“אמר שהורי ואחי נקלעו לתאונה עם רכבת, ושאל אם אני מבינה את המשמעות”; ראיון אישי במיוחד עם זיווה מאיר

נעים להכיר

“זיווה מאיר, 63, נשואה ואם ל-11, מתגוררת בירושלים, מנחת הורים ומשפחה”.

11 ילדים

“ניסי ניסים. פלאי פלאים. מבחינתי בשנים האחרונות זה באמת יותר הזמן של להתפעל ולראות את הברכה של ה’ שבאה בדמות הילדים. פעם זה היה יותר לראות את הקושי, ההשתדלות וההשקעה שלי. זה לא שהיום אין גם קשיים והתמודדויות, אבל יותר קל לראות את הברכה והנחת. 11 ילדים צמודים בבית, זה מאוד קשה. לנהל בית, לדאוג לכל מה שהם צריכים, נפשית וגשמית. יחד עם זאת, גם למדתי המון. היה לי חשוב לדעת מה נכון לעשות.

“לא תכננתי לפצוח בקריירה של מנחת הורים ומשפחה. למדתי את הנושא בשביל לדעת מה לעשות עם הילדים שלי, ומשם ה’ גלגל את הדברים. הלכתי ללמוד הנחיית הורים, רציתי לדעת איך בונים מערכות יחסית טובות בבית ובמשפחה, וניסיתי ליהנות כמה שאפשר מכל התהליך. ברוך ה’ עד היום אלפי אנשים למדו אצלי על נושאים שונים שקשורים לתחום המשפחה, גם בארץ וגם בחו”ל, אבל הכל התחיל כי פשוט רציתי לדעת איך אוכל להיות האמא הכי טובה שאני יכולה.

“וכן, 11 ילדים זה בהחלט לא פשוט. אני לא אשקר ואגיד שזה היה קל. היו אתגרים גדולים. למשל בערב שבת, תמיד רציתי שהכל יהיה טעים ונעים, אבל לפעמים הגוף לא עמד בזה. יחד עם זאת, תמיד הרגשתי שכל ילד הוא עולם ומלואו. אף פעם לא היו לי מחשבות על כך שלא יכולתי להתייחס לכל אחד מהילדים כמו שצריך בגלל מספרם הרב. ובכלל, הביחד עשה לנו טוב. אתה

מרגיש עוצמה של חבורה, של יחידה מובחרת. ולמרות זאת, אני לא ממליצה את זה לכל אחד. כל אחד צריך לפי לפעול השיקולים והיכולות שלו. אני לא נותנת אף מרשם שנכון לכולם”.

משפחה גרעינית

“נולדתי למשפחת קוק הידועה. משפחה של רבנים חשובים. אבי הוא נכד אחיו של הראי”ה קוק, והיה בעצמו הרב של רחובות. היינו שמונה נפשות במשפחה, וב”ה החיים היו נעימים ומצוינים. בתוך כך, כשהייתי בת 14, בנר רביעי של חנוכה, כבו לנו ארבעה נרות במשפחה.

“אבא ואמא ושלושה מאחי נסעו לבקר את סבא וסבתא בירושלים. היינו אמורים לנסוע כל המשפחה יחד, אבל אח אחד נסע לטבריה, אח אחד פשוט לא רצה לנסוע, ואני מאוד רציתי אבל אבא לא הרשה לי כי קמתי בבוקר עם עין נפוחה. כנראה שבכך הציל את חיי. התווכחתי איתו על זה, והוא אמר שאלך לרופא ונעשה מה שיגיד. הרופא אמר שלא אצטרף אליהם, וממש התעצבנתי. הייתי אז בחופשה מהאולפנא בכפר פינס, ומאוד רציתי לבוא.

“הם נסעו באוטו של אבא, ובדרך חזור, באיזור קיבוץ חולדה ובמזג אוויר סוער במיוחד הם עלו על פסי רכבת בדיוק כשעברה שם רכבת, ונקלעו לתאונה קשה. אבא ואמא נהרגו במקום, וכך גם שני אחי ואדם נוסף שהיה איתם ברכב. היחידה שניצלה היא אחותי, שנפצעה באורח אנוש. כיום ברוך ה’ היא אמא ל-13 ילדים, ומרגישה מעולה. אחרי התאונה הזו הבינו את הסכנה שיש בנושא, והציבו מחסומים לפני מפגשים של כבישים ופסי רכבת.

