישראל כשהם חוטאים, והתורה כותבת את הסיבה להידרדרות הזו “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב”.
ותמוה, האם רק בגלל העדר השמחה אפשר להגיע לכל הפורענות הזו? מבאר הרב נבנצאל שליט”א כי “עבודת ה’ בשמחה, היא עדות על הזדהות פנימית של האדם עם המצוות, וראיה לכך שהוא מבין את מעלתן העצומה” והמקיימן בשמחה מובטח שירצה תמיד להוסיף ולעשותן. אבל אם הוא מקיים אותן באופן כפוי, כרוצה להשתחרר מהן “בניו יספגו את חוסר החיות שבתוכו והם יממשו את רצונו הכמוס” (להיפטר מהן). (שיחות הרב נבנצאל לראש השנה, בעריכת אחי הרב יוסף שליט”א).
הרמב”ם בסוף הלכות לולב מלמד “שהשמחה שישמח האדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שציווה בהן עבודה גדולה היא”. ומבאר המגיד משנה, שעיקר הדבר שאין לאדם לעשות את מצוות ה’ מצד החובה, אלא לשמוח בעשייתן מצד שזה הטוב הגמור, “ויעשה הטוב מצד שהוא טוב ויבחר באמת מצד שהוא האמת”.
מוסיף ומלמד ריה”ל בכוזרי, שלא יחשוב אדם שבכניעה וביראה הוא מתקרב יותר לה’ מאשר דרך השמחה. אלא “כללו של דבר שלושה הם יסודות עבודת האלוק על-פי תורתנו: היראה האהבה והשמחה, התקרב אל אלוקיך בכל אחת מאלה, ואכן בכניעתך בימי התענית לא תקרב אל האלוק יותר מאשר בשמחתך בשבתות ובימים טובים”, כי כשם שהתחנונים צריכים מחשבה וכוונה כך השמחה בדבר האלוק צריכה מחשבה “למען תשמח במצווה עצמה מתוך אהבתך למצַווה עליה ותכיר מה מאוד היטיב לך בה” (כוזרי ב, נ).
שמחה נובעת גם מההתבוננות שלנו, שהנה אנו זוכים לדברים שלא מגיעים לנו כלל ואיננו ראויים להם. זה יכול להיות בעניינים חומריים שהאדם שמח בחלקו, ואושרו הוא מהבנה שכל מה שיש לו זה חסד ה’ עליו והוא שמח ומודה לה’ על חסדיו עמו . וזה נכון מאוד בעניינים רוחניים שהאדם שמח במה שהוא משיג ומבין, וזוכה לעבוד את ה’ בגדלות.
כך מבאר הרב זצ”ל (מוסר אביך עמ’ לב), כי בהבחנה בין שמחה לטוב לבב, יתכן שאדם טוב לו בעבודת ה’ שלו אך אינו שמח, כי אינו מבין שהעבודה היא דבר גדול למעלה ממדרגתו, “ועל דבר שהוא למעלה ממדרגתו ועם זה הוא יפה וטוב לו ודאי שראוי הוא לשמוח… השמחה באה מצד הידיעה בעילוי ערך העבודה, שהיא למעלה ממדרגתו הרבה”.
ככל שאדם רואה שהוא זוכה לדעת ה’ וליראת ה’, והוא יודע שאין הוא ראוי לזה, והוא זוכה להשגות שהם למעלה מהיכולת האישית שלו, הוא שמח במה שה’ מזכה אותו ומתאמץ להשיג עוד מעלות טובות כאלה. כך כתב הפלא יועץ (שמחה) שהאר”י גילה סודו “שמה שזכה להשגת חכמה נפלאה והשגת רוח הקדש הכל היה בשביל שהיה שמח שמחה רבה בעסקו בתורה ובקיימו שום מצווה יותר ממוצא שלל רב”.
מתוך שמחת ימי חודש אדר וימי הפורים, ששופע בהם שפע של קבלת התורה ברצון, נזכה לשמחת אמת ולהיות מהעובדים את ה’ בשמחה ובטוב לבב.