“הגיע הערב, חיכיתי להם שיחזרו אבל לא הגיעו, ובתקופה ההיא לא היו פלאפונים כמובן, אז התקשרתי לסבא וסבתא שאמרו שהם דווקא יצאו לכיוון הבית. השעות חלפו, אחי ואני היינו לבד בבית, ובאחת בלילה הגיע הרב שמחה קוק, אח של אבא שלי, שלאחר מכן גם החליף אותו כרבה של רחובות, והשכיב אותנו לישון. היום כשאני נזכרת בזה, אני חושבת שהביאו לנו איזה כדור הרגעה, כי הם רצו שנלך לישון – מה שלא קרה, ותוך זמן קצר הבית הפך למעין חמ”ל.

“אחי היה אז בן 12, וההורים שלי הזמינו לו תפילין בנסיעתם לירושלים. היינו ביחד בחדר, ואני זוכרת שהוא אמר לי המון פסוקים של אמונה מהתנ”ך. עד היום אין לי מושג מאיפה הוא זכר כל כך הרבה פסוקים של אמונה. לאט לאט הבנו שקרה משהו, אבל לא העזנו לשאול מה קרה. בכל מקרה, שום דבר ממה שקרה באמת אפילו לא עבר לי בראש כאפשרות. חשבתי לעצמי שלכל היותר הם בבית חולים.

“הבוקר הגיע, והרב נחום קוק, אח נוסף של אבא שלי, שהיה אז רבה של רמת גן, הסתכל לי בעיניים, אמר שהורי ואחי נקלעו לתאונה עם רכבת, ושאל אם מבינה את המשמעות של זה. הוא חיכה כמה שניות, ואמר שאולי יש סיכוי שיוכבד אחותי תחיה. שנינו מאוד החזקנו את עצמנו. לא הייתה התפרצות של רגשות. שעות אחר כך, כשהגענו לירושלים ללוויה ראיתי מודעת אבל ענקית, ואחי שהגיע מטבריה אמר לי שרק עכשיו הוא מתחיל לקלוט מה קרה. בהתחלה חשבתי שמעכשיו כל העולם על הכתפיים שלי, אבל מהר מאוד הבנתי שיש משפחה לי מדהימה גדולה ומדהימה שנרתמה לעזור.

“בשלב הזה התנגדתי לכל הרגשות. לא הייתי מוכנה להרגיש. לא הרגשתי עצבות, כאב, כלום. לעומת זאת, היו לי התקפי צחוק חזקים בשבעה. הכאב היה כל כך גדול, עד שבכלל לא היה לו מקום. מבחינה מסוימת עד היום אני בורחת מהכאב הזה. אישה בורחת מבשורה. ויחד עם זאת כמובן משתדלת להתחזק באמונה שהכל לטובה מה’. אחרי השבעה עברנו לגור אצל סבתא. ובכלל, היינו המון אצל המשפחה המורחבת. במובן מסוים זה מה שהציל אותנו. רק לאחרונה חשבתי על זה שאולי אני עוסקת בדברים שקשורים ליציבות ושמחת המשפחה בגלל מה שקרה למשפחה הגרעינית שלי. זה מאוד הגיוני בעיני”.

חינוך ילדים

“הרבה אהבה. הרבה אהבה ואמונה. גם אם צריך לשים גבולות, אז לשים אותם מתוך אהבה ועם המון הקשבה. הרבה פעמים הורים עסוקים במה לעשות ומה להגיד, ואני רוצה שיהיו עסוקים במה לא לעשות ואיך להקשיב. איך להיות. ובכלל, לעשות המון עבודה עצמית, שהיא בכלל לא מול הילדים. הילדים מדייקים את המקום של ההורים. אם אבא מאוכזב בעקבות התנהגות של הילדים, או אמא חסרת אונים, זה דורך במקומות שכבר קיימים אצלם. מה שקורה לנו מתנגש עם מה שכבר קיים בנו. וזה נכון בעיקר לגבי החיבור לשליחות האלוקית. הורים הם שליחי אלוקות ממש. גידול ילדים זה לא משהו שעושים על הדרך, זו שליחות משמעותית וחשובה מאוד”.

סיון רהב מאיר

“סיון הגיעה אלינו הביתה כמו המון חבר’ה שידידיה הביא כדי שיראו מה זה שבת. יש המון אנשים שיוכלו לספר לך שאת השבת הראשונה שלהם הם עשו אצלנו. הוא איכשהו שמע שהיא מתחילה להתעניין ביהדות ולשמור שבת – אז הזמין אותה אלינו, וכך יצא שהיא הגיעה אלינו להמון שבתות. איך שראיתי את סיון הייתה לי הרגשה שהיא משלנו. וזה מאוד מעניין, כי סיון מגיעה ממשפחה חילונית הרצליה, אבל הרגיש לי כאילו היא גדלה בציבור שלנו. מאוד התעניינה ולמדה. מבחינתי היא מיד הייתה ‘שלנו’. כשבסופו של דבר ידידיה וסיון התארסו, הם נתנו לנו תמונה שלהם במתנה, שעליה היה כתוב: ‘סליחה על ההמתנה, תודה על הסבלנות’. זו הייתה אז פרסומת מוכרת של בזק.

“מבחינה מקצועית, הדבר העיקרי שיש לי להגיד על סיון הוא שהיא עושה מה שהיא חושבת לנכון. לא את מה שקל או את מה שאנשים היו מצפים ממנה. ולא פחות חשוב מכך, היא עושה את מה שהיא עושה לא מתוך רצון לפרסום עצמי, אלא מתוך רצון לשרת מטרה נעלה. כשסיון הייתה רק בתחילת הדרך אדיר זיק אפיין אותה נכון – הוא אמר שמה שמיוחד בה זה שהיא לא שמה את עצמה במרכז הכתבה. תמיד נותנת מקום מרכזי למסר, למשמעות, ושמה את עצמה בצד. הוא ממש קלע בול, כי זו סיון לאורך כל הדרך”.

קורונה

“הזדמנות. בעיקר הזדמנות. הזדמנות לחיות אחרת, להתבונן על החיים שלנו. לראות דברים מנקודת מבט שונה, על החיים, העולם והמשפחה. למשל, אפשר לבחון בתקופה הזו האם אנחנו משפחה גרעינית או פצצה גרעינית. בתקופה כזו יכולים להיות פיצוצים מטורפים בתוך המשפחה. בנוסף, זהו זמן שבו אפשר לבדוק כיצד מתמודדים עם חוסר ודאות כללית וכלכלית, חולי, מצוקה ועוד.

“עבורי, בכל מקרה, התקופה הזו היא התמודדות לא פשוטה. דברים שהיו ברורים מאליהם, כעת הם לא. לחבק נכדים, להיות בנחת עם המשפחה, לפעמים נראה כמו חלום רחוק. מעבר לכך, הקורונה גם פגעה לי גם בעבודה, גם מבחינת אופי העבודה וגם מבחינת ההכנסות. ביטלתי קבוצות הנחייה, וכיום אני עובדת הרבה ברשת, אבל זה ממש לא אותו דבר, כי המסך מתיש אותי. בתוך כך, אני סומכת על הקב”ה שישלים את החסר. הפרנסה מן השמיים”

שיווק עצמי

“אמנם יש המון השקעה בקידום של ‘אמא מאיר’, אבל זה משהו שאני כמעט לא עושה. אנשים אחרים מטפלים לי בזה. וגם הקצת שעשיתי, זו הייתה ממש הקרבה מבחינתי, יציאה מאזור הנוחות שאני מוכנה להקריב עבור השליחות שלי. אצלי זה עובד הפוך – הפרסום דווקא פוגע לי בכבוד. לדעתי צניעות היא דבר יותר מכובד מפרסום. כשצילמתי סדרה של סרטונים שהייתי צריכה להגיד בהם: ‘כאן זיווה מאיר, עוסקת בתחום הנחיית ההורים כבר 25 שנים’ זה היה מאוד קשה עבורי. צילמנו את זה שוב ושוב עד שהצלחנו.

“היום, תודה לאל, זה קצת אחרת. מבחינה מסוימת חציתי את הגדר הזו. יש את זיווה של לפני שהתחלתי לשווק את עצמי, ויש את זיווה של אחרי. היה לי מאוד קשה לומר: ‘תבואו אלי, אני אתם לכן מהחוכמה שלי’. זה ממש השפיל אותי. אני מעדיפה להסתכל על זה בתור שליחות. ואגב, אם כבר עושים משהו, אני אוהבת שזה נראה יפה וטוב, וגם בהחלט יש לי את סיפוק מזה. לא אשקר. אבל כן, בהתחלה זה היה נראה לי ממש משפיל. חשבתי שיש משהו זול בזה שאדם ככה מפרסם את עצמו”.

אמא של

“אף פעם לא הייתי אלמונית מדי. בצעירותי קראו לי זיווה קוק. סבא רבא שלי, הרב דוב קוק, היה אח של הראי”ה קוק. סבא שלי, הרב רפאל קוק, היה הרב של טבריה. אשתו הייתה ממשפחת מנדלבאום, שעל שמם נקרא המעבר המפורסם בירושלים. יש עוד המון אנשים מוכרים מהמשפחה שלנו, ואחרי התאונה – נהיינו עוד יותר מפורסמים. ויחד עם זאת, כשידידיה ויצחק התחילו להתפרסם, בכל זאת הרגשתי שינוי מסוים. זה בהחלט מוסיף נחת ועוצמה כשהילדים עושים דברים גדולים. ובתוך כך, חשוב לי לומר שכל הילדים שלי מדהימים, גם אלו שהתפרסמו וגם אלו שלא.

“בעיני הפרסום הוא תמיד רק כלי, ואף פעם לא המטרה. אם דרך הפרסום הצלחתי להעביר מסר חשוב וטוב, אם יש בכך תועלת, אז מצוין. אבל פרסום לשם פרסום – זה דבר שלילי. כשהילדים היו קטנים אמרתי להם שיעשו מה שהם רוצים כשהם יהיו גדולים, בתנאי שיהיו עובדי ה’. ובכלל, לדבר על ילדים מוצלחים זה נשמע לי קצת תלוש, כי כל ילד מוצלח במשהו אחר. כל ילד מוצלח במה שהוא מוצלח, ולא מוצלח במה שהוא לא מוצלח”.

זיווה מאיר

“אני מודה לה’ על כך שזה השם האמיתי שלי. שואלים אותי אם המצאתי את השם הזה, כי אני זיווה ומאיר, ואני מדברת הרבה על זיו ואור. אז לא, לא המצאתי, אבל שום דבר לא במקרה. ואם הקב”ה זימן לי שם כזה, אני משתדלת להגשים אותו. לנסות לעזור לנו לגלות את מלכות השם בעולם, לעזור לכך שכולנו נצא מהמקומות המצומצמים שלנו, ונעבור לתודעה יותר אלוהית ומרוממת”.

בונוס משפחתי – סיון רהב-מאיר כותבת על חמותה:

“זכיתי בחמות מיוחדת. יש המון בדיחות על יחסי חמות וכלה, ואני פשוט לא מבינה אותן, כי היחסים שלי איתה באמת אחרים. השתתפתי פעמיים בסדנאות הנחיית הורים שלה, ואני לא מתביישת לשאול שאלות באופן אישי לאורך הדרך. לדעתי זה תחום שצריך ללמוד היום. יש קורסים לכל דבר, וגם הורות צריך ללמוד לשדרג בימינו.

“ובכלל, שמתי לב לא פעם איך אנשים ניגשים אלינו באופן שונה. אם ניגשים אלי, זה מקסימום סלפי או איזה סרטון ברכה. אבל אם אני נמצאת איתה ברחוב, אנשים ניגשים ואומרים: ‘הבת שלי מתחצפת’, ‘הבן שלי עוד לא נגמל מחיתולים’, הילדים רבים’… זה משעשע, אבל גם מעורר מחשבה. בסוף לכולנו יש שאלות על הורות וזוגיות, היא בעצם עוסקת בתחום הכי חיוני שיש. זיווה ממש ‘עובדת חיונית’, בפרט בתקופת הקורונה, שהכניסה את כולנו לבתים. הכי מצחיק זה לשמוע לפעמים בבית מהילדים משפט כמו ‘תשאלי את סבתא, היא תגיד לך שלא בטוח שככה את צריכה לעשות’…”.